יש הקונה את עולמו בשעה אחת, ויש המשנה את המציאות ב־20 דקות. כן, בדיוק 20 דקות נדרשו מרגע כניסתו של יאנז יאנשה לתפקיד ראש ממשלת סלובניה והצבעת האמון בממשלתו, ועד שעובדי התחזוקה הורידו את דגל אש"ף שהתנוסס על בניין הממשלה מימי קודמו בתפקיד, רוברט גולוב.
המדינה שסירבה לאפשר לטיסה ישראלית לנחות
סילוק מיידי של דגל הטרור הוא רק הסימפטום. סלובניה של יאנשה צפויה לבצע פניית פרסה במדיניות שלה כלפי ישראל, ולהפוך מאויבת שנואה לחברה קרובה - כיאה למדינה שבראשה עומד כעת ידיד גדול של מדינת היהודים.
"משוגעים", כך מכנה יאנז יאנשה (67) את אלה שקדמו לו והורידו את היחסים עם ישראל לשפל חסר תקדים וחסר פשר, ומסביר בשיחה בלעדית עם "ישראל השבוע" כיצד הוא מתכנן לתקן את הקשרים בין ליובליאנה לירושלים. כן - ירושלים, שהרי אחת מן התוכניות המבטיחות שלו מדברת על העברת השגרירות של סלובניה מתל אביב לבירת ישראל.
"המיקום הנכון עבור השגרירות של ארצי הוא ירושלים", אומר ראש הממשלה החדש־ישן של סלובניה, שזו לו קדנציה רביעית מאחורי הגה השלטון. "בניגוד לממשלת השמאל הקיצוני, שהיתה שבויה בקונספציות אנטי־ישראליות נטולות קשר למציאות, אנחנו רואים את זהות הערכים בינינו לבין ישראל ומסוגלים לזהות את בעלי הברית הציוויליזציוניים שלנו. האמת היא שכל העולם יודע כי ירושלים היא בירת ישראל. כשכל המנהיגים והפוליטיקאים, כולל אלה מאירופה ומן האיחוד האירופי, מגיעים לישראל - הם עולים לירושלים כדי להיפגש עם ההנהגה הישראלית. הסיפור של היעדר ההכרה הפורמלית הוא משחק צבוע, ואני לא משחק במשחקים צבועים".
אדוני ראש הממשלה, חלפו כ־20 דקות בלבד מאז חזרתך לשלטון ועד שהורד דגל אש"ף שנתלה על מבנה הממשלה בידי קודמיך. האם בכוונתך לבטל באותה נחישות גם צעדים אנטי־ישראליים אחרים, ובהם ההכרה במדינה פלסטינית?
"ראשית, חשוב להבהיר שמדיניות חוץ רצינית אינה נמדדת במחוות סמליות בלבד. ממשלת השמאל בראשות גולוב ביצעה צעדים מחפירים נגד ישראל, ולצעדים האלה לא היה דבר וחצי דבר עם האינטרסים הלאומיים של סלובניה. עם זאת, גם לסמלים יש משמעות. כשממשלה מניפה את הדגל שבשמו בוצע טבח 7 באוקטובר, ולפני כן פיגועים מחרידים אחרים, היא מאותתת ומודיעה על הזדהות חד־צדדית עם הטובחים, מתוך כוונה למצוא חן בעיני קבוצות פוליטיות מסוימות ולייצר כותרות. הגישה שלי שונה לחלוטין. סלובניה צריכה לפעול בהתאם לאינטרסים הלאומיים שלה, לעקרונות המשפט הבינלאומי ולמחויבותה לביטחון וליציבות, וזה בוודאי לא מתיישב עם הנפת הסמלים של מבצעי הטבח. על כן, הוריתי מייד על הורדת הדגל הפלסטיני.
