כמה ישראל צריכה לדאוג מהשחקנית המרכזית החדשה במזרח התיכון?

בעיצומו של מבצע שאגת הארי, כשהפסקת האש נראתה באופק, החלו לצוץ הספקולציות. בין האופציות למתווכת בין איראן לארה"ב עלו, כצפוי, שמותיהן של קטאר ועומאן. אלא שהאמירות והסולטנות, שמקדשות את ערך הניטרליות, הפכו בעל־כורחן לצד בעימות. שיגורי הטילים והכטב"מים לא פסחו עליהן.

בדוחא הבהירו שהם תומכים במאמצי התיווך, אבל לא יהיו מעורבים בהם באופן ישיר. גם במוסקט נאלצו לעבור למושב האחורי אחרי שאירחו כמה סבבים קודמים. מצרים היתה מועמדת נוספת לתפקיד המתווכת המרכזית, אבל מהר מאוד העניין עורר מתיחות מול מדינות המפרץ והיא הסתפקה במעורבות משנית במגעים. לא מעטים הופתעו כשפקיסטן הפכה למארחת המרכזית, אך מומחים יודעים לומר שהפלטפורמה הזו תמיד היתה מונחת על השולחן, ממתינה שמישהו ינצל אותה.

אחמד קוריישי, עיתונאי פקיסטני בכיר שמסקר את המגעים באופן שוטף, מספר ל"ישראל השבוע" על התפקיד הדיפלומטי שקיבלה איסלמבאד בוושינגטון. "פקיסטן תיווכה בשקט בין ארה"ב לאיראן זה 20 שנה ועכשיו בנושא תוכנית הגרעין", הוא מסביר. "למעשה, פקיסטן מנהלת את מחלקת האינטרסים הקונסולריים של איראן בוושינגטון מאז 1980. חלק מהתפקיד השקט הזה יצא לאור במברקים דיפלומטיים אמריקניים משגרירות ארה"ב באיסלמבאד ששוגרו למחלקת המדינה והודלפו במסמכי ויקיליקס. למרות מתיחות מעת לעת והתחרות האסטרטגית עם איראן, פקיסטן שמרה על ערוץ תקשורת יציב עם האמריקנים, וזה הפך לשימושי עכשיו מבחינת הנשיא טראמפ".

אחמד קוריישי (מימין): "פקיסטן מנהלת את מחלקת האינטרסים הקונסולריים של איראן בוושינגטון מאז 1980. למרות מתיחות מעת לעת, הערוץ הזה הפך לשימושי עכשיו מבחינת הנשיא טראמפ"

ד"ר אושרית בירודקר, חוקרת בכירה וראש מרכז דרום ומרכז אסיה במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS), מציינת כמה סיבות נוספות. "הסיבה הראשונה היא שפקיסטן שילמה מחיר עצום בעקבות המלחמה. בתי הספר בפקיסטן נסגרו ל־21 יום, רובם עברו למתכונת עבודה מהבית, צעדים דרסטיים שאנחנו זוכרים מתקופת הקורונה. קיימת סכנה שזה גם יגביר את המתיחות הפנימית מול המיעוט השיעי במדינה, שהוא השני בגודלו בעולם ומקיים קשרים קרובים עם איראן, וכבר נראו ניצנים לכך לאחר ההכרזה על מותו של חמינאי. אז כמובן יש רצון להרגיע את הרוחות.

"יש לנו גם את הסכם ההגנה מול סעודיה שעליו חתמה פקיסטן בספטמבר האחרון", מוסיפה ד"ר בירודקר, "ככל שהמלחמה תסלים, פקיסטן תצטרך לפעול נגד איראן בעל כורחה. כמובן יש את הלובינג שנעשה בבית הלבן זה כמה חודשים, לכן אולי זה מפתיע את העולם, אבל לא מפתיע אם אנחנו מסתכלים על שינוי מעמדה של איסלמבאד בוושינגטון בשנה האחרונה. טראמפ בהצהרות פומביות כבר הבהיר שבעיניו הם מבינים את האיראנים יותר טוב מכולם. ויותר מכך, פקיסטן פשוט דחפה מספיק ורצתה את זה הכי הרבה מכולם".

