"הסיפור הזה מעולם לא הגיע לתקשורת, אף שהיה צריך לפתוח מהדורות חדשות בכל העולם", מצהיר העיתונאי, החוקר והפרשן הפקיסטני הבכיר אחמד קוריישי. הוא נמצא מאז תחילת המו"מ הנוכחי באיסלמבאד ומסקר את השיחות בין ארה"ב לאיראן. כעת הוא מספר על תפקידה החשאי והקריטי של פקיסטן כמתווכת בערוצים האחוריים בין וושינגטון לטהרן, ולתיאום הביטחוני השקט, הכמעט בלתי נתפס, שהתנהל מול ירושלים כדי לאפשר את קיומן של השיחות הללו.
"מדינת ישראל עזרה לפקיסטן בצורה אקטיבית במהלך השיחות הללו", הוא אומר, ומתכוון בדבריו להבטחה שנתנה ישראל לפקיסטן דרך הממשל בארה"ב, שלא לפגוע בנציגים האיראניים הרשמיים שהגיעו לאיסלמבאד להשתתף בשיחות. "זה היה דבר מדהים, חיובי ביותר ובונה אמון שעשתה ישראל, שיכול היה להראות למקבלי ההחלטות אצלנו שיש עם מי לדבר בירושלים ושישראל היא שחקן אחראי".
לסדוק את חומת השנאה
מאז ומתמיד היתה פקיסטן מדינה עוינת כלפי ישראל. על דפיהם של הדרכונים הרשמיים המונפקים באיסלמבאד לא חסכו בדיו, ובכל עמוד בהם מופיע המשפט החד־משמעי: "דרכון זה תקף לכל מדינות העולם, פרט למדינת ישראל". הממסד הפוליטי והדתי במדינה הקפיד לאורך עשרות שנים לטפח קו אנטי־ציוני נוקשה, שאינו מכיר בזכות קיומה של המדינה היהודית.
אולם מתחת לפני השטח, במנותק מהרטוריקה הפומבית, מתנהלת בשנים האחרונות מערכת קשרים מורכבת, מרתקת ועדינה במיוחד. מדובר בציר חשאי למחצה הכולל יוזמות אזרחיות, משלחות של אנשי אקדמיה, דת ותקשורת שמגיעות לישראל, במטרה לבחון מחדש את מערכת היחסים ולסדוק את חומת השנאה התודעתית. העובדה שפקיסטן היא המדינה המתווכת בשיחות השלום בין ארה"ב לאיראן, היא סיבה מצוינת לבחון מקרוב את הקשרים התת־קרקעיים בין ירושלים לאיסלמבאד.
הדיון המדיני והדיפלומטי סביב הנושא הישראלי, כמו גם שאלת נרמול היחסים, הם סוגיה המעסיקה את מקבלי ההחלטות ואת הקהילה הדיפלומטית הפקיסטנית כבר עשרות שנים, מספר קוריישי.
"יש אנשים בעלי השפעה שבעד כינון קשרים רשמיים עם הישראלים, פשוט כי הם מבינים שזהו האינטרס האסטרטגי והלאומי הברור של פקיסטן. מנגד, כמובן, ישנם כוחות המסרבים לשמוע על כל פתח לשינוי".
קוריישי מזכיר כי לפני 21 שנה, פקיסטן היתה למעשה אחת מהמדינות המוסלמיות הראשונות, מייד אחרי מצרים, שחתרה לנורמליזציה עם ישראל. "היה זה הנשיא מושארף שהחליט לפגוש את ראש הממשלה אריאל שרון, ואף נשא נאום היסטורי ומכונן מול הקבוצה והקהילה הגדולה ביותר של מנהיגים יהודים בניו יורק". שר החוץ דאז, סילבן שלום, נפגש באופן רשמי עם שר החוץ של פקיסטן של אותם ימים. המפגש ההיסטורי ההוא נערך על אדמת טורקיה, והיווה את המפגש הרשמי הראשון ברמת המשלחות. לטענתו, מפגשים אלו נתנו לקטאר ולאיחוד האמירויות את האומץ לפתוח נציגויות ישראליות כלכליות רשמיות, וזרעו את הבסיס להסכמי אברהם ההיסטוריים. "פקיסטן יכולה היתה להיות המדינה הרביעית או החמישית שתצטרף להסכמים, וזה לא יצא לפועל רק בגלל תהפוכות פוליטיות".
