לשם שמיים או לשם האגו: ההבדל הדק בין הסתה לוויכוח

1

אנחנו בדרך ממצרים לירושלים. בשבת שעברה גילינו שהדרך להגיע אל המנוחה ואל הנחלה עדיין ארוכה. העם התכונן לכניסה מיידית לארץ, אבל אז נפל עליו רוגזם של המרגלים ששכנעו כי התוכנית לכיבוש הארץ גובלת בהתאבדות: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא". התגובה המבוהלת למשמע דיבת המרגלים הוכיחה, שדור יוצאי מצרים אינו בשל להקים ממלכה. נדרשו עוד 40 שנות נדודים שבהן התחשל העם ונולד דור חדש שלא ידע את מצרים, דור כובשי כנען בסופה.

עכשיו הם "תקועים" במדבר, נזופים ומלאי חרטה על ההחמצה הגדולה – וזו קרקע בשלה לערעור סדרי החברה, הזמנה למסיתים הגדולים לקומם את העם נגד מנהיגיו, ולמעשה נגד המסגרת המדינית והרוחנית שבנו בזמן הקצר שעבר מאז שאחרים שלטו בהם. המדבר הוא המקום ה"אידיאלי" למשבר קיומי שיעמיד במבחן את האומה. מה שיקרה עכשיו, יהדהד בהיסטוריה וישמש דגם אב למבחנים הגדולים שידענו: התגבשות לאומית, בניין ממלכה, חורבן וגלות כפולים, ונדודים במדבר העמים עד השיבה האחרונה ארצה, כיבושה ובניינה מחדש בפעם השלישית.

2

וכך, בעודם כואבים ומרירים, הגיע קורח, מנהיג כריזמטי בעל ייחוס משפחתי, כוחות רטוריים ויכולת לסחוף המונים. הוא מגבש אופוזיציה רצינית, "נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם", מקהיל את העם, ומטיח במשה ואהרן: "רַב לָכֶם! כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה' - וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?". כמה כוח יש בעמדה הזאת: כולם טובים, כולם מעולים, כולם קדושים, ומה פשר ההתנשאות של משה ואהרן עליהם?

הרב קוק ראה בקריאתו של קורח לעג למושג הקודש ולצורך בהכנה רוחנית פנימית, הדורשת עבודה ובנייה הדרגתית, "עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת". הגישה הקורחית טוענת שהקדושה היא מצב נתון ואין צורך בעבודה עצמית ובזיכוך המידות, לעתים די בהצהרת אמונה אפילו אם המצהיר נותר עם יצריו ועולמו האלים כמקודם, בהיותו שקוע "בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרשע והבערות". ההיסטוריה לימדה שאידיאלים נשגבים ללא ריסון מוסרי פנימי, הובילו לשפיכות דמים נוראה.

3

"כׇּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" – לא העדה (העם) קדושה אלא הפרטים שבה, גם אם הם מפורדים ומפורקים, מפני שהחטא הקורחי מגיע לשורשי הגיבוש הלאומי, מפורר את העם והופך אותו ל"דת" של אינדיבידואליסטים. אבל אנחנו לא דת אלא ציוויליזציה, אומה שיש לה תורה ואמונה,  מוסר ופילוסופיה, תרבות ומדינה. רק בעם ישראל מתקיים הבדל בין יחידים לציבור אפילו בסדרי עבודת האל: מה שציבור (מניין) יכול לעשות, היחיד לא תמיד יכול. אם "כולם קדושים", לא צריך אומה ולא ממלכה מיוחדת. לא כך העברי הראשון - הוא נקרא ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו למען המטרה של "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי (עַם) גָּדוֹל" ולא דת גדולה.

במשך אלפי שנים טיפחנו את המחלוקת והוויכוח. כך הצטיינו במדעים וברעיונות. זאת, בתנאי חשוב שקבעו חכמינו עוד לפני כאלפיים שנה במשנה: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים; ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים". משום שמחלוקת לשם שמים רואה בוויכוח דרך לדרוש אמת ולא להתנצח או להשפיל את היריב; היא אינה מתעכבת על זהות הדמויות אלא מתמקדת ברעיונות.

