הדפוס ההרסני של נתניהו חזר, הפעם בזירה אחרת לגמרי

כמעט שעה החזיקו ראש הממשלה ויועציו על הקו את השר אופיר סופר. הוא היה בניו יורק לרגל המצעד למען ישראל. הם היו בירושלים, משקיעים מאמצים קדחתניים בהעברת מה שקראו לו "חוק הגיוס".

מבחינתו של סופר, וכמוהו סגנית השר שרן השכל, והח"כים משה סלומון, דן אילוז, משה סעדה ויולי אדלשטיין - השם הנכון של ההצעה יכול להיות חוק האפליה. או חוק הבלוף. או חוק הפטור. או אפילו המילים "חוק הפטור משכול", שנשמעו בין תומכי הקואליציה. כך שסופר, סמג"ד לשעבר בצנחנים שנפצע קשה במהומות קבר יוסף ב־1996, ספג בסבלנות ובכבוד את הלחץ, אבל עמד על שלו.

נתניהו לא ויתר. הוא והיועצים התקשרו אפוא לעמית סופר, אחיו של שר הקליטה. כראש המועצה האזורית מרום הגליל, לסופר האח היו ציפיות משלו בעניין המצב בצפון, והוא העלה אותן בשיחה. בנוגע לבקשה של נתניהו, לא הוא היה זה שיזיז את אחיו מעמדתו.

כך נפל "חוק הגיוס". כשזה קרה העלו חברי הכנסת החרדים את "חוק המעונות", ולאחריו את "חוק יסוד: לימוד התורה". המירכאות בתחילתה ובסופה של כל הצעת חקיקה כזו הכרחיים. שכן לא רק לקבוצת סופר, אלא גם לחברי הקואליציה שתמכו בחוקים החרדיים, היה גלוי וידוע שהכל עבודה בעיניים. ישראבלוף.

"חוק המעונות הוא חוק לא טוב. שלילת הטבת מעונות היום אפקטיבית ותורמת לגיוס (החרדים)", הסביר ח"כ משה סלומון. אייכלר יזם את החוק בדיוק כדי למנוע את התהליך הזה.

שכן בקואליציה מתגאים במספר הולך גדל של חרדים המשרתים בצה"ל, ויש אכן מגמה חיובית. אך בחדרי חדרים תומכי הממשלה מודים שהיא לא קורית כתוצאה מצעדיה שלה, אלא בעיקר בזכות מהלכיה של גלי בהרב־מיארה. קיצוץ ההנחות, איסור הטיסות וביטול ההטבות בהוראת ביהמ"ש העליון פוגעים בתפקוד הבסיסי של החיים החרדיים ודוחקים גברים חרדים ללשכות הגיוס. לא מדובר בבני 18 ו־19 שמתנדבים לצנחנים, לגולני או לחשמונאים, אלא בבעלי משפחות שהשירות שלהם בדרך כלל לא קרבי.

ואולם זה בדיוק הסחף שראשי המגזר חוששים ממנו. הרי אם חרדים ישתחררו מצה"ל כשהם עדיין חובשים כיפה שחורה, הסכר ייפרץ. הציבור שם יראה שהשמיים אינם נופלים, ושמדים ירוקים לא מנוגדים לחליפה שחורה. חומות הגטו ייפלו, והעסקנים יאבדו את מוטת השליטה על כלא חברתי של 1.4 מיליון איש. את השד הזה מנסים חברי הכנסת החרדים להחזיר לבקבוק. לכן יצאו לריצת אמוק של חקיקה, שתכליתה כפולה. למנוע את גיוס צעירי המגזר, ולהמשיך את מימון לימודיהם בישיבות עד גיל מאוחר.

אם חרדים ישתחררו מצה"ל כשהם עדיין חובשים כיפה שחורה, הסכר ייפרץ. חומות הגטו ייפלו, והעסקנים יאבדו את מוטת השליטה על כלא חברתי של 1.4 מיליון איש

בהפוך על הפוך, חברי הכנסת החרדים נזקקו לחוקים האלה בגלל מצוקה. או כך לפחות תירצו זאת באוזני שותפיהם לקואליציה. לטענתם, בשעה שמאחזים מלבלבים מעל כל גבעה ביו"ש, ארבע שנות שותפות קואליציונית לא הניבו שום הישגים להם ולבוחריהם. הטענה הזו כמובן אינה נכונה, כפי שיפורט בהמשך.

