הפצ"רית היא הנורמנדי של המלחמה הצודקת שלנו, האזרחים הפשוטים

השבוע אבד טלפון נייד. הטלפון היה שייך לאלופה יפעת תומר־ירושלמי. עד יום ראשון בבוקר היא עדיין השתמשה בו. שלחה הודעות. קיבלה הודעות. ואז, באופן שקשה להסביר בדיוק, גם לא למשטרה, הטלפון נעלם. אולי נפל לים, היא הציעה בחקירה. הים היה שם, בסמוך.

האלופה הזו, אם מותר להזכיר, שלחה לוחמים לבית סוהר. הרסה קריירות בחתימה על כתבי אישום. אנשים התאבדו באמת.

היא היתה שומרת סף, officer of the law.

אבל כשהגיע הרגע להגן על עצמה, מה שנזכור ממנה זה תרגיל עלוב במיוחד של סחיטה רגשית עם שיבוש חמור.

פרשת הפצ"רית אינה סתם צביעות, זה בסדר גודל של לגלות שהאפיפיור מנהל בית בושת (אגב, זה גם קרה בהיסטוריה, נספר בפעם אחרת) בצוותא עם הרב הראשי. אגב, העד המרכזי, הבחור שכביכול עבר התעללות, שוחרר לעזה בחודש שעבר. מישהו נבהל?

מכאן שכל צמרת התביעה הצבאית הרסה לעצמה את הקריירה (וחלקם גם את הטלפונים) ואת המוניטין של התביעה הצבאית עבור בעצם... כלום.

כמו לתכנן מסיבת הפתעה למת.

אבל לא רק הטלפון טבע בים השבוע. גם חזקת התקינות המנהלית טבעה בים.

העיקרון הזה, שמקורו במשפט האנגלי, הוא הרעיון שאלא אם הוכח אחרת, כל טעות שהמדינה עושה קרתה בתום לב. לא במזיד, בטעות.

הבעיה התחילה כשהעיקרון הזה יצא מהמשפט המנהלי, מקום הולדתו, ועבר למשפט הפלילי.
בשנת 2020, כשהתחיל משפט נתניהו, התברר שהתביעה העלימה ראיות משמעותיות מההגנה. הפרקליטות הגנה על עצמה באמצעות חזקת התקינות. אם היו טעויות, הן היו בתום לב. ואי אפשר לסתור את החזקה, כי היא לא טענה, היא אקסיומה. והאקסיומה הזו בנויה על הנחה תיאולוגית כמעט: שיש מעמד מסוים של בני אדם שכאשר הם פועלים מתוקף תפקידם הם פועלים בטוהר מובנה.

הילת קדושה ביורוקרטית

הדימוי הקתולי מתבקש כמעט מעצמו. האפיפיור, כידוע, חסין מטעויות כשהוא מדבר "אקס־קתדרה" - מהכיסא, מתוך התפקיד. זו לא הגנה על האדם, זו הגנה על התפקיד עצמו. לא משנה מי הפרקליט - ברגע שהוא פועל בשם המדינה הילת קדושה ביורוקרטית סוככת עליו. גלימה של חזקת תקינות טרנסצנדנטלית תלויה עליו גם כשהוא משקר בבית המשפט או מסתיר מסמכים או משמיד ראיות.
כמו בהודו, לברהמינים שלנו יש זכויות יתר. הם לא כפופים לאותם חוקים. אם אתה תטעה, זה פשע. אם הם יטעו, זו "טעות בתום לב". אם אתה תשקר, זו עדות שקר. אם הם ישקרו, זו "טעות פרוצדורלית".

וכל האירוע הזה חי על יסוד אחד: שהציבור מוכן להאמין בזה.

ואז הגיעה האלופה עם הטלפון שלה, קבוצות הווטסאפ לתיאום הדלפות, וההודאה הגלויה. החזקה מתה.

