איך רגע אחד בשבוע הספר גרם לי להבין שזמני כנראה עבר

התייצבתי שלשום במתחם שרונה בתל אביב, ב־18:00 בערב פונקט. בכל זאת, שבוע הספר (העברי!), אירוע שעבורי, ממש מגיל ילדות, היה חג אמיתי. ככה זה כשאין נטפליקס וערוץ הספורט וסמארטפונים - קוראים ספרים. וקראתי ספרים. הרבה. אבל אז, אתם יודעים, משהו בגיל שלי, או משהו באירוע עצמו, גרם לי להתרגש פחות ולהתכוונן פחות, ולהרהר לעומק בספרים שאני מתכנן להעמיס שלל הביתה.

חתמתי בכמה הזדמנויות על כמה מספריי (לא יותר מדי חתימות, אם להיות ישר, ומעט מבואס רטרואקטיבית), ופגשתי לא מעט סופרים וסופרות גדולים. פעם אחת נתן זך קשקש איתי עשר דקות על הא ודא ועל חריזה. זה היה רגע בלתי נשכח.

ואתמול בשרונה הנוכחות היתה לא רעה בכלל, והדוכנים היו גדושים בהמון אוצרות, ושוב רציתי לרכוש איזה עשרה אבל יצאתי עם שלושה, וחשבתי לעצמי אם בין טיל לאזעקה והותר לפרסום וחסימת כבישים, ספרים הם האסקפיזם החדש.

ואמרתי לעצמי שאם כבר לברוח - אז לספרים ולעמודי הנייר הריחניים האלה. וענת שלי אמרה שאין טעם לרכוש שום ספר, כי היא קוראת הכל באיזו אפליקציה באייפון שלה. והבנתי שזמני קצת עבר. אולי בכלל. אולי לגמרי.