תודה, נוה: פרידה מגיבור ישראל, בנם של השכנים

נהר של מנחמים זרם מיום שישי בבוקר לביתם של חיים ועינב חבשוש. "הבית שלנו פתוח לכולם", אמר חיים שעות ספורות אחרי שקיבל את הבשורה המרה על נפילת בנו, נוה. מי שמכיר את הזוג חבשוש יודע שכך הם חיים מאז ומתמיד. בית פתוח, שווה לכל נפש, עם לב ענק. לכן נפשי נקשרה בנפשם, עת הם ואנחנו באנו לגור כאן, בגבע בנימין־אדם, לפני יותר מ־20 שנה.

את הלב הענק הזה למד השבוע להכיר כל עם ישראל, שהגיע לפה בהמוניו. במשך שעות, אנשים שמשפחת חבשוש לא מכירה עמדו בתור רק כדי לתת חיבוק, להגיד מילה טובה ולהמשיך הלאה. מאז ומתמיד ידוע שמנהג השבעה הוא גאוני. אך את התופעה הזו, של מנחמים שלא מכירים אישית את האבלים ובכל זאת באים לדבר איתם כאילו היו בני משפחה, יצרה המלחמה. ספק אם היא קיימת במקומות אחרים בעולם.

בין המבקרים בבית חבשוש היו, כמובן, הרבה מפקדים בצה"ל. חיים משמש בין היתר סגן מפקד חטיבת יפתח, ומאחוריו מאות ימי מילואים. הקצינים, להפתעתי, סיפרו לו סיפור אחר מזה שדווח בתקשורת באותן שעות. בזמן שנוצר רושם בציבור כאילו חיזבאללה תוקף וחיילינו קפואים במקומם בהוראת טראמפ - העדכון של לובשי המדים היה הפוך.

הם סיפרו לחיים שטנק המג"ד שעליו פיקד נוה היה בראש החץ של התקפה צה"לית על מפקדה משמעותית של חיזבאללה. אני מודה שברגע הראשון לא ממש האמנתי, אך עד מהרה התברר כי אכן הפעולה שבה נהרגו נוה וחבריו נועדה לכבוש רשת תת־קרקעית של מנהרות ברכס עלי טאהר. קצין בכיר בצה"ל הגדיר אותה "תשתית אסטרטגית חסרת תקדים, מרכז העצבים של חיזבאללה בדרום לבנון - המפקדה הראשית של יחידת בדר של חיזבאללה", על פי הדיווח של דורון קדוש בגל"צ.

במילים אחרות, הגרסה הרשמית של ישראל ביום שישי היתה שחיזבאללה הוא זה שהפר את הפסקת האש, אך כשנוה הובא למנוחות ביום ראשון כבר התברר שהצד שלנו לא פראייר - גם ישראל הפעילה אש בין ההפסקות. או כפי שאמר חיים בלב שבור כבר באותו בוקר: "נוה לא מת סתם. הוא שילם את המחיר הכבד ביותר כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות ולשגשג בארץ שלנו. אין לנו ארץ אחרת, וזה מה שהוא היה רוצה שנעשה".

הלב שלי נקרע לשניים כששמעתי אותו, כי העקרונות הגבוהים והצודקים שכולנו מכירים שוב הפכו להיות קרובים מאוד ומוחשיים מאוד. בן של חברים שהכרתי מגיל אפס יישאר לעד בן 20 וחצי. תודה לך, נוה, על מי שהיית ומה שנתת. "ורק אתה יכול להפוך מספדי למחול".

מבולבלים? גם אנחנו

נאום בר־אילן של טראמפ. אולי זו הדרך הנכונה לראות את הזחילה המשפילה של הנשיא הכי בריון אי־פעם בפני שנואי נפשו, האייתוללות.