מבחינה גיאופוליטית ואסטרטגית, קוריישי רואה דמיון מבני רב ואינטרסים משותפים עמוקים המקשרים בין שתי המדינות, שהופכים את כינון היחסים לצורך חיוני. הסיבה הראשונה היא שהן היחידות באזור שיש להן נשק גרעיני. שנית, יש להן בעלי ברית משותפים, ושלישית - הן חולקות את אותה דוקטרינה צבאית.
בעיניו, המכשול המרכזי הניצב כיום בפני פריצת הדרך, נמצא בזירת התודעה הציבורית ובדעת הקהל בפקיסטן. "רוב הציבור הפקיסטני לא יודע שום דבר אמיתי על ישראל, כי הוא הוזן במשך 50 שנה מדיסאינפורמציה מוחלטת, שקרים ופרופגנדה אנטי־ישראלית שהגיעה מתנועות פוליטיות קיצוניות. ב־20–30 השנים האחרונות, חלק גדול מהתעמולה הארסית הזו חדרה לפקיסטן ישירות דרך איראן. החלק האסלאמיסטי הקיצוני, יחד עם השלטון באיראן, עבדו קשה כדי להשריש במוחות של הציבור את התפיסה שבשביל להיות מוסלמי טוב ומאמין - אתה חייב לשנוא את ה'כופרים'. זו בורות מוחלטת, אבל צריך לומר את האמת: למדינת ישראל יש בעיה קטסטרופלית בכל מה שנוגע ליחסי ציבור והסברה בכל העולם, ובייחוד בזה המוסלמי".
למרות הבורות והשנאה, קוריישי אופטימי ומעריך כי ההנהגה הפקיסטנית הנוכחית מסוגלת להוביל את המהלך הדיפלומטי ללא חשש מהרחוב. הוא מאמין שמהלך זה יועיל רבות לפקיסטן. "לשתי המדינות יש היסטוריה ארוכה של לוחמה בטרור והן יכולות ללמוד רבות זו מזו בתחום. שנית, בפקיסטן רואים איך הצבא ישראלי מתמודד עם איומים, ומסתכלים על זה בהקשר של ההתמודדות שלנו מול הודו. אנחנו מתרשמים עמוקות מהיכולות הטכנולוגיות שלכם".
אחמד קוריישי, חוקר ופרשן פקיסטני: "לשתי המדינות יש היסטוריה ארוכה של לוחמה בטרור והן יכולות ללמוד רבות זו מזו בתחום. שנית, בפקיסטן רואים איך הצבא הישראלי מתמודד עם איומים, ומסתכלים על זה בהקשר של ההתמודדות שלנו מול הודו. אנחנו מתרשמים עמוקות מהיכולות הטכנולוגיות שלכם"
מעבר לביטחון ולטכנולוגיה צבאית, אחד מהדברים החשובים ביותר לפקיסטן הוא תחום החקלאות, שרוב כלכלתה נשען עליו. "יש לנו אדמות טובות, פוריות ורחבות־ידיים, אבל הן מנוהלות בצורה רעה מאוד, עם תשתיות מיושנות ובזבוז משווע של משאבים. ישראל היא מעצמה עולמית בטכנולוגיות חקלאיות, בניהול מים ובמדבור, והיינו רוצים מאוד לייצר קשר כזה שיאפשר לנו לרכוש את הידע הזה. פקיסטן, מצידה, לא יכולה ולא מתכוונת להתנגד לקשרים ההולכים ומתהדקים של ישראל עם הודו. עם זאת, אני מניח שפקיסטן תעריך זאת אם ישראל לא תהפוך לצד בסכסוכים בין פקיסטן להודו, כולל העברת טכנולוגיות צבאיות שעלולות להפר את מאזן הכוחות בדרום אסיה. צריך לומר לזכותה של ישראל שעד היום זה לא קרה".
העשייה העיתונאית והמדינית הזו של קוריישי, והעובדה שהוא מעז לתמוך בקשרים ידידותיים בין פקיסטן לישראל, אינם דבר של מה בכך; הדבר כרוך באיומים אישיים. קוריישי חושף באדישות כמעט מצמררת את רמת האיום: "במהלך התקופה האחרונה, שלוחים המקורבים לאיראן הגבירו את איומיהם על פקיסטנים המבקרים את חמאס וחיזבאללה ותומכים בקשרים חזקים עם ארה"ב, ישראל ומדינות המפרץ הערביות המתונות. בספטמבר 2025, הודיעו רשויות פקיסטן כי מיליציה הנתמכת על ידי איראן התנקשה בחייו של מגיש טלוויזיה פקיסטני שביקר בישראל, ותמך בהבנה טובה יותר של העמדות הישראליות. גורמי אכיפת החוק בפקיסטן העלו את הנושא בפני טהרן, והזהירו כמה אזרחים פקיסטנים לנקוט אמצעי זהירות מפני איומים מצד איראן".
