אילת. מלון מול הים. האולם ממוזג עבור דובי קוטב. בחוץ חם ומגניב ויש בריכה. לשכת עורכי הדין מתכנסת לכנס השנתי שלה. אתם יכולים לתאר לעצמכם את הבופה בבוקר. כמו ביצה בסוואנה. טורף לוחץ יד לטורף. כונס קורץ למגשרת. כל אחד ואחת מהם, בחייו, תבע, השתיק, גבה, ייצג את מי ששילם הכי הרבה. עכשיו הם יושבים יחד. שבעים ומאוששים אחרי ארוחת הבוקר הדשנה. כרסם מלאה והם משוכנעים עד עומקי כיסם שהם המגן האחרון של הדמוקרטיה.
ובראש השולחן, אורח הכבוד: נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית. אותו עמית שיושב בימים אלה ממש בראש ההרכב הדן בעתירת הלשכה הזו. המארחת שלו. עתירה שעניינה פסילת חוק שיקצץ לה את דמי החבר. עמית ישפוט את עמית. עמית בכר, ראש הלשכה. שמסכים עם יצחק עמית. ויצחק עמית, אפשר רק לנחש, אולי לכאורה יסכים עם עמית בכר. זה קונצנזוס כל כך יפהפה שגורם לי להתרגש מהפואטיקה. אבל קצת מסריח.
הנאום של עמית בכנס היה מלאכת מחשבת של התקרבנות שאינה מודעת להתקרבנותה. "שיח ציבורי בנקודת שפל חסרת תקדים". "פייק ניוז". "מתקפה על שלטון החוק". "התעלמות מפסקי דין שתמוטט את החברה". הוא דיבר כמו אדם שעומד מתחת לאש, מותקף, נרדף, אחרון הצדיקים בעיר של חוטאים. ממש לוט.
הנאום של עמית היה מלאכת מחשבת של התקרבנות שאינה מודעת להתקרבנותה. "פייק ניוז". "מתקפה על שלטון החוק". "התעלמות מפסקי דין שתמוטט את החברה". יש רק בעיה: המילים שלו הן מראה והוא מחזיק אותה הפוך
יש רק בעיה: המילים שלו הן מראה והוא מחזיק אותה הפוך.
עמית אינו הקורבן של מערכת קפקאית. הוא המערכת. והעיקרון שעמית מסרב להבין זה אי אפשר לקבל סמכות בלי לקחת אחריות. מי שנוטל לעצמו את ההכרעה בליבת חיי המדינה, נוטל על עצמו גם את התוצאה.
עמית קרא מהבמה לטענה על אי-חוקיות מינויו "פייק". נבחרתי כחוק. לוין ידע ולא בא. רק מה, החוק קובע ששר המשפטים הוא יו"ר הוועדה והיחיד המוסמך לכנס אותה. לוין סירב לכנס, ואז בא בג"ץ, כפה עליו בצו, הוועדה התכנסה ועמית נבחר. אז טכנית עמית צדק, אבל צדק זה לא דבר טכני גם אם עמית התחפש לעציץ.
והפרימטר, זה הכי מעצבן. כי בנקודה הטכנית הוא צודק. בג"ץ 3003/18 נדחה פה אחד. שלושה שופטים. ומי שאומר ש"בג"ץ כתב לחיילים הוראות ירי חדשות" פשוט טועה. עמית צודק. הוראות הפתיחה באש הרשמיות היו מלכתחילה מצמצמות מדי ומטופשות, כתובות לבית משפט ולא לשדה קרב. רק מה, בשטח עצמו, מול צעדות השיבה, המפקדים חרגו מהאות היבשה והחזיקו את הפרימטר כמו שצריך. וזה עבד. אבל אז נכנס בית המשפט לתמונה.
בית משפט אינו צריך לשנות אף פסיק כדי לעשות נזק. הוא צריך רק להיכנס לחדר ולתת זכות עמידה לשורה של ארגוני שמאל שעתרו בשם אזרחי אויב נגד הוראות הפתיחה באש של צה"ל.