לפי כל העדויות המגיעות מוושינגטון, טראמפ התהפך משלוש סיבות, שיש להן קשר זו לזו. בכירי תעשיית האנרגיה האמריקנית הזהירו אותו שבסוף יוני ייגמרו רזרבות החירום של ארה"ב. המשמעות תהיה הכפלה של מחירי הדלק, עד כדי 200 דולר לחבית. התפתחות כזו תביא מיתון עולמי נוסח השפל הגדול של 1929. "(הרברט) הובר זה נשיא שאני לא רוצה להיזכר כמוהו", הסביר טראמפ באחד מפטפוטיו עם העיתונאים.

בד בבד, ראשת הסגל סוזי וויילס, האדם היחיד בערך בעולם שטראמפ מאמין לו, הזהירה אותו כי בלא הורדת מחירי הנפט, הנשיא יפסיד בבחירות האמצע גם את בית הנבחרים וגם את הסנאט. כל זה ביחד, וכל שיקול לחוד, הספיקו. וכך, ג'יי.די ואנס, שגם כך התנגד למלחמה, קיבל אור ירוק. עד מהרה הוא מצא את עצמו מבוזה על ידי איראן, פקיסטן וקטאר בשווייץ. אח, בוסריות שכזו.

לא במקרה ואנס נבחר לתפקיד. לנשיאים אמריקנים יש מסורת ארוכה של הטלת עבודות מלוכלכות על סגניהם. קמלה האריס נשלחה לטפל בהגירה הבלתי חוקית בתקופת ביידן. התוצאות ידועות. ביידן עצמו שוגר כסגנו של אובמה לבקר בישראל ב־2010, בתקופה שבה הנשיא דאז לא רצה לבוא.

טראמפ שלף, אפוא, את אותו טריק מארגז הכלים. או כפי שאמר כדרכו גלויות: "אם זה יצליח, אני אקח את הקרדיט. אם לא, אאשים את ג'יי.די. כדאי לך להיזהר, ג'יי.די. הוא יהפוך את המטוס שלו ויעוף מפה לעזאזל". האם זו אכן התוכנית הגדולה - למשוך זמן עד הסתיו עם מחירי נפט נמוכים ואז שוב להפוך שולחן? נכון לעכשיו, איש בממשל לא מתחייב על כך. ספק אם מישהו יודע, כולל טראמפ עצמו.

הצמרת הרפובליקנית, בלי ספק, מבולבלת. מזכיר המדינה רוביו שומר על מרחק בטוח מהמהלך של ואנס, ומבהיר: "כל עוד שלוחים של איראן כמו חמאס וחיזבאללה משתתפים בטרור - לא יהיה אפשרי לסיים את פעולות האיבה".

סנאטורים וחברי קונגרס ימנים תוקפים משני הכיוונים את המדיניות של טראמפ. רבים מאוד מבקרים את הסכם הכניעה. אחרים, כפי שקרה השבוע בסנאט, חוששים מחידוש המלחמה. גם התקשורת השמרנית חלוקה. יש שתומכים בטראמפ לחלוטין, יש שמסתייגים, ולא חסרים מי שמבקרים בחריפות.

מה שבטוח, הבלבלה שלהם היא הבלגן שלנו. כנראה עד בחירות האמצע נצטרך להמשיך לתמרן בין צורכי הביטחון הישראליים לבין המהפכים של טראמפ.

הצצה לחדר המלחמה

אינספור גילויים חדשים יש בספר החדש "בחדר המלחמה". הקריאה בו גם עוזרת לשחזר מה עברנו בכמעט שלוש שנים של מלחמה, ועד כמה מטורפת היא סחרחרת האירועים שעברנו. המבט לאחור על המקום שבו התחלנו לעומת מצבנו כיום גם מחדד עד כמה הוסרה עניבת החנק שהאיראנים כרכו על צווארנו עד 7 באוקטובר 2023.