"ההכרה במדינה פלסטינית על ידי הממשלה הקודמת נעשתה בניגוד לחוק שלנו. כל עוד גורמים משמעותיים בצד הפלסטיני אינם מכירים בזכותה של ישראל להתקיים בביטחון, ההכרה במדינה פלסטינית היא פרס לטרור, פשוטו כמשמעו. אנחנו פועלים על פי חוק כדי להקפיא את המעשה הבלתי חוקי של הממשלה הקודמת. כבר במהלך המשא ומתן הקואליציוני הדבר הזה סוכם עם כל השותפים שלנו, ולכן זה מה שנעשה".
כיצד היית מתאר את ההבדלים המרכזיים בין גישתך לישראל לבין זו של הממשלה הקודמת?
"ההבדל העיקרי הוא שהממשלה הקודמת הסתכלה על ישראל בעיקר דרך הפריזמה האידיאולוגית של השמאל הפרוגרסיבי האירופי. אני מסתכל על ישראל כפי שהיא: דמוקרטיה חופשית, בעלת כלכלה חדשנית, מערכת פוליטית תוססת ויכולת מרשימה להגן על עצמה בתנאים ביטחוניים קשים במיוחד. אחרי טבח 7 באוקטובר ביקרתי ביישובי העוטף, וראיתי במו עיניי מה התחולל שם. אני יודע היטב מיהו מי. ישראל היא שותפה טבעית של אירופה. היא אינה מושלמת - אף מדינה אינה מושלמת - אך היחס כלפיה חייב להיות הוגן ומאוזן. פעמים רבות מדי ראינו סטנדרטים כפולים: מה שמתקבל כמובן מאליו כשמדינות אחרות פועלות כדי להגן על עצמן, הופך למושא לגינויים כשמדובר בישראל. הגישה שלי מבוססת על כבוד, שיתוף פעולה ודיאלוג לטובת שתי המדינות שלנו, סלובניה וישראל, ולא על הטיות ושקרים של השמאל".
הממשלה הקודמת היתה מן הקולות העוינים ביותר לישראל באיחוד האירופי. מה היו הסיבות לכך, ומדוע השמאל האירופי בכלל כל כך אובססיבי כלפי ישראל?
"אני חושב שהמילה 'אובססיה' אינה רחוקה מן המציאות. במקרים רבים ישראל הפכה לסמל. עבור חלקים מן השמאל הרדיקלי, היא אינה נתפסת עוד כמדינה ממשית המתמודדת עם איומים ביטחוניים, אלא כסמל למאבק אידיאולוגי רחב יותר. השמאל מנסה למחוק זהויות - והרי ישראל והעם היהודי הם הסמל האולטימטיבי לזהות ולשמירה עיקשת עליה במשך מאות ואלפי שנים, גם מול רדיפות שאין כדוגמתן.
"האנטישמיות לא נעלמה, היא רק שינתה צורות. האנטישמיות אינה רק איום על יהודים, היא גם סימפטום למחלה המאיימת על החברה הדמוקרטית כולה"
"במשך שנים התפתחה במערב תפיסת עולם המחלקת את העולם למדכאים ומדוכאים. במסגרת הנרטיב הזה, ישראל שובצה אוטומטית בצד ה'חזק', ואילו הפלסטינים הוצגו כ'חלשים'. המציאות, כמובן, מורכבת הרבה יותר. יש גם מרכיב נוסף: קל מאוד לתקוף את ישראל, משום שהיא דמוקרטיה פתוחה. בישראל יש עיתונות חופשית, אופוזיציה חזקה וביקורת פנימית. לעומת זאת, משטרים רודניים במזרח התיכון, ואפילו ארגוני טרור ברבריים ורצחניים, זוכים ליחס סלחני בהרבה. אני סבור שאירופה צריכה להיזהר מפני שיפוט מוסרי סלקטיבי. אם אנחנו באמת מחויבים לערכים דמוקרטיים, עלינו להכיר בכך שישראל חולקת איתנו את אותם ערכים בסיסיים".