חבל דק

חשוב להתעכב על מערכת היחסים בין ריאד לאיסלמבאד. רק לפני כמה שבועות פקיסטן הודיעה כי הבטיחה מימון של שני מיליארד דולר ממשרד האוצר הסעודי כדי לחזק את יתרות המט"ח שלה. לפי התקשורת הפקיסטנית, הסיוע הזה הגיע על רקע אינפלציה גואה, אבל קשה לנתק אותו מההתפתחויות בזירה המדינית. עם זאת, העיתונאי הפקיסטני קוריישי סבור כי המדינה המוסלמית עדיין מסוגלת ככל הנראה לשמש גורם ניטרלי. הוא מדגיש כי "פקיסטן היתה גלויה עם איראן בנוגע להתחייבויות הביטחוניות שלה במפרץ, והשתמשה בכך בתור מנוף. זה דחף את איראן להתפשר או להתמודד עם הצטרפות של פקיסטן לפעולות האיבה במפרץ, אם המלחמה והתקיפות האיראניות יימשכו".

"אני לא חושבת שהמונח ניטרליות עושה חסד עם המורכבות של פקיסטן", מסבירה החוקרת בירודקר, "אנחנו לא מדברים כאן על ניטרליות בסגנון שווייץ. יש לה שותפות ארוכת שנים עם סעודיה הכוללת שת"פ ביטחוני הדוק, כמו גם זה שברור שהיא נוטה לצד האמריקני. בפועל, פקיסטן מבצעת כאן הליכה על חבל דק. זאת לא הפעם הראשונה. בשנת 2015 היא הדהימה את העולם כשסירבה להצטרף לסעודים במלחמה בתימן נגד הפרוקסיז של איראן. למה? כי לפקיסטן יש אינטרס הישרדותי להיות ניטרלית. בסופו של דבר, יש לה אוכלוסייה של 20% שיעים, והיא חולקת גבול עם איראן.

"אבל דווקא כאן טמון הפרדוקס - בגלל שהאינטרסים שלה שזורים בכל אחד מהצדדים, והיא תלויה בכולם במקביל, היא הופכת לשחקנית שיכולה להפתיע. המלכוד הזה הוא בדיוק מה שמאפשר לה לתמרן בין הכוחות, ואולי אפילו להביא הישגים במשא ומתן ששום מדינה אחרת לא היתה יכולה להשיג".

בהקשר הזה, ועל רקע האיומים האיראניים על המפרץ, לרבות הטילים הבליסטיים ושלוחי הטרור (הפרוקסיז), קוריישי מסביר כי "פקיסטן ייצגה במידה מסוימת את מדינות המפרץ במהלך השיחות בין ארה"ב לאיראן באיסלמבאד".

הוא מספר כי "מפקד המטות המשולבים עאסם מוניר צפוי לדון בכך בהרחבה במהלך שהותו בת שלושת הימים בטהרן. אין זה סוד שאיסלמבאד לחצה על טהרן להפסיק את התקיפות על מדינות המפרץ או להתמודד עם מעמדה של פקיסטן בסכסוך, לצורך מילוי התחייבויותיה הביטחוניות במפרץ".

כשאני שואל לגבי עמדת איסלמבאד בנוגע לגרעין האיראני, בתור מדינה גרעינית בעצמה, קוריישי מסביר כי "פקיסטן תמכה באופן פומבי בזכות של איראן לגישה לטכנולוגיה גרעינית למטרה אזרחית, אבל מאחורי דלתיים סגורות, זה ידוע בחוגים דיפלומטיים שאיסלמבאד עודדה את טהרן לעשות ויתורים חיוניים כדי להגיע להסכם עם ארה"ב ולהרגיע את החששות של מדינות המפרץ. יהיה הוגן לומר שרוב השכנות של איראן לא יחושו בנוח לראות נשק גרעיני בידיים של המשטר הזה.

