ואם צריך, נילחם: הקריאה הנצחית של עם ישראל בארץ ישראל

1

הכניסה לארץ המובטחת אינה מבטיחה שלום. הים לא נקרע שוב בפני אבותינו, והם נדרשו להילחם על הארץ ולהתנחל בה בתהליך איטי בן מאות שנים, עד להקמת הממלכה המאוחדת. השבת מגיעים לשנת ה־40 לנדודינו במדבר; עוד רגע יידרש העם להילחם.

אך לפני המלחמות המתוארות בהמשך, מופיעה מצווה לא רגילה: פרה אדומה, שאפרה המעורב במים חיים מטהר מטומאת מת. לעומת מצרים שמורשתה הגדולה היא הפירמידות, כלומר תרבות המוות, משה לימד את עמו ההפך: אסור לדרוש למתים ויש להוציא את הקברים מחוץ למחנה. אבל החיים מאלצים אותנו להתעסק עם המתים וטומאתם. מצוות פרה אדומה היא הצהרה של תורת ישראל שהמוות אינו סוף דבר. יש תקווה.

2

גם לפני פסח קוראים על פרה אדומה, זכר לחובת ההיטהרות מטומאת המת לפני ההשתתפות בקורבן הפסח. במונחים לאומיים, אם קורבן הפסח מציין את רגע ההולדת שלנו, קודם לו תנאי: ניצחון על סופיות האדם ועל זמניותו, כלומר כניסה לממד של נצח. אמנם הפרטים בעם כלים, אבל הגוף הלאומי נותר נצחי, וקיומו ממשיך גם בגיא צלמוות של מדבר העמים.

מדוע פרה אדומה מופיעה כאן ולא בפרשיות המשכן, והרי הרוצה לבוא אל הקודש, חייב להיטהר קודם מטומאת המת? "אמנם בסוף ארבעים שנה שהיו מעותדים להיכנס לארץ, ראה יתברך שבמלחמת העמים ירבו חללי ה' ורבים מבני ישראל ייגעו במת לכל נפש אדם בערים שיכבשו, גם על פני השדה בחלל חרב... - וייטָמאו להם... לכן ציווה עתה יתברך למשה ולאהרן אופן עשיית הפרה". כך דון יצחק אברבנאל, שיצא בראש גולי ספרד לקראת סוף המאה ה־15 ואולי ראה בעיני רוחו את סוף נדודי עמו במדבר העמים. במילים אחרות, עד כה היה הצורך בטהרה מטומאת המת עניין פרטי (משפחתי) ודתי (הכניסה למקדש). כעת הם עומדים לפני תקופה סוערת של מלחמות.

3

"כְּמוֹ פְּנֵי עִיר־נִבְנֵית פָּנָיו שֶׁל שְׂדֵה הַקֶּטֶל", כתב אלתרמן בהקשר מלחמת השחרור, "בְּהִתְפָּרֵשׂ הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר דִּינוֹ לִהְיוֹת שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם וּמָגִנּוֹ". זאת הריאליה האכזרית של שדה הקרב, אפילו במשימה עליונה ככיבוש ארץ התנ"ך. מלחמה על הארץ הזאת דורשת התכוננות אחרת מהרגיל בתולדות העמים. זה לא עניין פרטי; להתמודדות עם המוות באמצעות אפר פרה אדומה נודעת משמעות לאומית. שפיכות הדמים דורשת טהרה רוחנית ורעיונית. 

חכמינו הזהירו שלא לשפוך דם נקיים. אביגיל בחוכמתה מונעת מדוד לנקום את נקמתו בנבל בטענה: "כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם... וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה (מעידה) וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי, וְלִשְׁפךְ דָּם חִנָּם". אתה לא נלחם את מלחמתך הפרטית, אלא את מלחמתה של האומה. "טוהר הנשק" הוא אפוא רעיון עתיק הנובע מרעיון הטהרה היסודית מטומאת המת. אין הכוונה להימנעות משפיכת דם האויב - את האויב מצווה להכרית - אלא בהבנה שהמלחמה אינה מטרה בפני עצמה אלא הכרח.

