"מנדלבליט הלך על בטוח", כתב הפרשן המשפטי של "מקור ראשון", יהודה יפרח, במארס 2019. "מבחינה משפטית טהורה, תיק 1000 כולל ראיות מעבר לנדרש להוכחת סעיפי האישום, והיה יכול גם הוא להסתיים באישום בשוחד. היועץ העדיף בסיס יצוק מבטון שקשה יהיה לערער". יפרח הרעיף שבחים על כתב האישום ובמשתמע, גם על מנדלבליט שסירב להגיש כתב אישום בשוחד עד שנכנע - אולי בגלל לפיתת הגרון של פרקליט המדינה שי ניצן. כמו כן, תרם הספד נוגע ללב על הקץ ההכרחי של דרכו הפוליטית של נתניהו.
כמו פרשנים משפטיים כמותו, גם יפרח יצא מגדרו לשבח את מוצקות כתב האישום: "גם אם פרקליטיו יתגלו כקוסמים, קשה לדמיין כיצד יצליחו להפריך את התשתית העובדתית המטרידה שפרסם מנדלבליט אתמול. (....) כתב האישום שיוגש נגד נתניהו מסתמן ככזה שאין לצלוח אותו. זה ייקח חמישה, שישה או שבעה חודשים, אבל לשם זה הולך. נתניהו היה ראש ממשלה ייחודי ויוצא דופן, ומותר להזיל דמעה על הדרך שבה תקופתו תסתיים. לאחר השבעה, מחנה הימין יצטרך להתארגן במהירות ליום שאחרי".
יפרח לא שר סולו, אלא היה חלק ממקהלה. בן כספית צייץ בינואר 2019: "תיק שוחד חמור מאין כמוהו. נעול ונצור". גיא פלג, כתב חדשות 12, הרבה לפרסם הדלפות מחומרי חקירה (עבירה פלילית של המדליפים, שלא נחקרה) וזרם לחלוטין עם ההאשמות. "ניתן לקבוע כי ההליכה של נתניהו לשימוע הרעה את מצבו המשפטי, ויש החמרה משמעותית בניסוח בתיקים 2000 ו־4000", פסק בנובמבר 2019. רביב דרוקר מחדשות 13 ומ"הארץ" תקף את מנדלבליט על שהתמהמה בהגשת כתב אישום עוד ב־2017: "אל תזלזלו ביכולת של יועמ"ש לברוא תירוצים מהישבן, או מחלקים אחרים בגוף, כדי לעכב את רגע האמת".
עם הגשת כתב האישום כבר התוותה הכתבת המשפטית של כאן 11, תמר אלמוג, את המסלול לנבצרות (בניגוד גמור לחוק יסוד, אבל מותר לחלום). אביעד גליקמן מחדשות 13 צייץ: "בום! שוחד ב־4000. מרמה והפרת אמונים ב־1000 וב־2000", וגם הוא עסק בהרחבה באפשרות הדחה, ושוב - בניגוד גמור לחוק יסוד.
רוב כתבי המשפט האמינו מלכתחילה בשחיתותו של נתניהו, והמשטרה האמינה לאלה מבין העיתונאים שהטריחו את עצמם לפרסם תחקיר. כך גם נראתה החקירה, כפי שנחשף בבית המשפט. הביטחון באשמת נתניהו היה מוחלט כל כך, שהכשיר כל אמצעי וכל עבירה על החוק מצד הפרקליטות והמשטרה. מבחינת רוב כתבי המשפט וחלקים נרחבים (מדי) בתקשורת, המשפט עצמו היה רק טקס סמלי בדרך להנחת המבוקש. או הרשעת המבוקש. טקס מייגע ומשעמם, שהרי שבעיני המשטרה, הפרקליטות והתקשורת, נתניהו היה אשם מלכתחילה.
עם הגשת כתב האישום זז מוקד הסינרגיה תקשורת־משטרה אל סימביוזה תקשורת־פרקליטות. אלה וגם אלה ביצעו את עבודתם, ועכשיו נותר העניין השולי, שאינו מהותי אך בכל זאת נחוץ - המשפט. התקשורת אהבה את עדי התביעה, בעיקר את אלה שתיעבו את נתניהו, והשמחה היתה גדולה.