"פקיסטן לא אמרה שום דבר פומבי לגבי זה, אבל יהיה הוגן להניח שפקיסטן תעדיף שלא לאפשר לאיראן להשיג גרעין, בהתחשב בתחרות האסטרטגית בין המדינות ובמתיחות מאז 1979 (שנת המהפכה האסלאמית באיראן; ש"ק)".

השאלה הישראלית

הסוגיה הזאת מציפה את רשת האינטרסים הסבוכה שבין שתי הרפובליקות האסלאמיות. "כשאנחנו בוחנים את מערכת היחסים בין פקיסטן לאיראן, אנחנו רואים שילוב מורכב של צרכים ביטחוניים דחופים לצד פוטנציאל כלכלי אדיר", מבהירה ד"ר בירודקר. "במוקד האינטרס הביטחוני עומד ניהול הגבולות במחוז בלוצ'יסטן. זהו אזור נפיץ, רווי בקבוצות בדלניות ובארגוני טרור המאתגרים את הריבונות של איסלמבאד וטהרן כאחד. עבור שתי המדינות, שיתוף פעולה מודיעיני ומבצעי בגבול הוא תנאי הכרחי למניעת חוסר יציבות פנימית.

"מעבר להיבט הביטחוני, האזור הזה הוא נכס כלכלי אסטרטגי. בלוצ'יסטן עשירה במחצבים ובמינרלים, אך חשיבותה האמיתית טמונה בגישה לים. אנחנו מדברים על שני נמלי מפתח: נמל גוואדר שבפקיסטן ונמל צ'אבהאר שבאיראן. שליטה באזורים הללו היא קריטית לצמיחה כלכלית ולכל נושא הקישוריות האזורית.

"פרויקט צינור הגז הוא אלמנט נוסף. עבור פקיסטן, שסובלת ממחסור כרוני ואקוטי באנרגיה, הגז האיראני הוא בבחינת 'צינור חמצן' של ממש. למרות שהתשתית חיונית להמשך קיומה הכלכלי, הפרויקט נקלע למבוי סתום ונעצר שוב ושוב בגלל הסנקציות האמריקניות על איראן".

האם ישראל מהווה חלק ממכלול השיקולים של פקיסטן כשהיא באה לתווך במשא ומתן כזה?

"בכל הנוגע לישראל, חשוב להבין שפקיסטן אינה רואה בנו חלק מהמרחב הלגיטימי, בלשון המעטה", אומרת ד"ר בירודקר. "פקיסטן תופסת את עצמה כשגרירה שתפקידה לאחד את העולם המוסלמי, וכגשר שאמור לחבר בין הסונה לשיעה. המטרה הסופית של האחדות הזו היא יצירת חזית אסלאמית חזקה יותר אל מול מי שהם מגדירים כ'כופרים' - הנוצרים, ההינדואים והיהודים, כל אותם כוחות שאינם נכנעים לסדר העולמי האסלאמי.

ד"ר אושרית בירודקר: "פקיסטן רואה את תפקידה לאחד את העולם המוסלמי, וכגשר בין הסונה לשיעה. המטרה הסופית היא יצירת חזית אסלאמית חזקה מול ה'כופרים' - הנוצרים, ההינדואים והיהודים"

"בהקשר הזה", מדגישה בירודקר, "אין זה מפתיע שדווקא בעיצומו של משא ומתן רגיש, בחר שר ההגנה הפקיסטני, חוואג'ה אסיף, לצייץ דברי שטנה אנטישמיים בוטים. ההתנהלות הזו מוכיחה שהאיבה לישראל היא לא רק עניין פוליטי, אלא נדבך עמוק בזהות האסטרטגית של המדינה. לכן, כל התחזקות של פקיסטן - צבאית או מדינית - חייבת להדליק נורה אדומה בירושלים. ישראל צריכה לפעול באופן אקטיבי מול הבית הלבן כדי להבהיר שהעצמת הכוח של פקיסטן היא לא רק בעיה אזורית, אלא איום ישיר על האינטרסים של המערב ושל ישראל בפרט".