רוח אברהם
בזמן שהערוצים המדיניים הרשמיים מתנהלים באיטיות ובחשאיות, העבודה האמיתית על שינוי התפיסה הציבורית של הרחוב בפקיסטן נעשית כיום במידה רבה דרך הדיפלומטיה הציבורית והרשתות החברתיות. מי שמניעה את הגלגל הזה היא עמותת "שאראקה" ("שותפות" בערבית), ארגון אזרחי ישראלי ששם לו למטרה לקדם, להעמיק ולהרחיב את רוח הסכמי אברהם ברחבי העולם המוסלמי.
אחד מהעובדים המרכזיים של שאראקה, אזרח פקיסטני הפועל בתוך הזירה הפקיסטנית ומבקש להישאר בעילום שם מטעמי ביטחון, מסביר בפירוט את האסטרטגיה של הארגון: "היעד המרכזי שמניע אותי הוא לשנות לחיוב, בצורה עמוקה ויסודית, את הגישה הכללית של הציבור הרחב בפקיסטן לטובת ישראל. הדרך האפקטיבית ביותר לעשות זאת כיום היא באמצעות הרשתות החברתיות, שהן המנוע התודעתי החזק ביותר של הדור הצעיר. אנחנו לא פועלים באוויר או על סמך תחושות בטן; אנחנו עורכים באופן קבוע ורציף סקרים מקיפים בקרב האוכלוסייה בפקיסטן בשביל לראות בדיוק אילו תכנים עובדים, מה משפיע עליהם לטובה, ומה עובד פחות או מעורר התנגדות. אנחנו מודדים, מנתחים ומבקרים את הנתונים האלה כל הזמן כדי לדייק את המסרים".
האתגר ההסברתי והתודעתי הזה הפך למורכב, קשה ומתוח במיוחד במהלך החודשים האחרונים, על רקע המציאות הצבאית באזור. האם בחודשים האחרונים חל שינוי כלשהו לטובה בדעת הקהל בפקיסטן? "צריך להיות מציאותיים. אם הצעירים בפקיסטן רואים מדי יום סרטונים של פלסטינים סובלים, קשה מאוד לשנות את התמונה הזו. אבל בזמנים רגילים, שבהם יש שקט באזור, הרבה יותר קל לייצר קשב ולשנות עמדות".
על פי הניתוח המקצועי שלו, הדרך לכינון יחסים בין המדינות אינה יכולה לעבור דרך מהלכים דרמטיים ופתאומיים, אלא בתהליך הדרגתי. בעיניו, למהלך של נורמליזציה רשמית בין ישראל לערב הסעודית תהיה השפעה עצומה ודרמטית על הקשר עם פקיסטן, והוא ישנה לחלוטין את האופן שבו הציבור הרחב בפקיסטן יראה וישפוט נושא זה.
גם הוא, בדומה לקוריישי, מפנה אצבע מאשימה חריפה כלפי מערך ההסברה הרשמי של מדינת ישראל: "נראה לפעמים שלמקבלי ההחלטות בישראל בכלל לא אכפת מה חושבים על המדינה בעולם המוסלמי. אבל האמת היא שבשביל שהנורמליזציה המדינית תעבוד באמת ותחזיק מעמד לאורך זמן, ישראל חייבת קודם כל לשנות את דעת הקהל הציבורית. לדעתי, זה לגמרי אפשרי. ריאלי לדמיין מצב שבו לישראל ולפקיסטן יהיו קשרים דיפלומטיים מלאים".