כאן על כל פנים צריך להכניס הערה חשובה מאוד. הציבור החרדי לא אשם. ביום רביעי העליתי לרכב טרמפיסט חרדי בן 20. כמו בכל הפעמים הקודמות, השיחה התגלגלה למחוזות הגיוס. ראש הישיבה ורב הקהילה הסבירו לבחור שבצבא יש סכנת החלנה. העובדה שאבא שלו היה חייל ולא הפך לחילוני, לא ממש שינתה. "אז ראש הישיבה לא יודע?!" שאל רטורית.

כל ההסברים שלי שהמדינה צריכה חיילים, וששירות בצה"ל יסליל אותו לחיי עבודה ורווחה כלכלית, לא הועילו. אין סיכוי שהבחור הזה ילך נגד הזרם, ואין לי טענה אליו. רוב מניינו ובניינו של הציבור החרדי כלוא במסגרת חברתית, שאין לו דרך להיחלץ ממנה.

מי שינסה למרוד בכללים הפנימיים, צפוי לסנקציות חברתיות שיהרסו את חייו: בקבלה למוסדות החינוך, בשידוכים, במציאת עבודה, במעמד החברתי. מובן לחלוטין מדוע רק מעטים שוברים את השורה.

האיש שקובע

האשמה מוטלת אפוא על מי שבנו את השיטה ומתחזקים אותה. בראשם אריה דרעי, שאגב שירת ארבעה חודשים בשירות מקוצר, והפלא ופלא - נשאר חרדי גם הוא. יחד עם ראש הממשלה ורון דרמר, דרעי היה בשנתיים האחרונות השני או השלישי בהיררכיה של קבלת ההחלטות החשובות בישראל. נתניהו מעריך אותו מאוד, ורואה בו שותף סוד חכם ומנוסה והתייעץ איתו ברגעים הכי קריטיים.

מאז עזבו בני גנץ וגדי איזנקוט את ממשלת החירום, היתה תחרות סמויה בין דרעי לסמוטריץ' לאן תלך המלחמה. שר האוצר דחף לכיבוש מלא של עזה. דרעי שם בראש מעייניו את שחרור החטופים. התוצאות ידועות. החטופים שוחררו, בזמן שחמאס חי ומתאמן. האיש ששולח את הצאצאים שלנו לצבא, ואת צאצאיו לממ"ד בישיבה - ניצח.

לדרעי שותפה שכבה דקיקה וחזקה של חברי כנסת, פקידים, עסקנים ועיתונאים. רגל אחת של חבורה זו נמצאת ביקום הישראלי, הרגל האחרת ברחוב החרדי. האנשים האלה ראו בכנסת, בוועדות, באולפנים וברשתות את עם ישראל מקריב את מיטב בניו ובנותיו למען ביטחון המדינה. הם שמעו את הציבוריות הישראלית זועקת "די!". הם אלה שמבינים כי גם מבחינה כלכלית, המשק פשוט לא ישרוד בלא רפורמה מכרעת.

אך חבורה זו הפטירה כאשתקד, והמשיכה לסדר לעצמה מינויים ולהעביר למגזר תקציבים, הטבות, הנחות והגרלות. מאז 2009 הם התרגלו שנתניהו לעולם לא אומר להם "לא". בכל פעם שאקדח המשבר הפוליטי הונח על שולחנו, ראש הממשלה ויתר להם, ועשה זאת בניגוד להצהרות שלו עצמו.

"אני מחויב לחלוקת הנטל בצורה שוויונית יותר, והכרזתי על כך. אני מאמין בזה ואני מאמין שהשוויון בנטל חייב לכלול את כלל אזרחי ישראל - גם את הציבור החרדי וגם את הציבור הערבי - ואני מאמין שיש דרך להשיג את זה", אמר למשל ב־2012. נו, אז אמר.

ב־2014 ממשלתו נטולת מפלגות החרדים קבעה להם בחוק יעדי גיוס. ב־2015, בתמורה לתמיכתם בממשלתו, החוק בוטל. צריך להדגיש שגם לבג"ץ היתה תרומה מכריעה לכאוס. היום היינו מתגעגעים לחוק טל שהשופטים פסלו עוד ב־2012, אף שההנהגה החרדית הסכימה לחיות איתו. בנימוק של אי־שוויון קטן, בג"ץ יצר אפליה גדולה. גם הצבא הקשה אז והיום, כשהוא מעמיד חיילים שומרי מצוות בפני דילמות הלכתיות מסובכות.