ואכן, במהלך המגעים עם ארה"ב ועל רקע מתקפה נגד מפקדות חיזבאללה (מבצע חושך נצחי), השר הפקיסטני איבד את העשתונות. הוא מיהר לרשת X, שם כתב כי "בעוד שיחות השלום מתנהלות באיסלמבאד, ג'נוסייד מתבצע בלבנון. אזרחים חפים מפשע נהרגים על ידי ישראל - קודם בעזה, אחר כך באיראן ועכשיו בלבנון. שפיכות הדמים נמשכת ללא הפוגה. אני מקווה ומתפלל שהאנשים שיצרו את מדינת הסרטן הזאת על אדמת הפלסטינים כדי להיפטר מיהודי אירופה יישרפו בגיהינום".

משרד ראש הממשלה בירושלים הדגיש בתגובה כי "קריאתו של שר ההגנה הפקיסטני להשמדת ישראל היא שערורייה. זו אינה הצהרה שניתן לסבול מאף ממשלה, במיוחד לא מצד ממשלה המתיימרת להיות בורר ניטרלי".

הציוץ של השר נמחק, אולי בהוראה מלמעלה. היתה זו עדות לכך שחרף קולות במדינה המוסלמית שתומכים דווקא ביחסים עם ישראל ובנורמליזציה, בצמרת השלטון עדיין קיימים גורמים אנטישמיים ושונאי ישראל. נדמה שכמו מדינות מוסלמיות אחרות שמתיימרות להפוך למתווכות, השאיפה היא להצניע ככל האפשר את העוינות לישראל ולעם היהודי. ככל הנראה, לא דרך מוצלחת במיוחד לשדר הגינות והיעדר משוא פנים.

צבא עם מדינה

באחד הימים נחת ראש המטות המשולבים של פקיסטן, פילדמרשל עאסם מוניר, בלב טהרן. קבלת הפנים היתה חמה ובשדה התעופה המתין לו שר החוץ עבאס עראקצ'י עם חיוך רחב. המשימה: להעביר מסרים מהממשל בוושינגטון ולהיערך לסבב השיחות הבא על סיום המלחמה. זאת לא תהיה הפעם הראשונה ולא הפעם האחרונה. לכאורה אין זה דבר טבעי שגנרלים יהיו מעורבים ביוזמות מדיניות - תהיה דרגתם גבוהה ככל שתהיה.

בדרך כלל הם נשלחים למשימות ביטחוניות באופיין - תיאום בין צבאות, או בדיקת רכש של נשק חדש. משא ומתן על הפסקת אש בין ארה"ב לאיראן היה אמור להישאר נחלתם של דיפלומטים, פוליטיקאים או ראשי גופי ביון.

אבל בפקיסטן העניינים מתנהלים אחרת. אפילו אם מדובר בדמוקרטיה על הנייר, שבה חיים כרבע מיליארד בני אדם, מוניר הוא האיש שידו בכל ויד כל בו. מפקד הצבא היחיד שכיהן כראש המודיעין הצבאי וכראש המודיעין של מנגנון ביטחון הפנים (ISI). בתור האדם שהשלטון חפץ ביקרו, ב־2024 הרשות המחוקקת התגייסה כדי להאריך את כהונתו לחמש שנים.