פעיל פקיסטני בעמותת "שאראקה": "למקבלי ההחלטות בישראל בכלל לא אכפת מה חושבים על המדינה בעולם המוסלמי. אבל האמת היא שבשביל שהנורמליזציה המדינית תעבוד ותחזיק מעמד לאורך זמן, ישראל חייבת קודם כל לשנות את דעת הקהל"
הוא מפרט על הצעדים המעשיים שכבר מיושמים בשטח כדי לפרוץ את המבוי הסתום: "התחלנו להפיץ באופן מאסיבי ברשתות החברתיות, תחת פרופילים מותאמים, את כל הדברים שיכולים לעניין את האזרח הפקיסטני. רצינו לשנות את התפיסה הציבורית בפקיסטן ולהתמקד בכמה נקודות עניין ספציפיות שיפתחו לאנשים את הראש ויגרמו להם לחשוב מחוץ לקופסה הפוליטית. אנחנו מתמקדים בנושאים כמו חקלאות מתקדמת, כלכלה, פיתוח עסקים וטכנולוגיות ביטחוניות. ככה, באמצעות התכנים האזרחיים הללו, אנחנו בודקים ומייצרים מקום לקשר ראשוני עם ישראל, כזה שלא הופך מייד לעיסוק ישיר ומאיים בנושאים פוליטיים".
לעולם לא עוד
פעיל מרכזי נוסף הפועל בשטח, תחת חסותה של עמותת שאראקה, הוא א' - אזרח פקיסטני אמיץ שביקר כבר פעמיים בישראל באופן אישי, פגש את החברה הישראלית מקרוב וחווה בעקבות כך מהפך תפיסתי, רגשי ואינטלקטואלי עמוק. "לאורך כל החיים שלי בפקיסטן, המוסלמים הקיצוניים ואנשי הדת במסגדים הסבירו לנו שוב ושוב כמה מסוכנים, רעים ואכזריים הם היהודים והישראלים", מספר א' על המציאות שבה גדל. "אבל כשהגעתי לראשונה לביקור בישראל, פגשתי פנים אל פנים מציאות אחרת לגמרי, הפוכה לחלוטין מכל מה שסיפרו לי, והייתי פשוט בהלם תרבותי עמוק. ראיתי חברה שיש בה המון דברים דומים למה שאנחנו שואפים אליו: קדמה טכנולוגית, מערכות חינוך מפוארות, תרבות עשירה, והמון דברים אנושיים ויפים. כשחזרתי הביתה הבנתי שאני חייב לשתף את הציבור בפקיסטן במידע, בידע ובחוויה האישית שלי, כדי לפקוח להם את העיניים".
א' בחר לנתב את הפעילות שלו לאחד התחומים הרגישים, המורכבים והנפיצים ביותר בעולם המוסלמי - הוראת היסטוריית השואה באוניברסיטאות ברחבי פקיסטן. בעזרת שאראקה ואקדמאים מקומיים, הוא מארגן סמינרים והרצאות בנושא, שאליהם נחשפו כבר 4,000 סטודנטים. "כיום, יש כבר 150 מוסדות אקדמיים שבהם הסטודנטים יודעים בדיוק מה היתה השואה. זה הישג עצום, כי בפלטפורמות הדיגיטליות הרגילות ובטלוויזיה המקומית מראים להם דברים אחרים ושקריים לגמרי. אנחנו מראים להם, באמצעות עובדות היסטוריות, איך העם היהודי הוא עם תרבותי, מנומס, מאורגן, ואיך נראית מדינת ישראל מבפנים. הקמפיין הזה מצליח באופן מדהים ויוצא דופן".
לפעילות זו יש השלכות בנושאים אחרים לחלוטין, כמו זאת של קבוצות סטודנטים לחקלאות שמקבלות מידע וליווי מחברת "נטפים" הישראלית.
כחלק מיוזמות הארגון, הצליחו בשאראקה לייצר חיבור ישיר ומרתק בין האוכלוסיות. למשל, מפגש בזום של סטודנטים פקיסטנים עם סטודנטית ערבייה־ישראלית מוסלמית שסיפרה איך זה להיות מוסלמית בישראל, בלי גזענות.
"דרך הלימוד על השואה והמפגשים האלה, אנחנו עדים לשינוי מהותי ועמוק ביחס הכללי כלפי ישראל. כעבור שישה חודשים של פעילות, החלטנו לבדוק באופן אמפירי מה הסטודנטים באמת למדו וזכרו, אז ארגנו תחרות ידע מקיפה ונושאת פרסים על הסכמי אברהם וההיסטוריה המדינית באזור".
יחד עם זאת, א' אינו מייפה את המציאות ומדגיש את הפערים התרבותיים העצומים ואת האקלים המאיים והאלים המאפיין את חיי היומיום במולדתו. "בפקיסטן יש עדיין כוח אדיר של מוסלמים קיצוניים. אם מישהו ברחוב היה רק מגלה או שומע שיהודי הגיע לקראצ'י, אנשים שנמצאים אפילו במרחק אלף קילומטר משם היו נתקפים פחד ובורחים. כשהייתי בישראל, ראיתי את דגלי המדינות מונפים יחד ואף אחד מהעוברים ושבים ברחוב לא עשה מזה עניין. כאן, בפקיסטן, רמות התוקפנות בחברה גבוהות מאוד".