התלמוד הירושלמי מוסר שיהושע בן נון שלח שלוש התראות (או: איגרות) לעמי כנען לפני כיבוש הארץ: "מי שרוצה להיפנות (לעזוב את הארץ) - ייפנה; (הרוצה) להשלים - ישלים; לעשות מלחמה - יעשה". פרשת פרה אדומה מופיעה לפני העיסוק בעניינים המדיניים והצבאיים, ללמד שיש לעשותם בכובד ראש ומתוך טהרת הלב והרוח.

4

דור יוצאי מצרים חלף מן העולם, ותחתיו קם דור חדש שהכיר את ארץ העבדים רק מסיפורי הוריו. כמו בדורות אחריו, הוא מתלונן על הקשיים - אם כי לא מתגעגע לגלות מצרים - ולעיתים מורד, אבל ברגע המבחן מתגלים בניו כלוחמים עזי נפש. כדי להיכנס לכנען, יש לחצות דרך עמים שכנים. הראשון שבהם הוא מלך אדום. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם: לֹא תַעֲבֹר בִּי, פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ... וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה". התוצאה: "וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו".

מדוע לא נלחמו בו, כפי שעשו לאחר מכן מול סיחון ועוג? התשובה ניתנת בזיכרונות משה בספר דברים: "אַל תִּתְגָּרוּ בָם (מלחמה), כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל - כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר". אדום הוא עשיו, ובירושת האבות קיבל את חלקו. כך גם ביחס לעמון ולמואב, צאצאי לוט בן אחי אברהם. זו ירושתם. לנו אין אלא הארץ המובטחת. זו גם טענתנו לאומות העולם, במיוחד כלפי העולם הנוצרי והמוסלמי: הארץ הובטחה לנו על ידי האל לא רק בתנ"ך, אלא גם בקוראן (למשל, בסורה 5).

5

עם סיחון ועוג לא היה לנו סכסוך, אבל הם יצאו להילחם בנו. כללי העולם העתיק - שלא השתנו מאז באזורנו - הם, שהמחיר שהתוקף חייב לשלם אינו רק הרג וחורבן אלא אובדן אדמותיו. "וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה... וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל". תוצאת המלחמה: "וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב, וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ". ושוב: "וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה", והתוצאה: "וַיַּכּוּ אֹתוֹ... וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ". 

מאות שנים לאחר מכן יצא מלך בני עמון להילחם בישראל בטענה שאלו אדמותיו. יפתח שולח משלחת דיפלומטית המעבירה את דבריו: "לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן". הוא מספר את העובדות ההיסטוריות: סיחון ועוג יצאו להילחם נגדנו; ניצחנו במלחמה וירשנו את האדמות הללו. ואז מוסיף טענה, שכיום נשמעת פחות בשיח הדיפלומטי, שלא בצדק: "וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ?" אתה מערער על ההבטחה האלוהית לעמו. והוא מוסיף: "הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ - אוֹתוֹ תִירָשׁ, וְאֵת כל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ - אוֹתוֹ נִירָשׁ!". אתה נלחם לא רק בנו אלא במה שקיבלנו מאלוהינו. למרות זאת, יוצאים בני עמון למלחמה ומובסים.

6

יפתח לא הצהיר על זכויות עם ישראל על ארצו רק באוזני מלך בני עמון; הוא דיבר להיסטוריה, לאומות העולם, אלה שבימיו ואלה שבימינו. דוד בן־גוריון אמר לחברי ועדת פיל בינואר 1937: "זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט והצהרת בלפור. היא קודמת לאלה... אני יכול לומר בשם העם היהודי... התנ"ך הוא המנדט שלנו... והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה".

ישמע העולם מעל כל במה: אנחנו העם היחיד שנולד בזמן שחרורו מעבדות עִם הבטחה אלוהית לרשת את ארץ אבותיו. אנחנו מעדיפים לעשות זאת בדרכי שלום, אבל אם נידרש, נילחם. יהושע בן נון ודור כובשי כנען בסופה למדו זאת ממשה עצמו: הנביא הגדול ביותר בכל הזמנים ידע להיות איש מלחמה. יפתח והמקבים למדו מהם. גם דורנו.