דיפ־סטייט בסלובנית
ואם בערכים הדמוקרטיים עסקינן, ליאנז יאנשה יש היסטוריה ארוכה של הגנה עליהם. במשך יותר משלושה עשורים הוא ניצב בלב החיים הפוליטיים של סלובניה. הוא כיהן כמה פעמים כראש ממשלה, הנהיג את המחנה השמרני במדינה והפך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר במרכז אירופה. אך לצד הצלחותיו הפוליטיות, הקריירה שלו לוותה כמעט ללא הפסקה במאבקים מול מוקדי כוח ממסדיים, משפטיים ותקשורתיים שמוגדרים "דיפ־סטייט" - מדינה בתוך מדינה - שהתגבש עוד בימי יוגוסלביה הקומוניסטית וממשיך להשפיע על סלובניה עד היום.
בלתי אפשרי להבין את הפוליטיקה הסלובנית מבלי להבין את תופעת ההמשכיות האליטיסטית. אמנם סלובניה הפכה לדמוקרטיה עצמאית בשנת 1991, אך רבים מהפקידים הבכירים, אנשי מערכת המשפט, גורמי הביטחון, ראשי התקשורת הממלכתית ואנשי האקדמיה שעיצבו את המדינה החדשה הגיעו היישר מתוך המנגנונים של המשטר הקומוניסטי היוגוסלבי. בניגוד לכמה מדינות אחרות במזרח אירופה שביצעו תהליכי דה־קומוניזציה נרחבים, בסלובניה המעבר היה רך בהרבה. האליטות הישנות לא נעלמו. הן הסתגלו למציאות החדשה, החליפו רטוריקה, אבל נשארו במקומן, ובעיקר למדו לשמור זו על זו ולשמר את עצמן, לבל ייכנס זר אל מעגל ההשפעה ויזיז להן את הגבינה.
דווקא משום כך הפך יאנשה למטרה. עוד בשנות ה־80 המאוחרות, כשסלובניה עדיין היתה חלק מיוגוסלביה, יאנשה נחשב דיסידנט אנטי־קומוניסטי. בשנת 1988 נעצר יחד עם שלושה פעילים נוספים במה שנודע כ"משפט JBTZ", פרשה שהפכה לאחד האירועים המכוננים בדרך לעצמאות סלובניה. השלטונות היוגוסלביים האשימו אותו בהדלפת מסמכים צבאיים סודיים, אך בעיני רבים בסלובניה היה מדובר ברדיפה פוליטית שנועדה להשתיק ביקורת על המשטר. מעצרו עורר הפגנות המוניות והפך אותו לסמל של המאבק למען חופש ודמוקרטיה.
אלא שלדברי יאנשה ותומכיו, נפילת הקומוניזם לא סיימה את הרדיפות - היא רק שינתה את צורתן. הדוגמה הבולטת ביותר היא פרשת "פטריה". בשנת 2008 נפתחה חקירה סביב עסקת רכישת נגמ"שים מחברת "פטריה" הפינית. יאנשה הואשם בקבלת שוחד, ובשנת 2013 אף הורשע ונשלח למאסר. עבור יריביו היה זה ניצחון פוליטי עצום - העלמת יריב פוליטי עיקרי בטענות של טוהר המידות ושלטון החוק כביכול. אך לאמיתו של דבר, היה זה מקרה מובהק ביותר של שימוש לרעה במערכת המשפט לצורך חיסול פוליטי.
שום ראיות לקבלת שוחד או כל טובת הנאה לא הוצגו. פסק הדין המרשיע התבסס על הנחות ופרשנויות, ואפילו האישום עצמו לא הצליח להצביע באופן ברור מתי, היכן וכיצד בוצעה לכאורה העבירה. תפירת התיק זעקה לשמיים, ובשנת 2015 בית המשפט החוקתי של סלובניה ביטל את ההרשעה. אך על אף ביטול ההרשעה, הדיפ־סטייט חיכך את ידיו בהנאה: הנזק הפוליטי למחנה השמרני היה כבד. במשך שנים יאנשה הוצג כמושחת, ויריביו ניצלו את הפרשה כדי לערער את מעמדו הציבורי.
הקומוניזם עדיין חי
פרשת "פטריה" לא היתה היחידה. לאורך השנים מצא עצמו יאנשה יעד לשורה ארוכה של חקירות, הליכים משפטיים וקמפיינים תקשורתיים. כולם הסתיימו ללא הרשעה או קרסו בבתי המשפט, אך בעיני תומכיו עצם ריבוי ההליכים אינו מקרי. הם טוענים כי מדובר בדפוס פעולה קבוע: פתיחת חקירות מתוקשרות, יצירת סערה ציבורית, הדלפות לתקשורת ופגיעה במעמדו של מנהיג המחנה השמרני, גם כשבסופו של דבר אין שום בסיס להאשמות ולתפירת התיקים.
לרדיפה המשפטית התווסף הלחץ מן העיתונות המגויסת. חלקים גדולים מהתקשורת הסלובנית נשלטים בידי אליטות שמאליות, שהמשיכו את השפעתן מתקופת יוגוסלביה הקומוניסטית. אותם גופים אינם ממלאים תפקיד עיתונאי ניטרלי, אלא פועלים כשחקנים פוליטיים לכל דבר. העימותים החריפים של יאנשה עם כלי תקשורת ציבוריים ופרטיים שמזוהים עם השמאל הפכו לחלק בלתי נפרד מהקריירה שלו. יריביו הציגו אותם כמתקפה על חופש העיתונות, כאילו את העיתונות אסור לבקר. מנגד, תומכיו טענו כי מדובר בניסיון לגיטימי לחשוף הטיה פוליטית מושרשת שהתקבעה במשך עשרות שנים.
"עבור השמאל הרדיקלי ישראל היא סמל. השמאל מנסה למחוק זהויות, וישראל והעם היהודי הם הסמל האולטימטיבי לזהות ולשמירה עיקשת עליה במשך אלפי שנים, גם מול רדיפות שאין כדוגמתן"
הדיפ־סטייט הסלובני אינו מורכב, כמובן, מקבוצת קושרים חשאית המתכנסת אי־שם במרתף אפל, אלא מרשת של קשרים, נאמנויות ואינטרסים שנבנתה בתקופה הקומוניסטית, ושהמשיכה להתקיים גם לאחר המעבר לדמוקרטיה. אותם אנשים, או תלמידיהם ויורשיהם, המשיכו לאייש עמדות מפתח במערכת המשפט, באוניברסיטאות, בתקשורת ובשירות הציבורי, ויאנשה זוהה על ידיהם כאיום העיקרי על המשך ההגמוניה.
מנקודת מבט זו, המאבק נגד יאנשה אינו אישי בלבד. הוא מייצג עימות עמוק יותר בין שתי תפיסות של סלובניה: מצד אחד, סלובניה פוסט־קומוניסטית המבקשת להשתחרר לחלוטין ממורשת יוגוסלביה; מהצד השני, סלובניה שבה האליטות הישנות שימרו חלק ניכר מכוחן והשפעתן. ייתכן שזו גם הסיבה לכך שיאנשה עורר תמיד רגשות כה חזקים. עבור תומכיו הוא אינו רק פוליטיקאי, אלא גם סמל למאבק למען חירות לאומית, ריבונות דמוקרטית והתנתקות סופית מן העבר הקומוניסטי. עבור יריביו הוא נתפס כאיום על הסדר הפוליטי הקיים.
"אינני טראמפ הסלובני"
כך או כך, קשה להכחיש כי מעטים הם המנהיגים באירופה שעברו מסלול כה רצוף עימותים עם מוקדי הכוח הממסדיים בארצם. למרות חקירות, כתבי אישום, מאסרים, קמפיינים תקשורתיים ומתקפות פוליטיות - יאנשה הצליח פעם אחר פעם לשוב למרכז הבמה הציבורית, ובגדול. אם סיפורו וסיפור הרדיפות והתככים נגדו מזכירים לכם ראש ממשלה אחר, זה המושל במחוזותינו - אתם לא לבד. גם יאנשה עצמו חש בדמיון בינו לבין בנימין נתניהו, אם כי הכבוד הגדול שהוא רוחש לראש ממשלת ישראל אינו מצטמצם לדמיון הזה.
"בנימין נתניהו הוא מן המנהיגים המנוסים והמשפיעים ביותר בדורו", קובע ראש ממשלת סלובניה. "במשך שנים רבות הוא ניצב בפני אתגרים ביטחוניים, דיפלומטיים ופוליטיים מורכבים ביותר, ויכול להם. אפשר להסכים איתו ואפשר לחלוק עליו, אך אי אפשר להתעלם מהישגיו: חיזוק כלכלת ישראל, הרחבת מעמדה הבינלאומי, קידום הסכמי אברהם והפיכתה של ישראל למעצמת חדשנות עולמית. מעל לכל, נתניהו הצליח להוביל את ישראל ביד איתנה במלחמה בשבע חזיתות אחרי טבח 7 באוקטובר, ולנצח בכולן. אני חושב שההיסטוריה תזכור אותו כמנהיג גדול שעיצב את ישראל במאה ה־21. בסופו של דבר, אזרחי ישראל הם שיכריעו כיצד להעריך את מורשתו, אך מנקודת המבט שלי, לא ניתן לא להתרשם מהעמידות ומהיכולת שלו לנווט את מדינתו בהצלחה יתרה בתקופה סוערת במיוחד".
היית מן המנהיגים האירופאים הבולטים ביותר בתמיכתם בדונלד טראמפ. מה במדיניותו נראה לך רלוונטי במיוחד לאירופה?
"מה שמצא חן בעיניי אצל טראמפ היה הנכונות לערער על קונצנזוסים מזויפים וכושלים. במשך שנים רבות נאמר לאירופאים שאין חלופה למדיניות מסוימת בנושאי הגירה, כלכלה, אנרגיה וביטחון. טראמפ הראה שאפשר לפחות לשאול שאלות, ואז, כששואלים שאלות, מתברר שהקונצנזוס כביכול היה שקרי לגמרי, אשליה במקרה הטוב. אינני מסכים עם כל דבר שעשה או אמר, אך אני מעריך את העובדה שהוא שם במרכז את האינטרס הלאומי של מדינתו. זהו עיקרון לגיטימי שכל ממשלה דמוקרטית צריכה לאמץ".
מבקריך משווים לא פעם את סגנונך הפוליטי לזה של טראמפ. האם זו השוואה הוגנת?
"יש בינינו קווי דמיון מסוימים. שנינו התמודדנו עם תקשורת עוינת, עם מוסדות שלא תמיד נהגו בניטרליות ועם ניסיונות חוזרים ונלוזים להציג כל עמדה שמרנית כאיום על הדמוקרטיה. אבל לכל מדינה יש את ההיסטוריה וההקשר שלה. אני פועל בסלובניה, שהיא מדינה אירופית קטנה עם מורשת ייחודית. אינני מנסה להיות טראמפ הסלובני. אני מנסה להיות יאנז יאנשה".
רבים מתומכי טראמפ טוענים שהריבונות הלאומית נשחקה לטובת מוסדות על־לאומיים. האם האיחוד האירופי נעשה ריכוזי מדי?
"כן. האיחוד הוקם כקהילה של מדינות ריבוניות המשתפות פעולה. עם השנים התפתחה נטייה לריכוז סמכויות הולך וגובר בבריסל, והסמכויות האלה תועלו לכיוונים שהותוו על ידי אידאולוגיה שמאלית, בניגוד לרצון העמים של המדינות החברות, בניגוד לבחירתם הדמוקרטית, בניגוד לאינטרסים שלהם ובניגוד לכל היגיון בריא. אני תומך באירופה חזקה, אך אירופה חזקה אינה בהכרח אירופה ריכוזית. דווקא גיוון, תחרות בין רעיונות וכבוד לזהויות לאומיות הם מקור כוחה של היבשת. העתיד צריך להיות מבוסס על עקרון הסובסידיאריות: החלטות צריכות להתקבל קרוב ככל האפשר לאזרחים, ולא בידי פקידים בבריסל שלא נבחרו על ידי אף אחד".