עד שהשופטים המליצו לתביעה למחוק את סעיף השוחד עוד לפני שההגנה עלתה לזירה.
מבחינת הסנטימנט התקשורתי - היתה זו מהמורה קטנה בדרך, מכיוון שהיועמ"שית החדשה, גלי בהרב־מיארה, התעקשה להמשיך במשפט והתייחסה להמלצת השופטים כאל עצה מדודה טרחנית. הכהן הגדול אהרן ברק הסביר: "מאוד־מאוד יכול להיות שהמשך ההתפתחות של המשפט אחרי האמירה הזאת חיזק את התביעה, ולא החליש אותה".
משהחל נתניהו להעיד, חלה התקררות ניכרת ביחסים שבין התקשורת לבית המשפט שנתן לנאשם במה. מכאן ההתעלמות מתוכן הדיונים והתמקדות בבקשות נתניהו לקצר או לבטל יום דיונים או בפתקים שקיבל במהלכם. טרוניות נשמעו בנוגע להתמשכות ההליך, תקלה שבה חלקו השופטים את אשמתו של נתניהו. חמישה, שישה, שבעת החודשים של יפרח הפכו לשש, שבע, שמונה שנים. ומחציתן לרשות ההגנה.
עם תום עדות נתניהו הגדילו השופטים לעשות וחזרו על המלצתם למחוק את סעיף השוחד, לתדהמת כל מי שחשב שמדובר בטקס בלבד, או בפרוצדורה בלתי פולשנית שתשים חותמת כשרות על מה שידעו מלכתחילה: נתניהו אשם. במשהו. וחייב לפרוש או ללכת לכלא - רצוי שניהם.
האכזבה מהשופטים שוב יצרה קרע בין בית המשפט לקברניטי התקשורת. אלה חשו נבגדים. העיתונאי גידי וייץ, שתחקיר שלו הוליד את תיק 4000, נמלא חרון: "משפט נתניהו הוא כישלון מפואר, והאחראים המרכזיים לו הם השופטים. הם נכנעו ללא תנאי לנאשם ואפשרו לו לקנות זמן, שאותו ניצל כדי לנקום במערכת אכיפת החוק".
אבל לא הכל שחור. בחדשות 13 אביעד גליקמן התנחם באפשרות שגם על מרמה והפרת אמונים אפשר ללכת לכלא. תמר אלמוג ייצגה בכאן 11 את התלבטות הפרקליטות, וגם היא ציינה את אפשרות הכלא. לפעמים חלומות מתגשמים. בית המשפט אמנם הכזיב פעמיים, אבל תמיד יהיו לנו היועמ"שית ואנשי הפרקליטות. אלה, שהציגו כתב אישום מוזר ומופרך, מילאו את חובתם לתקשורת. עבודתם הרשלנית והעבירות שביצעו במהלכה לא הניבו אכזבה.
בית המשפט אמנם הכזיב פעמיים, אבל תמיד יהיו לנו היועמ"שית ואנשי הפרקליטות. אלה, שהציגו כתב אישום מוזר ומופרך, מילאו את חובתם לתקשורת
אלא שיש פער מהותי בין מערכת המשפט לבין התקשורת. התקשורת העדיפה, בכל הנוגע לנתניהו, הליך מהיר ועוצמתי של חקירה, הגשת כתב אישום, משפט והרשעה. הפרקליטות נוקטת אסטרטגיה שונה: ההליך הוא העונש, ולכן חיוני שיימשך כמה שיותר. עינוי דין מתמשך מגדיל את הסיכוי לגייס עדי מדינה ולהתיש נאשמים כדי לגרום להם להיכנע ולהודות באשמה. קחו מהפרקליטות את הכלי הזה - והיא תיאלץ להגיש כתבי אישום תקינים ולשמור על החוק, במקום להגשים את משאלותיה של תקשורת מוטה פוליטית והיסטרית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו