מה באמת גרם להרצי ורונן בר לא להעיר את נתניהו בלילה הגורלי?

שילוב קטלני

טלי גוטליב היא חברת כנסת צעקנית שרבים אוהבים אותה, אך לא מעטים - גם בימין - נרתעים ממנה. אבל לנוכח התמונה המזעזעת שפורס ארז תדמור במותחן הפוליטי התיעודי ההיסטורי שלו, יש להפסיק מייד את כל ההליכים המשפטיים שהיועצת המשפטית בהרב־מיארה מנסה לגרור אותה לתוכם.

במילים פשוטות, שקמה ברסלר היא חוליה מחברת במאמץ של ארגוני המחאה, לצד שב"כ בימיו של רונן בר וגורמים צבאיים, לבצע הפיכה צבאית מוגבלת במדינת ישראל. כדי שלא יהיה ספק, כשקראתי בנשימה אחת את ספרו של תדמור "מרד הגנרלים" (הוצאת סלע מאיר), לא נתקלתי כלל בשמה של ברסלר, ולמיטב זיכרוני גם לא בשמה של גוטליב. אך המעט שיכולה היתה אישיות ציבורית לעשות כדי לחסום את המתקפה של ארגוני קפלן, לצד ראשי מוסדות הביטחון ומערכת המשפט, נגד הממשלה החוקית והכנסת, היה לפרסם את שמו של בעל תפקיד מסוים בשב"כ. אולי זה לא היה חכם, אבל זה היה המאמץ הקטן של חברת הכנסת הזאת לטובת הצלת הדמוקרטיה, כדי לעצור נחשול אנטי־דמוקרטי שאיים לפרק את חיל האוויר ואת שאר יחידות המפתח בצה"ל.

בשיאו של נחשול הסרבנות, ביולי 2023, לאחר שיותר מ-1,000 טייסים ונווטים במילואים ובדימוס הכריזו כי הם תומכים ב"השעיית התנדבות", ראש הממשלה פנה לפרקליטות כדי שזו תטפל בתופעת הסרבנות. הוא שוחח עם פרקליט המדינה עמית איסמן, וטען בפניו: "אני לא יכול לדמיין חומרת דברים גדולה יותר של ארגון הפרה המונית כזאת של חוק השירות - או אם תרצה, סרבנות...

"פשוט אי אפשר לתפוס את זה... זה מקרה שפוגע בגוף המדינה, בביטחון המדינה. זו לא רק ההשבתה של יכולות, זה גם מה שזה עושה לכוח ההרתעה שלנו". הוא אמר כי הנזק משתקף בדוחות מודיעיניים. למרות העבירה הברורה על החוק הקיים, ולמרות דרישת ראש הממשלה, לא נעשה דבר, כך כותב תדמור, לא על ידי רשויות המשפט ולא על ידי הצבא. הרדיפה המשפטית של גוטליב היא פשוט המשך השימוש בכלים של חקירות פליליות כדי לרדוף את המוסדות הדמוקרטיים.

תדמור צודק בניתוח התהליך שהוביל את השניים לא להעיר את ראש הממשלה. נוצרה תיאוריה, ואחר כך אידיאולוגיה שלמה, סביב הצורך לבלום מבחינה ביטחונית את הדרג המדיני

באותו אופן, אף שכבר חלף זמן מאז, הספר מביא את הקוראים למסקנה שנדב ארגמן ורונן בר, שני לשעברים משב"כ, חייבים לעמוד לדין. מסכת האיומים והסחטנות שהפעילו בצורה ממוקדת נגד רה"מ נתניהו לאורך השנה שקדמה ל־7 באוקטובר, וגם תוך כדי מלחמת התקומה, היא עבירה חמורה שאפילו לא צריך לחקור את העובדות לגביה, כי העבריינות מרוחה על פני עמודי עיתון רחבים ופסי שידור טלוויזיוניים בפריים־טיים. האם אחד מהם יעמוד לדין? התשובה היא לא. מי רוצה לחזור לימים האפלים מלפני שנתיים ושלוש.

מיס מיסקלקולציה

תדמור שייך לאלה שמגיל צעיר הפנימו גישה ביקורתית כלפי הצבא, כלפי השמאל בישראל ובכלל, ואפילו כלפי הימין הישן שגולם בדמותו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין. לפי חשבוני, אני מכיר אותו כבר 22 שנים. הוא התחיל לעבוד ב"מקור ראשון" ככתב צבאי שמתקשה לעמוד בלוחות הזמנים, אבל הוא היה נכס, מאחר שלא הגיע לתחום בצינורות המקובלים של גלי צה"ל/"במחנה" או איזה עיתון פריפריאלי. הוא זיהה תהליכים, לא רק בצבא אלא גם במקומות מרוחקים, שהצמיחו תרבות אלימה של התנוונות אנטי־ישראלית.

ספרו הנוכחי חוקר את התהליכים והאירועים שהובילו, לדעת המחבר, למחדל הנורא של 7 באוקטובר, עם מיקוד בליל "האותות החלשים" שקדם ל־6:29. מילת המפתח היא "מיסקלקולציה". כבר די מוסכם שחישוביהם המוטעים של ראש שב"כ רונן בר ושל הרמטכ"ל הרצי הלוי הם שגרמו למעין שיתוק של המערכות הביטחוניות לנוכח תוכנית מתקפת הטבח של חמאס. ידוע שהשניים נמנעו מדיווח לדרג המדיני, ובייחוד לראש הממשלה. השאלה היא למה, ומה המשקל של הטעות הנוראה הזאת בתוצאה האסונית. תדמור צודק בניתוח התהליך שהוביל את בר והרצי לא להעיר את ראש הממשלה. נוצרה תיאוריה, ואחר כך אידיאולוגיה צבאית שלמה, סביב הצורך לבלום מבחינה ביטחונית את הדרג המדיני החשוד. אויבת הציונות היא המיסקלקולציה, שעלולה לדרדר למלחמה ששני הצדדים אינם רוצים בה.

לדעתי, תדמור שוגה בהנחה האקסיומטית שלו שאם נתניהו היה מדווח בשעות הלילה, הוא היה מקבל החלטות שהיו מונעות את המתקפה ואת תוצאותיה הקטסטרופליות. מניסיון העבר, באירועים שונים נתניהו אכן נקט צעדים של שולי ביטחון רחבים וזהירים לנוכח התרעות שונות. למשל, ב־2019 הוא דרש להגיב בעוצמה על ירי טילים על אשדוד, אך בכירי מערכת הביטחון, ובראשם הרמטכ"ל כוכבי, בלמו את המבצע באמצעות היועץ המשפטי וסבך תקנוני ממשלה שנטרלו את האפקטיביות של התגובה הצה"לית המבוקשת.

מורשת רבין־שרון

אלה לא רק ראשי שב"כ לשעבר, בחיזוק אלשיך, שיצרו הצדקה מעורפלת לסירוב למלא אחר הנחיות הממשלה, משום שלטענתם צריך לציית ל"חוק" - קרי: בג"ץ - אלא זו גם קריאה מפורשת של ראש שב"כ לשעבר דיסקין להתנגד לדרג המדיני: "בנסיבות הנוכחיות עליכם לחשוד במבצעים התקפיים שהממשלה יוזמת... אם הגעתם למסקנה שיוזמה כזו נגועה בשיקולים זרים, עליכם להתנגד לכך גם בנפרד וגם ביחד". הדברים נאמרו בהפגנה כחודש לפני פרוץ המלחמה.

הדוגמה הקלאסית הידועה שתדמור מציג לקוראים היא של ראש המוסד המנוח מאיר דגן, שהדליף לראשי הביטחון האמריקנים את התוכניות של ישראל לתקוף באיראן, כדי שאלה יחבלו במבצע ולא יאפשרו את תקיפת מתקני הגרעין. כפי שתדמור מציג את השתלשלות האירועים, המסקנה היא ריגול, ואולי חמור מזה. אבל יש גם גרסה שלפיה נתניהו ואהוד ברק לא באמת התכוונו לבצע את התקיפה, וההתבטאויות והתוכניות שנפרסו בפגישה מצומצמת מאוד נועדו לטלטל את המערכת בכל המובנים.

בכל אופן, פרשת דגן מתחברת לסיסמת הקרב של הטייסים בתחילת הקמפיין לנטרול מערכות ההגנה של ישראל: "אם לא תעצרו את החקיקה - לא תהיה תקיפה באיראן".

תחילת הקרע הגדול בין ראשי מערכת הביטחון לבין רה"מ נתניהו היתה בשנים של דגן, אשכנזי ודיסקין, סביב נושא הגרעין האיראני. היו מניעים שונים להתססת האופוזיציה המכונה קפלניסטית נגד ממשלת הימין של נתניהו - אבל היתה הנחה אצל אחדים, כולל אותי, שבבסיס הדברים עומד הרצון של מערכת הביטחון וצמרת הלשעברים למנוע תקיפה של מתקני הגרעין. עובדה שהמרכיב הכי רדיקלי במרד הביטחוניסטי היה של אנשי חיל האוויר.

תדמור לא מנתח את שורשי ההתנגדות של צמרת מערכת הביטחון לנתניהו, ואלה דברים שהבסיס שלהם הוא חברתי־פסיכולוגי יותר מאשר השקפות עולם תיאורטיות על יחסי דרג מדיני־צבאי וכפיפות הדרג הצבאי לממשלה. שני "מרי ביטחון" מיתולוגיים, יצחק רבין ואריאל שרון, ציוו לדורות הבאים שנאה לנתניהו ונטרולו. רבין זה "מורשת אוסלו" והמערכה התעמולתית שלו ושל מפלגת העבודה, שהאשימה את נתניהו עוד בשנת 1995 כמשת"פ של חמאס. הרמטכ"ל בזמנו אמנון ליפקין־שחק היה המוביל של מורשת רבין והכתים את נתניהו כ"מסוכן לישראל". ליפקין היה גם החונך של דור הרמטכ"לים והאלופים, שמשלו למעשה עד העשור השני של המאה. הוא וחבריו בקצונה ובתקשורת האשימו את נתניהו במותם של כ־15 חיילים במהומות מנהרת הכותל בסתיו 1996. מאיר דגן גדל על ברכי שרון וינק ממנו שלילה גמורה של נתניהו.

נוהל נתק

הספר מרתק, מנומק ומשכנע, ועבור מי שאוהב את צה"ל חוויית הקריאה היא לעיתים משפילה. אתה מרגיש אפילו נעלב כשאתה נחשף למעשיהם המחפירים של מפקדים הנושאים את הדרגות הבכירות ביותר. עמידתו של רה"מ נתניהו מול החתרנות של ראשי מערכת הביטחון והחבלה הבלתי פוסקת של היועצת המשפטית בעבודת הממשלה, היא לא פחות מהרואית. בישראל היתה דמוקרטיה לפני שנת 2023. אם חזרנו לתפקוד של משטר דמוקרטי - זה בזכות בנימין נתניהו. אתה פשוט עומד משתאה לנוכח הניסיונות הבלתי פוסקים להכשיל אותו, מצד מערכת המשפט, מצד הצמרת הביטחונית בחלק מתקופה המלחמה ומצד חבר העיתונאים, שקשר קשר עם גופי ביטחון ומשפט כדי לחבל במערכה - וחרף כל הרוחות הנגדיות, ראש הממשלה הצליח להוביל את ישראל לניצחון.

נראה שבמערכת הביטחון תכננו כמה תאריכי יעד לסיום המלחמה. הראשון היה עם שחרור קבוצת החטופים הגדולה לקראת סוף 2023. שר הביטחון גלנט אמר שאפשר יהיה לחזור לעוטף עזה בינואר 2024. דהיינו, המלחמה תוכננה על ידיו ועל ידי הרמטכ"ל להסתיים מתישהו בחודש דצמבר. אחר כך - יוני־יולי 2024. זאת כנראה אחת מהסיבות לכך שאיזנקוט וגנץ התפטרו מהממשלה. במסגרת קמפיין התדרוכים של הבכירים נגד אסטרטגיית המלחמה של הממשלה, הוכרז שעם כיבוש רפיח הושג הניצחון, ושאפשר להחזיר את החטופים ולסיים את המלחמה.

אתה פשוט עומד משתאה לנוכח הניסיונות הבלתי פוסקים להכשיל את נתניהו מצד מערכת המשפט, מצד הצמרת הביטחונית בחלק מתקופה המלחמה ומצד חבר העיתונאים - וחרף כל הרוחות, רה"מ הצליח

בצה"ל באותה העת לא חלמו על ניצחון נגד חיזבאללה, ובוודאי לא על ההתמוטטות הסורית והמתקפה על הגרעין האיראני. המעניין הוא שאת הראיות לחתרנות ולמרד של בכירי הביטחון אוסף ארז תדמור ממקורות גלויים. כל המידע גלוי. הוא לא חקר ולא פירש את חלקו של אהוד ברק בפרשה. ברק הכריז כמה פעמים בפומבי - למשל, בוועידה של עיתון "הארץ" ובראיון ארוך בצ'טהאם האוס בלונדון - כי יש לנתק בין הממשלה לגופי הביטחון. ברק סימן את היעד של הפיכה שלטונית כשאמר: "זה או שהממשלה נכנעת - או שהיא נופלת".

זו אותה הגזענות

לאחר שתיאר לאורך כמחצית ספרו את הטכנולוגיה של ה"מרד" באליטות הביטחוניות, הוא עובר לתיאור "הטכנולוגיה של ההרס החברתי". תדמור מתאר את תורת הלוחמה הפוליטית להקרסת המשטר והחברה, מבית היוצר של אסטרטגים מהפכניים כמו וילי מינצנברג, אנטוניו גראמשי וקבוצת האינטלקטואלים של אסכולת פרנקפורט. המוזר הוא שהקייס הקשה יותר של המרד הלא כל כך שפוף נראה הרבה יותר מבוסס ומוכח מאשר התיאוריות שנוגעות להתארגנות הפוליטית־אידיאולוגית להפלת ממשלת הימין.

חסרים שני ממדים כדי לחבר את מינצנברג ושות' בע"מ עם אנרכיה והפיכה צבאית במדינה היהודית. תדמור כותב נכון שמילת המפתח היא "ארגון". כתבתי על כך בספר "רצח בין ידידים" על אורי אבנרי. הספר השפיע על תדמור. ההתארגנות היא זאת שמייצרת את הלחץ ואת ההשפעה. אבל הארגון הפוליטי מתעצב לאורך שנים עד שהוא משיג את השפעתו. אם כך, חסר ההסבר כיצד בתוך חודש אחד כבר היו התארגנויות נפרדות של מאות יוצאי יחידות, שצצו כמעט בבת אחת. כיצד התארגן ופעל פורום אחים לנשק.

זה לא הכל. משקיפים חברתיים מחו"ל ובישראל הבחינו שעוצמה נזעמת ואנרגטית כל כך לא צומחת מתובנות משפטיות וחוקתיות, וגם לא מסחבקיות של מילואימניקים. היה כאן מערך חברתי מאוד מסוים, שגויס והופעל לצרכים של מרי אזרחי וערעור היציבות ברחובות המדינה. חסר הניתוח של מרכיבי הקבוצות החברתיות שהשתתפו במהומות הקבועות, שגם הן היו תופעה חדשה.

לי, ולאחרים שצופים כבר שנים בביהביוריזם הפוליטי של האליטות בישראל, היה מעניין לראות שרבים ממנהיגי ההמרדה הקפלניסטית הם בני קיבוצים. התלכידים החברתיים הישנים האלה ניתנים בתנאי החברה הישראלית לגיוס מהיר. כך היה בימי ההפגנות הזכורות של שלום עכשיו, וכך היה בימי מחאות רוטשילד לפני 15 שנים. ארז תדמור, אולי בצדק, לא רצה להיכנס להיבטים הסוציולוגיים, שחורגים הרבה מעבר ל"ביביפוביה" ושנאת נתניהו. הרי מתחת לפני השטח לחשו גחלי הגזענות כלפי המזרחים, המתנחלים, והחל משלב מסוים - החרדים; כל אלה ש"לקחו לנו את המדינה".