אך מעל ומעבר לסקופים, החידוש החשוב ביותר בספר הוא מועד איסוף החומר והנגישות הייחודית. שני המחברים, העיתונאים אליוט קאופמן (ארה"ב) ויונה ג'רמי בוב (ישראל), קיבלו בזמן אמת - כשהתותחים רועמים, המתחים עצומים והוויכוחים מרים - גישה ישירה ובלתי אמצעית למקבלי ההחלטות הבכירים ביותר, הן בישראל, הן בארה"ב. למעשה, חוץ מהנשיאים ביידן וטראמפ, הם שוחחו עם כל שאר גיבורי המלחמה בשתי המדינות, כולל נתניהו, גלנט, הלוי, ג'ייק סאליבן, לויד אוסטין ועוד. עם רובם ככולם השיחות התנהלו בסמוך מאוד לאירועים, כשהמרואיינים יודעים שבמובן מסוים הם מדברים להיסטוריה. ובקיצור, מסמך מרתק.

קאופמן הוא חבר מערכת ה"וול־סטריט ג'ורנל". טראמפ לא מזמן התנפל עליו באחד הציוצים, משום שמתח ביקורת על חולשתו המדינית מול איראן. בוב (מחבר "המוסד בטהרן") הוא הכתב הצבאי של ה"ג'רוזלם פוסט". ספרם יצא לאור באנגלית, ולאחרונה תורגם על ידי ידיעות ספרים. הפרקים עוברים בזה אחר זה אחר כל ההחלטות הדרמטיות של המלחמה, החל מהלם 7 באוקטובר, דרך הכניסה לרפיח, מבצע הביפרים וחיסול נסראללה, ועד לפרק על מבצע שאגת הארי שנוסף ברגע האחרון.

"זו הולכת להיות מלחמה ארוכה", אמר נתניהו כבר בשעות הראשונות "לעמיתיו", כפי שמכונים בספר גלנט והלוי. אך גם לשיטת המחברים, "עמית" הוא תואר בלתי הולם לחלוטין למערכת היחסים ששררה בין נתניהו לשותפיו בחדר המלחמה, אפילו בשעות הנוראות ביותר. למעשה, בדיוק להפך - נתניהו סינן את גלנט ושלח את דרמר לענות לטלפונים שלו כבר בימים הראשונים. אשר לרמטכ"ל הלוי, ראש הממשלה לא דיבר איתו עד שאיש סודו צחי ברוורמן הגיע מגדרה ב־10:00 בבוקר, כשהוא מתמרן בין רקטות מעזה.

בוב אוחז בעמדה ביקורתית יותר כלפי נתניהו, בעוד קאופמן, שצבר הרבה שעות ביבי במהלך המלחמה, מבין אותו. דווקא הפערים האלה מעניקים אמינות רבה יותר לרגעי המחלוקת הרבים שהיו בצמרת הישראלית במהלך המלחמה. שכן בחלק מהמקרים, השניים מציינים במפורש שגיאות של הבכירים הישראלים כשהגיעו למסקנה שיש כאלו. באותה מידה, הם מציינים לשבח את מי שבעיניהם ראויים לכך. לא מעט מחלוקות הם חותמים באמירה שהוויכוח יכול להימשך עד אין קץ, פשוט משום שאין ראיות חותכות לצד זה או אחר. למשל, בנוגע לשאלה אם נתניהו האריך את המלחמה בגלל שיקולי שרידות פוליטיים, כטענת מבקריו, או כגרסתו שלו, ששיקולים ענייניים הנחו אותו. כך או כך, בשיחת טלפון שקיימתי איתם השבוע, שני הכותבים טוענים שהעוינות האישית בהנהגה הישראלית היתה בלתי נמנעת.

הדהים אותי לקרוא שבזמן שאנשים נטבחו בבארי, והעם היהודי עבר את הקטסטרופה הכי נוראה מאז השואה, המנהיגים שלנו רבו ביניהם ועשו תרגילים פוליטיים זה לזה.