בעקבות העימות הצבאי עם הודו ב־2025, הוא קודם להיות ראש המטות המשולבים, תפקיד שנתפר למידותיו לאחר ששימש "רק" בתור מפקד הצבא הירוק, וקיבל אחריות גם על חילות הים והאוויר. המתבונן מהצד יקבל את הרושם שראשי הממשלה הפקיסטנים הם אלה שזקוקים לאור ירוק ממנו ולא להפך. לא יהיה זה מפתיע אם הוא ישתלב בעתיד בשלטון האזרחי. הוא ימשיך מסורת ארוכת שנים, שבה המערכת הפוליטית והממסד הצבאי במדינה המוסלמית מתערבבים יחד.

"כדי להבין את פקיסטן, צריך להבין משפט אחד שנוהגים לומר על המדינה הזו - לכל מדינה יש צבא, אבל בפקיסטן לצבא יש מדינה", אומרת החוקרת בירודקר, הפועלת גם כיועצת אסטרטגית לממשלות, לגופים ביטחוניים ולחברות בינלאומיות באסיה.

"גם היום, למרות שיש ממשלה אזרחית שנבחרה בבחירות, הכוח הממשי נמצא בידי המטכ"ל ולא בלשכת ראש הממשלה באיסלמבאד. זאת מדינה שבסך הכל מאז עצמאותה ידעה לפחות 30 שנה של שלטון צבאי. גם בתקופות של שלטון אזרחי יש השפעה משמעותית של הצבא מאחורי הקלעים.

ד"ר בירודקר: "בפקיסטן נוהגים לומר - לכל מדינה יש צבא, אבל בפקיסטן לצבא יש מדינה. גם היום, למרות שיש ממשלה אזרחית שנבחרה בבחירות, הכוח הממשי נמצא בידי המטכ"ל ולא בלשכת ראש הממשלה באיסלמבאד"ד"ר בירודקר: "בפקיסטן נוהגים לומר - לכל מדינה יש צבא, אבל בפקיסטן לצבא יש מדינה. גם היום, למרות שיש ממשלה אזרחית שנבחרה בבחירות, הכוח הממשי נמצא בידי המטכ"ל ולא בלשכת ראש הממשלה באיסלמבאד"

"על פניו, יש לנו כרגע במגעים שלושה אנשים חשובים: ראש הממשלה שהבז שריף, שר החוץ אישאק דאר, ומפקד הצבא עאסם מוניר. אולם בפועל, מדובר במערכת מסונכרנת שבה כולם מיישרים קו עם מוניר. מוניר הוא היום האיש החזק במדינה. זה סיפור סינדרלה על קצין שצמח מלמטה והפך לאחד המנהיגים הצבאיים החזקים בעולם. בתוך שנים אחדות מאז התמנה, בוצעו כמה מהלכים שעזרו לו לבצר את כוחו, בין היתר החסינות שניתנה לו מפני העמדה לדין והארכת הכהונה. יש לו גם יותר סמכויות לפעול כנגד מתנגדים, כל זאת בעקבות התיקון בחוקה.

"מאז הבחירות האחרונות ב־2024, ממשלת הקואליציה השלטת נתפסת כחלשה ותלויה בתמיכתו של מוניר. בעצם, בפקיסטן הצבא בוחר מנהיג אזרחי נוח כמו שהיה בהתחלה עם עימראן ח'אן, וכשזה מפסיק לציית - דואגים להפלתו. ח'אן נמצא במעצר החל מ־2023 בשל אישומים שונים - החל מהדלפת סודות מדינה ועד פרשיות שחיתות".

הכל נשאר במשפחות

קצת רקע היסטורי: עם סופו של המנדט הבריטי בתת־היבשת ההודית, פקיסטן הכריזה על עצמאות ונפרדה מהודו באוגוסט 1947. היה זה אות הפתיחה לכאוס מדמם שהסתיים בגירושם של מיליוני הינדים ומוסלמים שהפכו לפליטים במדינות שזה עתה קמו. בהתחלה היה נדמה שלמרות כל האתגרים, פקיסטן נמצאת בדרך הנכונה. נכתבה חוקה, הוקמו מפלגות ושיטת המשטר הוגדרה כדמוקרטיה ייצוגית. אלא שחלק מהפוליטיקאים המקומיים לא רחשו כבוד מיוחד לכללי המשחק. באוקטובר 1958, בעיצומם של מגעים להקמת ממשלה חדשה אחרי הבחירות, הכריז הנשיא דאז איסכנדר מירזא על מצב חירום והקים משטר צבאי.

הפוליטיקאי שהזמין את הגנרלים לשלטון היה גנרל בדימוס בעצמו. מבחינתו, המדינה "עדיין לא היתה בשלה לדמוקרטיה" בגלל "ההמון הנבער שלא יודע מה טוב לו". למרבה האירוניה, מפקד הצבא דאז, איובּ ח'אן, ניצל את ההזדמנות כדי להדיח אותו ולשלוח את הנשיא לגלות בבריטניה.

בדיעבד, כך מערכת הביטחון המקומית הפכה למוקד הכוח המרכזי במדינה. פעם אחר פעם מפקדי הצבא "נקראו לדגל" על ידי הפוליטיקאים, חלקם גנרלים וביטחוניסטים בדימוס, לתפוס בכוח את השלטון. פעם אחר פעם הצבא פיזר את מוסדות הדמוקרטיה ושלח את ידו לניהול ענייני המדינה. כה עמוקה היתה מעורבות הצבא במדינה, עד שבאחד האירועים בית המשפט הוציא פסק דין שלפיו "ההפיכה התבצעה כחוק".

ראש הממשלה המכהן כיום, שהבז שריף, חווה זאת על בשרו. ב־1999 הצבא ביצע הפיכה נגד אחיו והמשפחה נאלצה לחיות בגלות בסעודיה כמה שנים. כשחזר וצבר כוח פוליטי, ריצתו לראשות הממשלה התאפשרה בין היתר בשל פסילת מועמדותו של אחיו, נוואז שריף, שהורשע בפרשת שחיתות. אבל לא פחות מכך, שריף נהנה מיחסיו הידידותיים עם ראשי הצבא.

שני האחים מייצגים מאפיין נוסף של הפוליטיקה הפקיסטנית - משפחות נכבדים שחולשות על מאחזים בהון ובשלטון. כך, משפחת שריף מהווה את אחד ממוקדי הכוח של מפלגת הליגה המוסלמית של נוואז (PML-N), ובאותו זמן מעורבת עד צוואר בתעשיית הפלדה ומפיקה ממנה הון עתק.

הליגה נחשבת למפלגה שמרנית, שלא לומר סמכותנית. שתי המפלגות הגדולות הנוספות הן מפלגת העם של פקיסטן (PPP), שמקדמת מדיניות סוציאל-־מוקרטית, ומפלגתו של עימראן ח'אן (PTI – התנועה הפקיסטנית למען הצדק), מי שהתפרסם כשחקן קריקט בינלאומי והפך לראש ממשלה.

כיום קיימת קואליציה של הליגה ומפלגת העם, בעוד התנועה של ח'אן באופוזיציה. ח'אן, הראשון שהודח בהצבעת אי־אמון בפרלמנט ולא בהפיכה צבאית, שוהה במאסר. לדבריו, הוא קורבן לרדיפה פוליטית. מאז 2023 הוא הועמד לדין לאחר שהופנו כלפיו עשרות אישומים שונים: מהדלפת סודות מדינה, דרך מכירת מתנות שקיבל בביקוריו בחו"ל ועד נישואים בלתי חוקיים.

כאמור, הממסד הצבאי משך בלא מעט חוטים מאחורי הקלעים כדי להרחיקו מהחיים הפוליטיים. כעת, אותו ממסד ממש ינסה לעשות את הבלתי ייאמן ולהשיג הסכם בין וושינגטון לטהרן.