4

לכאורה, קורח מדבר בשם העם, אך מתגלה שזו רטוריקה ריקה המשתמשת בהמונים כדי להשיג עבור המסית את מקומו של מי שיצא נגדו. לאחר שיחליף את המנהיג, תנאי חייו של העם לא ישתנו. עד להפיכה הבאה. עכשיו כולם מוקסמים מהמילים המכשפות הניתזות מפי הנואם; הוא פוגע במנהיג, שהם רואים בו אחראי למצבם. כבר אמרנו שגם אם מבחינה פיזית ומשפטית העם השתחרר ממצרים, מבחינה רוחנית מצרים לא יצאה מתודעתו. הם לא ראו עצמם אחראים לחייהם; נוח להאשים אחרים. והרי בסופו של המסע, משה יישאר אתם במדבר ולא ייכנס לארץ. גם אהרן. הם לא נטשו את בני דורם, אלא הכשירו הנהגה חדשה שהשלימה את המלאכה בארץ החדשה. בינתיים, בתחילת הדרך הם נתונים להשפעתו המהפנטת של קורח, שבכוח מילותיו יוצר קרחות בעם.

5

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו". הוא הבין את המשמעות החמורה של ההמרדה. לא משה האיש עמד למבחן אלא מפעל חייו: הוצאת עם עבדים ממצרים, גיבושו הלאומי, מתן חוקה וסדרי שלטון ובניית  יחסיו עם אלוהיו, ובסופו של דבר, הובלתו לארץ המובטחת. אם כל המפעל הגדול הזה מתרדד לנושא האישי, ומתמקד בתפקידים ובכבוד – כי אז "לֹא ה' שְׁלָחָנִי", ואין תוחלת למאמץ, לסבל ולמעשים הגדולים. אבל אם משה – גדול ככל שיהיה - הוא רק שליח של מי שהתגלה לאבות האומה ועכשיו לאומה עצמה בברית סיני – אז המרד הוא נגד השולח, "וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'". במילים אחרות, לא מדובר בוויכוח על תפקידים בעוגת השלטון, אלא בערעור רעיון הקמת האומה והועדתה לגדולות.

"מיד נזדעזע משה מפני המחלוקת" אמרו חכמינו במדרש, "מפני שכבר היה בידם סירחון רביעי": חטא העגל, המתאוננים, המרגלים – בכולם עמד משה בפרץ ולימד סנגוריה על עמו. "במחלוקתו של קורח, נתרשלו ידיו; אמר: כמה אוכל להטריח את המקום" (את ה'). "משל למה הדבר דומה: לבן מלך שסרח על אביו, ופייס עליו אוהבו פעם אחת ושתיים ושלוש. כשסרח פעם רביעית, נתרשלו ידי אוהבו של מלך; אמר: כמה פעמים אני מטריח את המלך?"

6

לא תמיד המסיתים מחשבים את מלוא ההשלכות של מעשיהם, ולא תמיד אנשי אותו דור מבינים כמה קרובים היו לקצה ולא ידעו שהם עומדים על שפת התהום. אבל משה ידע. מעבר לצעקות המסיתים ולנהמת ההמון נגדו. הוא ראה עד כמה הם מערערים את יסודות הקיום של העם, וממילא של האנושות שלמען תיקונה והטבתה נוצר אותו עם

לא תמיד המסיתים מחשבים את מלוא ההשלכות של מעשיהם, ולא תמיד אנשי אותו דור מבינים כמה קרובים היו לקצה ולא ידעו שהם עומדים על שפת התהום. אבל משה ידע. לא בכדי בחרה התורה לחתום בקביעה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה... לְכׇל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת... לְעֵינֵי כׇּל יִשְׂרָאֵל". מי שקיבל את החוקה הנצחית שבה נכתבו חוקי הבריאה, למד את חכמת הפרספקטיבה ההיסטורית והבין את ההשלכות החמורות של המעשה, מעבר לצעקות המסיתים ולנהמת ההמון נגדו. הוא ראה עד כמה הם מערערים את יסודות הקיום של העם, וממילא של האנושות שלמען תיקונה והטבתה נוצר אותו עם.

בפעם הזאת הבריאה עצמה חייבת להתערב בוויכוח ולפסוק את דינם של המסיתים, מכיוון שגם גורלה תלוי בכיוון שאליו תצעד ההיסטוריה. וזה מה שאירע: "וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם, וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כׇּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כׇּל הָרְכוּשׁ, וַיֵּרְדוּ הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה. וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל". כמו בעונש הכרת, שבו ניתקים יחידים מגוף האומה ונשמתה. לעתים יש לכרות איבר כדי להציל את הגוף. עכשיו צריך לאחות את השברים ולהמשיך במסע. סבלנות.