בוב: "אני חושב שאתה צודק, ושיש שם רגעים שלא יאומנו. אם תחשוב על זה, נראה שכולם חיפשו את מי להאשים אחרי 7 באוקטובר, כי זה היה אירוע כל כך גדול. כך שגם אם היו שם שלושה מנהיגים מושלמים כמו דוד המלך - אני לא בטוח שהם היו עובדים באופן מושלם ביחד, כי האשמה והאסון היו כה נרחבים. גם בממסד הביטחוני, אנשים שהיו החברים הכי טובים עד 7 באוקטובר לעולם לא יחזרו להיות כאלה, ועצוב לראות את זה. אני לא רוצה להצדיק אותם, אבל איני בטוח שמישהו אחר היה נוהג אחרת במצב הזה".

קאופמן: "יונה צודק לגבי זה. אני גם חושב שאנשים היו לגמרי על הקצה. אולי נשמע טיפשי לומר כאילו זה דבר קטן מדי, אבל לפעמים אנחנו שוכחים שאנשים גם לא ישנו שם במשך כמה ימים בתחילת המלחמה. הם לגמרי נבלעו ברגע, כי הם הבינו שכל מה שהם עשו אי־פעם בחייהם כנראה כבר לא ישנה, משום שהם נכשלו בצורה כל כך טוטאלית באותו יום. וזה הכביד על כולם".

על פי הספר, "נתניהו כבר ידע שגלנט רוצה לתקוף (את חיזבאללה) ונמנע מלשוחח איתו", משום שחשש כי התנגדותו זו תדלוף ותציג אותו כהססן שנרתע מהפעלת כוח צבאי.

קאופמן: "לגבי האירוע הספציפי שבו נתניהו לא רצה לקבל את הטלפון מגלנט ב־11 באוקטובר, אני חושב שנתניהו כבר החליט בינו לבינו לא לתקוף בצפון (כפי שרצה גלנט), ואז התמרונים התחילו. אז, אם היה ביניהם שיח ישיר אולי הם היו צועקים זה על זה (גלנט בעד תקיפה מקדימה על חיזבאללה ונתניהו נגד; א"כ), אבל אני לא חושב שההחלטה הסופית היתה אחרת. אבל בהחלט, אם מסתכלים על האופן שבו הם היו מודעים בזמן אמת לכל השאלות הפוליטיות - זה מייאש".

באותם הימים שאחרי הכישלון הגדול, נתניהו אכן חשש להסתמך על הצבא. בוב וקאופמן מתארים את ההשתהות בת שלושת השבועות שלו, ואת ההתחבטויות הקשות, לפני שאישר את מתקפת הנגד הראשונה מול חמאס. אך לאורך הספר מתגלה מהפך: נתניהו, שבתחילת הדרך לא רצה לתקוף את חיזבאללה והיסס לפלוש לעזה, הפך במרוצת הזמן ליותר ויותר מיליטריסטי. אגב, שורש המהפך - במפגש שיזם הרמטכ"ל הלוי בין נתניהו ללוחמים הלהוטים אלי קרב. הלוי שיער וצדק ששיח ישיר בין ראש הממשלה לחיילים יעניק לו ביטחון בהם. כך אכן קרה.

אך בערך חצי שנה לאחר מכן, כשהמלחמה בעזה לא התקדמה בקצב הרצוי, שחרור החטופים לא נראה באופק והלחצים מארה"ב גברו - גלנט, הלוי, גנץ ואיזנקוט תמכו בעסקה שתסיים את המלחמה. נתניהו, מאז ועד היום, דרש הפעלת עוד ועוד כוח. מכיבוש רפיח ופילדלפי, דרך הביפרים ונסראללה ועד שאגת הארי.

ההיפוך הזה באביב 2024 הביא לפרישת איזנקוט וגנץ מקבינט המלחמה, יהיו שיקוליהם של הפורשים אשר יהיו. גם סער פרש, אך חזר לאחר מכן, כזכור. אגב, על פי הספר, נתניהו חזר בו מהכוונה למנות את סער כשר הביטחון, בשל החשדנות האישית ארוכת השנים בין השניים. כ"ץ היה ונשאר נאמן יותר.