ולכן, ברגע שהעתירה נדונה, ברגע שמספר ההרוגים הפך לשאלה משפטית, ברגע שהצבא הבין שהאנשים בגלימות שחורות דורשים חקירות ובדיקות - הפרימטר נשחק.
השופט מלצר הבהיר את הציפייה: "הננו מניחים עם זאת כי ריבוי ההרוגים והפצועים עד הנה, והעובדה שעל פי הנטען על ידי העותרים, רבים נפגעו בחלקי גוף עליונים, ואחדים גם בגב – יביא להפקת לקחים לגבי האפשרויות לשימוש באמצעים חליפיים לא קטלניים ככל האפשר".
300 מטר של אזור חיץ, שבו כל מי שמתקרב חטף כדור, הפכו למבחן רורשאך. האויב הפך לאולי אויב אולי מפגין. ירו פחות, חקרו יותר. הצבא היסס וחמאס לא היה צריך יותר מזה. הוא בדק את הגדר חמש שנים, ואז נפרצה אותה גדר ו-1,200 בני אדם נשחטו.
ולא רק בגדר. בג"ץ 5693/18. המדינה ביקשה למנוע כניסה של בני משפחה מדרגה ראשונה של בכירי חמאס לטיפול רפואי בישראל. כלי לחץ פשוט והגיוני מול ארגון שמחזיק חטופים ומשגר טילים. בית המשפט פסל. "שימוש בחולה כמנוף לחץ אינו תואם את ערכי המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית". עמית ישב בהרכב.
ואז מגיע המשפט אולי הכי מרגיז בנאום ההוא באילת. עמית מזהיר: אם אנשי ציבור מתעלמים מפסקי דין, מדוע שאזרח רגיל יתייצב למאסר או ישלם מזונות.
אבל מי באמת חי מעל החוק במדינה הזאת? היועצת המשפטית לממשלה מסרבת לייצג את הממשלה, מעכבת מינויים, פוסלת החלטות, משקרת לבג"צ ומתנהגת כריבון. יש פוסטרים בדמותה. לעלילה נגד גופמן הם קראו "טוהר מידות".
שלטון החוק לא קרס מלמטה, מהאזרח. הוא התנפץ מלמעלה בידי מי שאמורים היו לשמור עליו. בפרשת הפצ"רית, ברוגלות, בתפירת התיקים. עמית לא תיאר סכנה. עמית תיאר את המערכת שהוא עומד בראשה.
ב-2023, כשהמדינה רתחה ונשמעו קריאות גלויות לסרבנות, זה לא היה חופש ביטוי - זו היתה הפקרות. ובית המשפט, שיש לו דעה על הוראות ירי בעזה, על מי נכנס לבית חולים, על מי יהיה ראש המוסד, שמר על דממה. נשיאת העליון שידעה לצאת פומבי נגד הרפורמה, הפכה אילמת. אף הודעה. אף אזהרה. אף אמירה כמו "תודה על המאבק עבורנו ועבור הדמוקרטיה אבל בלי סרבנות". כלום.
כי הסרבנות לחצה על הממשלה, והלחץ על הממשלה היה נוח. בית המשפט יודע להתערב בכל נשימה של הדרג הנבחר, מלבד הרגע האחד שבו ההתערבות עולה לו במשהו.
היה פעם שופט אחר. משה לנדוי כתב לפני 30 שנה, כאילו ראה את הכנס באילת מראש: "השופט איננו מורה־דור ואיננו שליט־פילוסוף. תפקידו הרבה יותר צנוע: להיות פרשן נאמן של החוק. של רצון הציבור אשר אותו מבטאת הכנסת בהיותה מייצגת הציבור".
לפני כחודש סיפר דדי שמחי איך הוא ויזהר שי הציעו לאהרן ברק (להלן: ה"סביר") פשרה פשוטה בסוגיית הרפורמה: שני מינויים, ד"ר בקשי וד"ר ביטון, וזהו. ברק השיב: "אין פשרה. לפעמים צריך ליפול על החרב". על שני שופטים הוא מוכן שניפול על החרב.
זה לא קול של מי שמגן על שלטון החוק. זה לא קול של פשרה. זה לא קול דמוקרטי.
זה לא סביר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו