הרתעה.
קשה היה להחמיץ השבוע את הדאגה בצמרת צה"ל. האירועים, כפי שהתנהלו, כרסמו באופן מסוכן בהרתעה הישראלית.
גם הניסיונות לשקם אותה, ולו במקצת, באמצעות הצהרות ואיומים, צלחו באופן מוגבל. בעולם, וגם באזור, כבר למדו להבדיל בין ציוצי רהב לבין כוונות אמת, ויודעים שמי שרוצה לפעול לא מדבר אלא נוהג, כמאמר התובנה המוכרת מ"הטוב, הרע והמכוער": When you have to shoot,
shoot - don't talk.
ראשיתם של האירועים בתסכול הישראלי המוצדק מהמצב בלבנון: מהמגבלות שהטיל הנשיא טראמפ על חופש הפעולה הישראלי, בעיקר בביירות; מאובדן החיילים הכמעט יומיומי, בעיקר כתוצאה מרחפנים נהוגי סיב אופטי; מהזליגה של הלחימה, באופן מכוון, אל היישובים הישראליים, כדי להתיש אותם; מחוסר התוחלת, והאופק, והיכולת לספק את שהובטח - ריסוק חיזבאללה ויצירת שקט לתושבי הצפון.
בשבוע שעבר הודיעו רה"מ נתניהו ושר הביטחון כ"ץ כי הורו לצה"ל לתקוף בביירות. טראמפ נזעק, ובלם. בצה"ל היו בהלם - ממתי הודעה מקדימה את הפעולה? - ולחצו לפעול, למרות האיסור, או לכל הפחות להשיג מטראמפ היתר לפעולה. נדרשו עוד כמה ימים, והרוגים, ושיגורים לשטח ישראל, עד שביום ראשון ההיתר ניתן. זה היה היתר מוגבל, לתקיפה מוגבלת, שגרמה נזק מוגבל וגבתה מחיר מוגבל, אבל הפצצה שנפלה בביירות הפעילה את המתג בטהרן.
איראן היתה מוטרדת מאוד בשנתיים הראשונות של המלחמה מההצלחה של ישראל להפריד בין הזירות. חיזבאללה, שנבנה כמוצב קדמי של איראן, לא ירה במהלך מבצע עם כלביא אפילו קפצון.
כשהחל מבצע שאגת הארי הוא ירה באופן מדוד, כהזדהות סמלית, ובישראל הסתערו על האירוע כדי להיכנס בו, כפי שקיוו לעשות במשך חודשים במטרה להחלישו ולבלום את שיקומו.
זאת אמורה היתה להיות מלכודת אסטרטגית מושלמת: חיזבאללה עושה טעות קטנה, ומשלם מחיר כבד. בפועל, היא הפכה למלכודת אסטרטגית עבור ישראל. במקום שהיא תשוחרר לפעול בחופשיות כדי לכתוש את חיזבאללה, היא מצאה את עצמה כלואה ומוגבלת בדרום לבנון. ובמקום שחיזבאללה יהיה מפוחד, הוא מצא את עצמו חופשי לפעול - כולל בשטח ישראל.
הזירות שהופרדו במאמץ רב, אוחדו מחדש. איראן כללה את לבנון בכל רשימת דרישות שהציבה לאמריקנים. ככל שצברה ביטחון כתוצאה מהדרך הכושלת שבה וושינגטון מנהלת מולה את המשא ומתן, כך הגבירה את רף האיומים, גם במאמץ לסכל את השיחות שישראל מנהלת עם לבנון.
כך, הודיעה שאם ביירות תותקף - ישראל תותקף. וכשזה קרה בראשית השבוע, היא מיהרה לקיים. כך התגלגלנו ל־17 שעות הלחימה בראשון־שני, שבסיומן כבר הרחיבה איראן את המשוואה וכללה בה גם את דרום לבנון.
בצמרת הישראלית טענו שאיראן למדה את הלקח. היא תקפה - וחטפה בתגובה. הנה, ישראל לא רק מאיימת, היא מקיימת. אז זהו, שלא. מה שישראל ביצעה היה פרומיל ממה שצה"ל חשב שצריך לבצע כדי שההרתעה לא תיפגע.
בצמרת הישראלית טענו שאיראן למדה את הלקח. היא תקפה - וחטפה בתגובה. הנה, ישראל לא רק מאיימת, היא מקיימת. אז זהו, שלא. מה שישראל ביצעה היה פרומיל ממה שצה"ל חשב שצריך לבצע כדי שההרתעה לא תיפגע. סברו שם שצריך היה להיכנס באיראנים בכל הכוח. אבל ההנהגה הישראלית, זאת שמתרברבת ומאיימת, לא אישרה
סברו שם שצריך היה להיכנס באיראנים בכל הכוח, עם כל המטרות שנאספו וכל היעדים שסומנו וכל התוכניות שגובשו מאז נכנסה לתוקף הפסקת האש באמצע אפריל. ועל הדרך, שצריך היה להיכנס בכל הכוח גם בביירות, כדי שהמגדלים שישכבו על הרצפה יזכירו לחיזבאללה בכל יום מה המחיר שהוא, והעדה השיעית, ולבנון כולה, משלמים משום שהוא עובר את הגבול (תרתי משמע).
אבל ההנהגה הישראלית, זאת שמתרברבת ומאיימת, לא אישרה. יותר ממה שצה"ל עשה באיראן, הוא לא עשה. כנ"ל בביירות. וכשטראמפ הודיע שנגמר, כל המטרות והיעדים והתוכניות נשארו על הרצפה, ולצידם ההרתעה. כי העולם שמע את טראמפ אומר, שוב, שנתניהו יעשה מה שיגיד לו. ונתניהו נוהג בהתאם, גם אם בדרך הצפון, וחיילי צה"ל, וההרתעה הישראלית משלמים את המחיר.
הפרדוקס.
איראן חטפה במלחמה הרבה יותר מכפי שהחזירה. גם חיזבאללה חוטף בכל יום, ומאבד אנשים ויכולות. אבל המבחן הזה, שראשי המדינה מרבים להתגאות בו (למשל, בספירה המגוחכת, וככל הנראה גם המופרזת, של הרוגי חיזבאללה), אינו מתבטא בשורה התחתונה. שם, מעשה שטן, המוכה התחזק, והמכה נחלש.
יש לכך הרבה סיבות. מבחינת המשטר בטהרן, עצם העובדה ששרד ונותר על הרגליים לאחר שקיבל בראש מהמעצמה החזקה באזור, ומהמעצמה החזקה בעולם, זה כבר ניצחון. ועצם העובדה שתוקפי איראן לא הצליחו לנתק את אחיזתה באורניום המועשר, ולא הצליחו לפתוח בכוח את מצר הורמוז, זה כבר ניצחון. ועצם העובדה שבוושינגטון, ולא בטהרן, מתחננים להסכם, ומוכנים כנראה לרדד את התנאים, זה כבר ניצחון. ועצם העובדה שמדינות המפרץ רועדות מאיראן, זה כבר ניצחון. ועצם העובדה שבחלקים גדולים בעולם ישראל נתפסת כרעה, ואיראן כפחות רעה, זה כבר ניצחון.
ומכאן התעוזה האיראנית לפעול. למרבה הצער, בוושינגטון לא רואים את זה, או לא רוצים לראות את זה. מבחינתם, כרגע זמן מונדיאל, ואחר כך זמן 250 לעצמאות ארה"ב, ואז בחירות האמצע, ומי יודע מה בהמשך. איראן יכולה לחכות, וגם ישראל יכולה לחכות - היא כבר קיבלה את ההזדמנות שלה להפיל את המשטר, ולנצח את איראן, ולהשיג את כל מה שרצתה, ולא הצליחה.
בנקודה הזאת התפצלו השבוע האינטרסים של ישראל וארה"ב. האמריקנים אמנם איימו להגיב בחומרה על הפלת המסוק, אבל כדרכם הגיבו במתינות כדי לסגור את האירוע. טראמפ המשיך לאיים בתקיפות אם ההסכם לא יקודם, ובינתיים מימש רק בקטנה. עבור האיראנים, זאת היתה עוד הוכחה שבוושינגטון ממש לא רוצים להילחם. מי שחושב שזה יעודד אותם להתקדם ולהתגמש במשא ומתן, לא מדבר פרסית.
נתניהו מעדיף להיצמד בשלב הזה לעקבו של טראמפ. אולי הוא מאמין שבסוף גם לג'ינג'י יישבר, והוא ייתן הוראה לפעול. אולי הוא מקווה שיצליח גם הפעם לשכנע אותו. ואולי הוא מקווה שיקרה משהו, מתישהו, שישנה את התמונה.
בינתיים, שום דבר מכל אלה לא קורה; מה שכן קרה השבוע בציר ביירות־טהרן־ירושלים־וושינגטון היה בעיקר עדות לשפל שאליו נקלעה ישראל מבחינת עצמאותה, ולכפיפות המוחלטת שלה לטראמפ ולרצונותיו. את המחיר משלמת ישראל בשחיקת ההרתעה, וגם בכבוד הלאומי שהממשלה כל כך אוהבת לנופף בו.
וכשההרתעה חלשה, יש מי שמריח דם. זה נכון עם חיזבאללה בלבנון, זה נכון באיראן, זה נכון עם החות'ים ששוב הרימו ראש השבוע, וזה נכון בטורקיה. בשבוע שעבר תואר כאן בהרחבה האיום שנבנה מצד הטורקים, בעיקר בים, והמענה החלקי מאוד שישראל נותנת לו. השבוע ארדואן כבר נתן לו ביטוי, כשטען שהתקיפות של צה"ל בלבנון ובסוריה מאיימות על טורקיה. בשלב הבא עשוי ארדואן לפעול. ישראל תתקשה לבלום אותו רק באמצעות ציוצים של שר הביטחון כ"ץ.
כל אלה אינם גזירת גורל. ישראל קלעה את עצמה לסיטואציה בעייתית, אבל לא בלתי הפיכה. היא צריכה לבצע פעולה משולשת כדי לשקם את מה שנפגע. ראשית, בצד הצבאי: לאיים פחות, לקיים יותר. מרגע שבחרה לתקוף בביירות, ולהגיב באיראן, היה על ישראל להוציא את המקסימום מהאירוע. כמו בתוכנית הספורט המיתולוגית "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" - לנצל את הזמן לגביית מחיר מרבי, ולהשגת הרתעה מרבית.
שנית, בצד המדיני, לפעול לקידום ולחידוש של בריתות מדיניות גלויות וחשאיות ברחבי העולם. לחזור לעמדה שנקטה שנים: שהיא מדינה שואפת שלום, שנאלצת לשם כך להילחם. לא כך רואים אותה היום ברחבי הגלובוס; כדי להחזיר את הדברים לסדר הנכון, עליה לפעול (או לפחות להיראות כמי שפועלת) לסגירת חזיתות - בעיקר בעזה ובלבנון.
שלישית, בבית פנימה, להילחם רק עבור מה שחובה להילחם. הצבא שחוק, החיילים שחוקים, החברה שחוקה. הנכונות להילחם קיימת, אבל רק אם המלחמה הכרחית, ורק אם המדינה כולה משתתפת במאמץ. זה הבסיס להתנגדות הרחבה לחוק ההשתמטות מגיוס, שחזר לחיינו בתחפושת של חוק יסוד: לימוד התורה.
למרבה הדאגה, שלושת הדברים האלה לא קורים. התוצאה היא שישראל נחלשת. וכשישראל נחלשת, האויב מזהה זאת מייד. והסיבוב הבא מתקרב. זה בדיוק מה שקרה השבוע: במקום שישראל תרתיע, ותרחיק את הסיבוב הבא, היא קירבה אותו. טועה מי שחושב שישראל תחיה בשלום עם סבבי לחימה תכופים מול איראן. גם בטהרן יסבלו, אבל יחיו איתם טוב יותר מאשר המשק והחברה הישראליים חפצי החיים והשקט.
ביום ראשון בערב, בשעה שקדמה לתקיפה האיראנית, נפגש נתניהו עם יצחק גולדקנופף בעניינו של העסקן החרדי מוטי בבצ'יק (כך על פי דיווח של העיתונאי ישי כהן מ"כיכר השבת"). בימים כתיקונם היה נתניהו מקדיש את הדקות היקרות האלה להתייעצויות עם ראשי מערכת הביטחון ולרתימת כל קצות הקשת הפוליטית למאמץ הלאומי המשותף. כל עוד הפער הזה שבין הפוליטי־אישי לביטחוני־לאומי לא ייסגר, ישראל תהיה בבעיה.
ניתוק.
"היתה לנו קדנציה נפלאה", אמר שלשום ח"כ שמחה רוטמן בדיון של ועדת החוקה בראשותו. משפחות שכולות מ־7 באוקטובר, שביקשו למחות, הורחקו מהישיבה, כדי שחלילה לא יקלקלו את הפלא, שהוא אחיו התאום של הנס שעליו דיברה חברת סיעתו של רוטמן, השרה אורית סטרוק ("אנחנו חיים בתקופה של נס").
צריך להיות אטום ומנותק ברמה קיצונית כדי להגדיר כך קדנציה שבה התרחש הטבח הגדול במדינה, שהוביל למלחמה פתוחה שנמשכת כבר 1,000 ימים, שגבתה כ־2,000 הרוגים, שהותירה את הדרום מרוסק ואת הצפון חרב, שהפכה את ישראל למוקצית ברוב העולם, שריסקה כמעט כל מוסד אפשרי ושקיטבה את הציבור הישראלי - אבל זה רוטמן.
עזבו את הזחיחות; עזבו את גסות הרוח, לדבר כך מול מי שאיבדו את היקר להם מכל; עזבו את חוסר ההבנה בדמוקרטיה; המילה הזאת לבדה - "נפלאה" - היא עדות מושלמת לפער שבין רוטמן, והכנסת, לבין הציבור
עזבו את הזחיחות; עזבו את גסות הרוח, לדבר כך מול מי שאיבדו את היקר להם מכל; עזבו את חוסר ההבנה בדמוקרטיה; המילה הזאת לבדה - "נפלאה" - היא עדות מושלמת לפער שבין רוטמן, והכנסת, לבין הציבור.
זאת לא היתה עדות יחידה השבוע לניתוק בין נבחרי הציבור לציבור. הדיון המופרע שהתנהל בעניין חסינותה של ח"כ טלי גוטליב, היה כתם שחור בדברי ימי הכנסת.
גוטליב, שפרסמה את שמו של בכיר שב"כ בניגוד לחוק שב"כ ותוך סיכון שמו וחיי משפחתו, הפכה את הדיון למופע של צרחות שביקש להלך אימים על כולם - מהיועצת המשפטית לממשלה ועד לתקשורת, כשברקע ניצבים, מבוהלים, חבריה לסיעה, שהתייצבו להגנתה מחשש לנקמת הבוחרים בפריימריז בליכוד.
לגוטליב אין שום תרומה לפוליטיקה או לציבוריות הישראלית. אין באמתחתה שום חוק ששינה משהו. האירוע המדובר היה המשך לתיאוריות הקונספירציה והבגידה מבפנים שהפיצה, ואשר הופרכו בידי ראש שב"כ ובידי נתניהו עצמו.
לגוטליב ולתומכיה זה לא שינה: הם משוכנעים שמותר לה להגיד הכל - כולל שקרים, כולל סיכון חיי אדם - רק כי מתחשק לה. כך, למשל, איימה לפרסם את שמו של א', שעמד בראש המרחב הדרומי של שב"כ ב־7 באוקטובר; שב"כ נאלץ לנקוט צעדים כדי להגן על זהותו.
הדיון אינו על זכותה של גוטליב לדבר ולבקר. הוא על הגנה על האנשים שמגינים עלינו. אם חסינותה של גוטליב לא תוסר אף שפרסמה את שמו של בכיר שב"כ, ואם היא לא תעמוד לדין, מחר ינהג כל חבר כנסת כמותה. עכשיו תחשבו על סוכן מוסד שפועל בכיסוי בחו"ל, לעיתים במדינת אויב, והגוטליב התורן (שאגב, יוכל להיות גם חבר כנסת ערבי) יחשוף את שמו תוך סיכון חייו. זה מה שעומד על הפרק: כל היתר הוא מסך עשן.
הערת צד בעניין הזה, שנוגעת לשר אבי דיכטר. חיפשתי איזושהי התייחסות שלו לעניינה של גוטליב. בכל זאת, האיש היה ראש שב"כ, שבתקופתו נחקק חוק שב"כ, והוא יודע דבר או שניים על חשאיות ועל הצורך בשמירה על אנשי הארגון. לצערי, לא מצאתי. דיכטר גיבור בציוצים על חיזבאללה, על איראן, על חמאס. אבל מול טלי גוטליב הוא חלש. ולעזאזל שב"כ ואנשיו, ולעזאזל הביטחון, ולעזאזל המדינה.