כשנשאל א' מהי המוטיבציה האישית המניעה אותו לסכן את חייו ולפעול למען מטרה זו, הוא חושף חיבור היסטורי ואתני מרתק: "מבחינה אתנית אני פשטוני (פתאני), ויש מסורת שאומרת שאנחנו מצאצאי עשרת השבטים. חוץ מזה, מדינת ישראל ממלאת אותי השראה. איך אומה כל כך קטנה היא כל כך חזקה, מצליחה ומשפיעה בעולם? היהודים הם לא האויבים שלנו; אנחנו שנינו בני אברהם".
רוצים שינוי
מי שמנווט את הפעילות הענפה הזו מצידה הישראלי, ומסתכל על המפה בראייה אסטרטגית רחבה, הוא עמית דרי (43), תושב קצרין, יו"ר ומייסד עמותת שאראקה. "עכשיו, לנוכח ההתפתחויות האזוריות, כולם מתחילים להבין סוף־סוף למה פקיסטן היא מדינה כל כך מעניינת וחשובה עבורנו. מדובר במעצמה דמוגרפית - זו המדינה המוסלמית הסונית הגדולה ביותר באזור, המונה כיום כ־250 מיליון איש. יחד עם זאת, היא גם המדינה בעלת האוכלוסייה השיעית השנייה בגודלה בעולם, אחרי איראן. השילוב הזה הופך אותה למדינה שנהנית ממעמד של כבוד והשפעה הן בצד הסוני של המפה והן בצד השיעי, ולכן היא משמשת כיום המתווכת האולטימטיבית בין הצדדים. כלומר, גם הסעודים הסונים וגם האיראנים השיעים מקבלים את הסמכות שלה כמתווכת".
עם זאת, דרי נותר עם רגליים על הקרקע ומבהיר היטב כי הפעילות הזו אינה חפה מסיכונים וממורכבויות: "מהצד השני של המטבע, צריך גם להבין ולהכיר במציאות שזו מדינה לא פשוטה בכלל, ואפילו קשוחה מאוד כלפי ישראל. זה לא שמחר בבוקר המצב ישתנה ונלך לנגב חומוס ברחובות קראצ'י. יש בתוך פקיסטן הרבה מאוד כוחות פוליטיים וצבאיים אנטי־ישראליים מובהקים, המחוברים באופן ישיר לציר הרשע האזורי. אבל גם שם, בדיוק כמו בכל מקום אחר בעולם, ישנם כוחות חיוביים, אנשים מתונים שרוצים שינוי, וזהו בדיוק קהל היעד שצריך לעבוד איתו".
עמית דרי, מייסד עמותת "שאראקה": "זה לא שמחר בבוקר המצב ישתנה ונלך לנגב חומוס ברחובות קראצ'י. יש בתוך פקיסטן הרבה מאוד כוחות פוליטיים וצבאיים אנטי־ישראליים מובהקים, המחוברים באופן ישיר לציר הרשע האזורי. אבל גם שם, בדיוק כמו בכל מקום אחר בעולם, ישנם כוחות חיוביים"
אחת מתוכניות הדגל היוקרתיות של הארגון פועלת בזירה האקדמית הבינלאומית. "פיתחנו ויצרנו מנהיגות אקדמית יוקרתית, המאגדת מרצים וחוקרים מכל רחבי המזרח התיכון, כולל נציגים רשמיים מפקיסטן", מספר דרי. "התוכנית הזו מתנהלת בשיתוף פעולה אקדמי מלא עם אוניברסיטת קולומביה בארה"ב, ובסיומה המשתתפים מקבלים תעודה רשמית מטעמה.
"התוכנית הנוכחית התחילה לפני כארבעה חודשים, והיא מוכיחה שהכוח של החברה האזרחית משמעותי בעניינים האלה. אנחנו מקפידים לקבל לתוכנית אך ורק אנשים שיש להם השפעה מוכחת ורחבה במדינות המקור שלהם - בין אם הם מגיעים מאינדונזיה, מפקיסטן או מכל אחת ממדינות הסכמי אברהם. הכלל שלנו ברור: אנחנו נמנעים לחלוטין מעיסוק בסכסוך הפלסטיני, ומגיעים לשיח הזה מתוך עמדה ציונית ויהודית גאה, ברורה ולא מתנצלת".