זו הכלכלה
ישראל מכירה היטב, ולא לטובה, את ההחלטות והתוכניות שמנסים לקדם פקידי הצמרת בבריסל. אחת מהן מאיימת להטיל סנקציות על אזרחים ישראלים שדעותיהם אינן מוצאות חן בעיני הקונצנזוס המזויף בבריסל. למקרה שתהיתם, לא מדובר בתומכי המחבלים ושוללי המדינה היהודית שיושבים בכנסת ישראל (אלה דווקא מתקבלים במוסדות האירופיים בחיבוק) - אלא במי שפועלים למען התיישבות היהודים ביהודה ושומרון ולמען ריבונות ישראל באזור.
"אסור לזלזל באיומים. טרור אסלאמיסטי אינו בעיה ישראלית בלבד. ישראל נמצאת בחזית, אך האתגר הוא גלובלי. מי שחוגג טבח של אזרחים בישראל היום, עלול לתמוך באלימות נגד אירופאים מחר"
בניגוד לצבועי בריסל, יאנשה אינו מהסס לכנות את חבלי המולדת היהודיים בשמם הנכון - יהודה ושומרון. היא ביקר בהם בעבר, ואף מתחזק ידידות אמיצה עם ראש מועצת שומרון, יוסי דגן. ההערכה ההדדית בין שני האישים באה לידי ביטוי גם בברכות לתושבי השומרון, שראש ממשלת סלובניה שלח כמה פעמיים אחרי היבחרו לתפקיד הרם. הוא יוצא באופן נחרץ נגד כל רעיון של חרם על ישראל או על ישראלים, ונגד תוכניות להפעיל על ישראל או על אזרחיה את נשק הסנקציות, שאמור, לדבריו, להיות מופעל רק נגד מדינות עוינות, ולא נגד ידידות כמו ישראל.
אך את עיקר מרצו, כמובן, יאנשה יקדיש לשיקום של סלובניה, ששלטון השמאל השאיר בה פגעים קשים וחורים תקציביים. בכוונתו להסיר חסמים, לפתח את הכלכלה ולמשוך למדינה השקעות, ואם אלה יגיעו מישראל - מה טוב. לידיעת הקורא רוברט גולוב: מעכשיו הישראלים רצויים בסלובניה, רצויים מאוד.
מהן שלוש העדיפויות המרכזיות שלך בקדנציה החדשה?
"הראשונה היא חיזוק הכלכלה והתחרותיות של סלובניה. השנייה היא ביטחון - במובן הרחב של המילה: ביטחון לאומי, ביטחון אנרגטי וביטחון כלכלי. השלישית היא חיזוק המוסדות הדמוקרטיים ושלטון החוק כך שישרתו את האזרחים, ולא אינטרסים פוליטיים צרים".
אילו רפורמות מרכזיות בכוונתך לקדם?
"אנחנו עובדים על הפחתת ביורוקרטיה, עידוד השקעות, חיזוק מערכת הבריאות, מודרניזציה של מערכת החינוך והרחבת התשתיות. אני מאמין שממשלה צריכה ליצור תנאים להצלחה, ולא לנהל כל פרט בחיי האזרחים. לכן הדגש יהיה על שחרור כוחות היצירה של החברה והמשק".
לאורך שנים התרעת מפני הגירה בלתי מבוקרת. כיצד אתה מעריך את מדיניות ההגירה של מדינות מערב אירופה בעשור האחרון?
"במקרים רבים היא היתה נאיבית. חמלה היא ערך חשוב, אך מדיניות ציבורית חייבת להתבסס גם על אחריות. מדינה שאינה יודעת מי נכנס לשטחה, כמה אנשים נכנסים ומהן השלכות ההגירה על הביטחון, הכלכלה והלכידות החברתית - למעשה מוותרת על אחת מחובותיה הבסיסיות".