נתניהו סינן את גלנט ושלח את דרמר לענות לטלפונים שלו כבר בימים הראשונים. אשר לרמטכ"ל הלוי, ראש הממשלה לא דיבר איתו עד שאיש סודו צחי ברוורמן הגיע מגדרה ב־10:00 בבוקר, כשהוא מתמרן

קאופמן ובוב, שליקטו והשוו בשקדנות בין הגרסאות של כל המעורבים בכל אחת מנקודות ההכרעה, לא חלוקים על העובדות. מאידך, אין ביניהם הסכמה בשאלת המניעים ואיכות ההחלטות של נתניהו. "תומכיו של נתניהו מיתממים אם אינם מודים שהפוליטיקה והמשפט משפיעים השפעה שלילית על החלטותיו", כותב בוב בדברי הסיום. קאופמן, אולי כתוצאה מהשיחות הרבות שנתניהו קיים איתו, מבין הרבה יותר את השיקולים של ראש הממשלה.

יש לך הסבר מדוע נתניהו דיבר כל כך הרבה איתך, כתב זר שיושב בניו יורק, ולא עם התקשורת הישראלית?

קאופמן: "כן, אני חושב שהוא רצה לעזור למאמץ המלחמתי הבינלאומי. על ידי השיחות איתי הוא קיווה להכניס משהו לעמודי הדעות ב'וול־סטריט ג'ורנל', וכך להביא את הדברים לידיעת הציבור האמריקני. מקומות רבים בעיתונות המערבית יהיו די עוינים כלפיו, ואנחנו ב'וול־סטריט ג'ורנל' לא נחשבים עוינים. אז גם לי יש ביקורת על כך שהוא לא דיבר עם תקשורת ישראלית, אבל בראייתו ישראל צריכה לנצח.

"כמעט אף אחד לא היה מרוצה מהאסטרטגיה שישראל נקטה בפועל. בשני הצדדים של המפה הפוליטית חושבים שהיא נעשתה בצורה לא נכונה, לא משנה את מי שואלים. לאורך חלק ניכר מהמלחמה, זה היה כל כך מתסכל שישראל התעכבה עם החזית הצפונית. כל כך הרבה זמן לא קרה שום דבר בעזה. זה היה כל כך איטי. עד מבצע עם כלביא ביוני 2025, היו כל כך הרבה המתנות במלחמה הזאת. אבל בסופו של דבר, במבט לאחור, אני סבור שהעיכובים שמרו על אפשרויות פתוחות, שהיו נסגרות אם היו נעשות העסקאות שכל כך הרבה אנשים רצו בזמנים שונים. ידוע שנתניהו תמיד אוהב להמתין ולשמור על אופציות פתוחות. כאן בסופו של דבר זה היה מוצלח, והיתה הצדקה לאסטרטגיית ההמתנה".

בוב לא מסכים: "חלק מהעיכובים האלה אכן הסתדרו, אבל אני בשום אופן לא חושב שהם היו מתוכננים. באותה מידה שזה הצליח, זה יכול היה ללכת לכיוון הנגדי. קח, לדוגמה, את ההתקפה על חיזבאללה בסתיו 2024. היא פעלה באופן מושלם, אבל היו 80 אלף איש שלא יכלו לגור בבתיהם בצפון. השטח הזה לא היה חלק מישראל במשך 11 חודשים. אז נכון שיש לנתניהו גיאו־אסטרטגיה, אבל זה היה יכול להיגמר אחרת".

את הבדלי התפיסות ביניהם שני המחברים כותבים בנפרד בסיום הספר, אך כפי שאומר בוב, "אני יודע שאליוט לא מסכים עם הרבה מהאמור לעיל. עם כל זאת, היה לי הכבוד לעבוד איתו. למדתי ממנו רבות". וזה אולי המסר הכי חשוב של הספר. אפשר לפעול במשותף גם כשיש חילוקי דעות. או בקיצור - ביחד ננצח.