דרי מספר שהקשר עם פקיסטן לא התחיל מיוזמה ישראלית, אלא באופן מפתיע דווקא מהצד הפקיסטני, מתוך קהילת הפקיסטנים הגולים שבארה"ב. הם אלה שנחשפו ברשתות לפעילות שאראקה ויצרו את החיבור לאנשי השטח בפקיסטן. המשלחת הפקיסטנית הראשונה הגיעה לארץ כשנה לאחר החתימה על הסכמי אברהם, ומאז ועד היום הגיעו לארץ כבר חמש קבוצות ומשלחות שונות. חברי המשלחות חוזרים ומספרים לדרי על הפער בין מה שציפו לראות לבין המציאות. "הם מקבלים כאן את החיבוק החם והאירוח של הציבור הישראלי ברחוב, וחלקם אפילו זכו להיפגש באופן רשמי עם נשיא המדינה. אבל כאמור, בפעילות הזו יש סיכון נורא, והיא דורשת אומץ עילאי".
דרי מפרט על מגוון הדמויות המרכיבות את המשלחות החשאיות: "מגיעים אלינו הרבה מאוד עיתונאים בכירים. העובדה שהם מצטלמים כאן עם חיוכים משפיעה רבות על הקוראים. מגיעים אנשי אקדמיה, מרצים, אמנים מתחומים שונים. למשל, דמות בולטת מאוד היא אנילה עלי, אישה המשויכת וקשורה ישירות להנהגה הפוליטית הקודמת של פקיסטן. כיום היא מתגוררת בארה"ב ומקדמת באופן פומבי את הפעילות של שאראקה, ואף ביקרה בעצמה בישראל".
המציאות הביטחונית והחוקית המורכבת מחייבת את הארגון לנקוט אמצעי זהירות קיצוניים ודיסקרטיות מוחלטת במהלך הביקורים, מחשש לחיי המבקרים. הם מגיעים דרך מדינה שלישית ודרכוניהם אינם מוחתמים בנתב"ג. "נכון, אני מסכים שמה שאנחנו עושים כאן זו רק טיפה קטנה בתוך ים ענק של שנאה ותעמולה, אבל אני לפחות שמתי עוד טיפה אחת חיובית. מה האלטרנטיבה? לא לעשות כלום?"
חלק בלתי נפרד מהפעילות של עמותת שאראקה מול פקיסטן מתמקד בזירה החינוכית ובהובלת משלחות לימודיות לאתרי זיכרון היסטוריים באירופה. מי שמנהלת את המערך הזה היא אליסה אניס, מנהלת תוכניות החינוך על השואה בארגון. אניס אחראית על הובלת המשלחות, בניית התכנים הפדגוגיים וניהול הקשר השוטף מול עובדי השטח של הארגון בתוך פקיסטן. "במצעד החיים שהתקיים השנה, הצלחנו בשאראקה, בתמיכת ועדת התביעות, לשלב בתוך המשלחת שלושה משתתפים פקיסטנים אמיצים. חוץ מהובלת המשלחות הפיזיות, העבודה היומיומית שלי היא מול העובדים המקומיים שלנו, שנמצאים בתוך פקיסטן; אני שולחת להם חומרי לימוד רלוונטיים, מסייעת להם מבחינה לוגיסטית ומקצועית בפרויקטים שלהם, ומלווה אותם מרחוק".
אניס מסבירה שהארגון לא מדבר עם הסטודנטים באופן ישיר על ישראל, אלא מתמקד בצעדים חינוכיים שיקרבו אותם ויפתחו את המחשבה שלהם בעקיפין. "מאז חתימת הסכמי אברהם, ראינו עלייה ברורה של קולות מתונים בעולם המוסלמי, אנשים שמביעים רצון כן להכיר יותר לעומק את התרבות ואת ההיסטוריה הישראלית והיהודית, מתוך הבנה שברשתות החברתיות ובתקשורת המקומית שלהם הם חשופים אך ורק לצד אחד, מעוות ושקרי, של הסיפור", היא מסבירה. "כאן בדיוק נכנס לתמונה הסיפור של השואה, הן באופן כללי והן ספציפית בתוך פקיסטן. דרך לימוד פרק זה, הסטודנטים מבינים לאן הסתה עלולה להוביל, ומקבלים לראשונה כלים אוניברסליים לפירוק דעות קדומות".