"חירות לא מובנת מאליה"
לאורך השנים תמכת בזכותה של ישראל להגן על עצמה מפני טרור. אילו לקחים צריכה אירופה ללמוד ממתקפת 7 באוקטובר ומהמלחמה שבאה בעקבותיה?
"הלקח הראשון הוא שאסור לזלזל באיומים. חברות חופשיות נוטות לעיתים להאמין שכל בעיה ניתנת לפתרון באמצעות דיאלוג בלבד. דיאלוג הוא חשוב, אך ישנם כוחות שלא מחפשים פשרה, אלא הכנעה. הלקח השני הוא שביטחון אינו מותרות. מדינות חייבות להיות מסוגלות להגן על אזרחיהן. והלקח השלישי הוא שטרור אסלאמיסטי אינו בעיה ישראלית בלבד. ישראל נמצאת בחזית, אך האתגר הוא גלובלי. מי שחוגג טבח של אזרחים בישראל היום, עלול לתמוך באלימות נגד אירופאים מחר".
"אירופה עדיין נמצאת בתודעת 6 באוקטובר" | צפו בפודקאסט "שמעו סיפור"
האם אתה רואה בישראל בעיקר בעלת ברית אסטרטגית, שותפה דמוקרטית או מודל בתחומי מדיניות מסוימים?
"כל התשובות נכונות. ישראל היא שותפה אסטרטגית, משום שהיא תורמת ליציבות האזורית ולמאבק בטרור. היא שותפה דמוקרטית, משום שהיא חולקת עם אירופה ערכים בסיסיים של חירות ושלטון חוק. מעבר לכך, ישראל היא גם מודל בתחומים רבים: חדשנות טכנולוגית, יזמות, מחקר מדעי, ניהול משברים וביטחון לאומי. מדינה קטנה עם משאבים מוגבלים הצליחה להפוך למעצמת חדשנות עולמית. זהו הישג מרשים שכל מדינה אירופית יכולה ללמוד ממנו. אירופה וישראל ניצבות מול רבים מאותם אתגרים: טרור, קיצוניות, שחיקת זהות לאומית ולחצים גיאו־פוליטיים גוברים. במקום להתרחק זו מזו, עליהן לשתף פעולה יותר. ישראל אינה הבעיה של אירופה - היא אחת מבעלות בריתה החשובות ביותר".
האנטישמיות באירופה נמצאת בעלייה חדה. מהם לדעתך הגורמים לכך, ומה צריכות ממשלות אירופה לעשות?
"האנטישמיות מעולם לא נעלמה באמת, היא רק שינתה צורות. כיום אנחנו רואים שילוב מסוכן בין אנטישמיות מסורתית לבין אנטישמיות חדשה של השמאל הרדיקלי, ועם השפעות של קיצוניות אסלאמיסטית. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להפסיק להכחיש את הבעיה, הדבר השני הוא לאכוף את החוק בצורה נחרצת, והדבר השלישי הוא חינוך. אירופה חייבת לזכור שהאנטישמיות אינה רק איום על יהודים. היא סימפטום למחלה רחבה יותר המאיימת על החברה הדמוקרטית כולה".
שובו של יאנשה למשרד ראש הממשלה בליובליאנה ודבקותו בערכים המשותפים מבשרים טובות לישראל. כך גם העובדה שהרדיפות והלחצים לא כופפו אותו. "אני שואב את הכוח מהאמונה בצדקת הדרך, ממשפחתי ומהתמיכה שקיבלתי מאנשים רבים", מסביר יאנשה את סוד עמידותו. "מי שחי תחת המשטר הקומוניסטי לשעבר יודע שחירות אינה מובנת מאליה. עברתי תקופות קשות, אך למדתי שאם מוותרים על האמת מתוך פחד - בסופו של דבר מאבדים גם את החירות. לכן היה חשוב להמשיך".