לא במובן המטאפורי הרך שבו רעיונות מתים, אבל ממשיכים לחיות כזומבים במוחות אקדמיים עבשים. מתה במובן הממשי. אף אחד לא מאמין יותר. גם הציבור שהפגין נגד הרפורמה.
אנג'לו קודווילה היה הוגה דעות אמריקני חשוב (אנחנו עוד נקדיש לו טור) שטען, ולדעתי בצדק, שהחלוקה האמיתית בחברה המערבית היא לא בין ימין לשמאל אלא בין "המעמד השליט" לבין כל השאר. מעמד השליטים אינו מפלגה, זה מועדון.

כולם מאותו המרחב התרבותי. אותן אוניברסיטאות, אותם עיתונים, אותה הסכמה בסיסית שאתם, האזרחים הפשוטים, זקוקים להנחיה. למישהו שיסביר לכם מה טוב בשבילכם. בגדול, קודווילה מתכתב עם תיאוריית האדם הסביר של אהרן ברק.

והם באמת מאמינים שהם טובים יותר. זו לא צביעות, זו אמונה אמיתית שהם מוסריים יותר, חכמים יותר. הם רואים את עצמם כשליחים של הסדר והצדק. כל מי שלא במועדון - דתי, לאומי, או פשוט מישהו שחושב שהוא יכול לחיות בלי הנחיה שלהם - הוא חשוד.

הם רואים את האזרח הרגיל כילד ואת עצמם כבייביסיטר. אבל מה יפה - החוקים שהם קובעים אף פעם לא באמת חלים עליהם.

הפצ"רית לא חשבה שהיא עושה משהו רע כשהדליפה את הסרטון. להפך, היא "ניהלה את הנרטיב". היא החליטה שהציבור זקוק להדרכה, אז היא עשתה זאת. זו בדיוק המנטליות שקודווילה תיאר: אני יודע יותר טוב מכם, אז אני אעשה את זה גם אם זה לא לגמרי חוקי. זו לא עבירה, זה שירות ציבורי. חלק משמירת הסף.

וכשזה התגלה? הטלפון נעלם. התובע הצבאי הראשי ישב בשקט חודשים. למה? כי הם באותו המועדון. הם מבינים שלפעמים צריך לעשות דברים שהם טכנית לא חוקיים אבל בשביל הטוב הגדול.

תרבות, לא קונספירציה

זו לא קונספירציה. זו תרבות. תרבות של מעמד שמאמין שהוא לא צריך לשחק לפי אותם החוקים. עד שזה מתפוצץ, כמובן. כי בסוף גם המערכת הכי סגורה צריכה איזשהו אמון מהציבור.

במשך שנה וחצי כל מי שטען שהפצ"רית הדליפה את הסרטון מ"שדה תימן" נחשב לפרנואיד. לא סתם פרנואיד, אלא קונספירטור מסוכן שמדבר עם קולות בראשו.

ואז, השבוע, הקונספירציה הודתה. לא רק הודתה, ניסתה לשבש את החקירה. ברגע שקונספירציה הופכת לכותרת בעיתון, היא כבר לא קונספירציה, היא עובדה.

מעכשיו, בכל פעם שמישהו יגיד "אתם קונספירטורים", יענו לו: "כמו הפצ"רית?"

וזה יהיה מספיק. המילה כבר לא עובדת. הנשק הושלך.

אז עכשיו טוענים בשמאל "איזה יופי שהפצ"רית פוטרה, תראו איך אנחנו מקבלים את זה שמישהו מהמחנה שלנו חוטא".

אתם לא. להפך - אתם מודים שמערכת המשפט מוטה ולא אובייקטיבית. אתם מכירים בזה שהפצ"רית נציגה שלכם. אתם עירומים ברחובה של עיר.

אנחנו יודעים שמערכת המשפט שלכם, שאתם משתמשים בה כנשק פוליטי. אבל הנה החדשות: זה הולך להיגמר.

לא היום, לא מחר, אבל הפצ"רית היא הנורמנדי של המלחמה הצודקת שלנו. הרגע שבו אנחנו מבינים שאנחנו יכולים לנצח.

וזה לא ייגמר עד שלא נתקע את דגל ישראל על בניין בית המשפט העליון.