ועדיין, נתניהו כראש הממשלה מעולם לא הציב קו אדום, או דרש מהצבא לפעול ממשית לגיוס החרדים. גם לא בשנות המלחמה. כבר מתחילתה היה ברור שחסרים המוני חיילים גם מהציבור הכללי. מאות אלפי חיילים סדירים מסיימים את שירותם אחרי 30 חודשים בלבד. זה קורה בגלל החוק ההזוי לקיצור השירות הסדיר, שנחקק ב־2016 (מנסה להיזכר מי היה ראש הממשלה שאישר אותו).

מאות אלפים נוספים של חיילי מילואים נמחקו מהמאגרים באותן שנים בגלל המדיניות המטופשת של הקטנת הצבא (ומי היה ראש הממשלה שזה קרה אצלו?)

בעולם מתוקן, לנוכח המשבר, הנהגת המדינה היתה צריכה להתייצב בפני הציבור באוקטובר 2023, להסביר שמדובר בשעת חירום ולקרוא לכל בני הגיוס להתדפק על שערי הבקו"ם. אבל נתניהו ידע שאי אפשר לפנות לכלל הציבור בשמונה בערב, ולשחרר את החרדים למחרת בבוקר. לכן, כדרכו, הוא גלגל את הכדור הלאה, גם כשהרמטכ"ל "מניף עשרה דגלים אדומים".

כך הגענו למצב שבו חיילים סדירים משרתים 30 חודשים בלבד, והמוני מילואימניקים לא הוחזרו לשירות. אבל כל עוד אין גיוס חרדי ממשי, לממשלה אין תוקף מוסרי לבוא בדרישות לאלה ולאלה. את המחיר משלם המיעוט האידיאליסטי, שעושה 100 ימי מילואים בשנה - על כל ההשלכות המשפחתיות, המקצועיות והנפשיות.

גם סמוטריץ' יודע

אם כך, מה עשה בנדון השבוע ראש הממשלה? נסחט על ידי דרעי ושות', כדי לסחוט מהם עוד כמה שבועות של כהונת הממשלה. גם הם, גם הוא, יודעים ש"חוק המעונות" (אתם תממנו את תשלומי המעון לילדים שלנו כדי שבבגרותם לא ישרתו בצה"ל, לא ירכשו השכלה ויעבדו מעט או בשחור) וש"חוק לימוד התורה" (טריק להמשיך לקבל תקציבים, הנחות והטבות שבהרב־מיארה שללה בהנחיית בג"ץ) לא יגיעו לחקיקה סופית, או ייפסלו בבג"ץ.

אבל כרגיל, כשההנהגה החרדית מכריחה את נתניהו לבחור בין המשך שלטונו לבין ויתור על ליבת הערכים והצרכים של המדינה, ביבי נכנע להם. במקום לשאת על כפיים את חברי הכנסת משה סלומון (הציונות הדתית) ודן אילוז (הליכוד), שהצילו את כבודו ואת כבוד הקואליציה, נתניהו התחנן שהם והאחרים יפעלו נגד צו מצפונם. במקום להתנצל בפני הח"כים על עצם הבקשה לעשות דבר פסול, ראש הממשלה ויועציו הצליחו איכשהו לגרום להם להרגיש לא נעים. לא ייאמן.

החרה־החזיק אחריו השר סמוטריץ'. האיש שידע לעמוד איתן נגד ממשל ביידן ועיתונות השמאל, נמס כמו מרגרינה מול גפני ודרעי. הוא אפילו העניש את סלומון משום שהאחרון הצביע נגד החוקים המקוממים. ככה ייעשה לפוליטיקאי ששומר על ערכיו ועל ערכי תנועתו. גם את זה אי אפשר להבין.

אגב, סמוטריץ' התקפל כך, בו בזמן שדרעי מנהל מרחץ מינויים של רבנים ומועצות דתיות בשליטת ש"ס. אלה ההישגים "שאין למגזר", כטענת הח"כים החרדים. בכל רחבי הארץ יכהנו מכאן ועד שילכו לעולמם, עשרות רבנים לא ציונים שיטיפו לא לשרת את המדינה, ואף לרדת מהארץ אם ידרשו מהם להתגייס לצה"ל. לתפארת מדינת ישראל.

החלק המקומם במיוחד הוא שדווקא נתניהו היה אמור כבר לקלוט שהוויתורים ה"קטנים" לאורך הדרך נגמרים בפיצוץ גלקטי. להבדיל, כך בדיוק הוא הרי טיפל בחמאס לאורך השנים. ויתר פה, ויתר שם, ובסוף זה נגמר כמו שזה נגמר.

אין מי שיודע טוב מסמוטריץ' עד כמה השיטה הזו עקומה. אי־שם ב־2010 בערך, כשניהל את עמותת רגבים לשמירה על אדמות המדינה, נקרא עם שותפו דאז יהודה אליהו (כיום מנכ"ל רמ"י) לפגישה עם נתניהו. ראש הממשלה לא אהב את הרעש שעשו בתקשורת, כשהתריעו מהתפתחות האקס־טריטוריה הבדואית בנגב. כשהסבירו לו את הבעיה, השיב נתניהו ש"ההייטק יבוא וישטוף הכל". בקיצור, דחיינות ביביסטית קלאסית.

עשור וחצי לאחר מכן, הפרוטקשן שהתחיל אז בנגב מפושט היום בכל המדינה. על אותה הדרך, האקס־טריטוריה הבדואית מתחרה רק בזו החרדית. פירותיה הן הסיסמה האנרכיסטית "נמות ולא נתגייס", מערך תמיכה ומחאה בעריקים, כלומר במפירי חוק, ביקורי תמיכה בכלא של העריקים על ידי דרעי, גפני וגולדקנופף, וחסימות כבישים נוראיות בכל המדינה. לאלה מתווסף הפוגרומצ'יק בביתו של נעם סולברג, המשנה לנשיא העליון.

יש שם לכל ההתנהלויות הללו. קוראים להן אנרכיה. או בעברית, פירוק המדינה מבפנים. הן מתאפשרות כי מובילי האנרכיה אינם ציונים, לא חשים מחויבות או אחריות למדינה ולא אכפת להם שהיא תתפרק. "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים", אינו רק שיר חתונות אלא תפיסת עולם.

אין הבדל בין כל אלה לבין הסרבנות של קפלן ואחים לנשק. אלה כאלה שיתקו את המדינה והרסו את הצבא. כשם ש"אסירי מצפון" שאינם משרתים בצה"ל לא יכולים להיתמך ואינם נתמכים על ידי ראשי השמאל, כך לא ייתכן שהעריקות החרדית תקבל לגיטימציה מימין. מי שהתריע בצדק נגד האנרכיה של 2023, לא יכול לקבל את פירוק המערכות של 2026. גם הוא ייגמר באסון.

בשם הסב

תומכי נתניהו לא רוצים שנגיד את זה. בנחיתות ערכית בלתי מוסברת, איש סיירת מטכ"ל ינון מגל וערוץ 14 מאמצים את ההמצאה החרדית, שלפיה מי שלומד תורה לא צריך לשרת בצה"ל. הם גם מצפים שנלך אחרי נתניהו בעיניים עצומות, כי הוא הרי יודע מה הוא עושה, ומזהירים שממשלה של יאיר גולן יותר מסוכנת.

ובכן, על תוצאות הדחיינות של נתניהו כבר דיברנו. אשר לפרובוקטור יאיר גולן, הוא אכן מסוכן למדינה. אבל דווקא משום כך מגל, ביבי ושות' חייבים לשים גבול לאנרכיה החרדית.

במקום להתרפס בפני החרדים, עליהם להדהד את עמדתו הנכונה של ח"כ אילוז: "היעד של חוק לימוד תורה הוא לייצר מצג שווא חוקתי, שלפיו יש כביכול סתירה בין לימוד תורה לבין שירות בצה"ל. אבל לא רק שאין סתירה כזאת, אלא שלימוד התורה הוא שמלמד אותנו להיות הראשונים לצאת לקרב".

מעל ומעבר לכל זה, מותר וצריך לדון בהיבטים האידיאולוגיים וההיסטוריים של הסוגיה. בפעם הקודמת שההנהגה החרדית הלכה נגד יסודות הציונות, וזה קרה במאה שעברה באירופה, התוצאה היתה קטסטרופה. בזמן שז'בוטינסקי ותנועת המזרחי קראו ופעלו לעלייה ולהתיישבות, הרבנים החרדים זעקו "שלא לעלות בחומה".

מי שאמור לזכור את הלקח ההיסטורי הזה טוב מכל אחד אחר הוא נכדו של הרב נתן מיליקובסקי. הנואם הדגול נדד בין קהילות בעולם בקריאה לעלות לארץ. בנו, פרופ' בנציון נתניהו, היה עוזרו של ז'בוטינסקי, שקרא "חסלו את הגלות, ולא - הגלות תחסל אתכם".

כיצד ייתכן אפוא כי מי שאצלו הופקר העיקרון היסודי "לעולם לא עוד", מי שאצלו ובגללו התרחש הטבח הגדול ביותר מאז השואה, הוא זה שחוזר על אותה טעות ומנציח את הגלות בארץ ישראל? הפשע הזה לא יכופר, וללא ספק יהיו לו גם השלכות פוליטיות.