סרבנות סוציו־אקונומית: משבר הזהות של צבא העם

בכנס שדרות, נחשפנו לפן נוסף באישיות המלבבת של סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן, שהעז לגעור בתושבי הדרום על כך שב־7 באוקטובר הם בילו בממ"ד, בעוד הוא, האמיץ, יצא להילחם. היו לו עוד הערות גזעניות ומתנשאות, שאפשר לראות בסרטונים הרבים מהאירוע. מנאום התהליכים ועד לנאום הרג התינוקות כתחביב - הפרובוקציות שבהן נקשר שמו הן חלק ממאבק פוליטי בימין. אך מה שיותר מעניין הוא המעבר שלו מהעולם הצבאי לאזרחי, שמספק לנו המחשה של המשבר הזהותי המתחולל במחנה החילוני הליברלי.

במאמר שפורסם במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ב־2022, יגיל לוי טוען כי מאז שנות ה־80 התפתחה במעמד הבינוני־גבוה החילוני דה־מיליטריזציה תרבותית, שכללה רגישות לחללים, נסיגה מאתוס הגבורה והבלטת מחירן של מלחמות ממושכות, שחיקה במוטיבציה לגיוס וללחימה, ביטויי סרבנות ועוד.

זה לא סוד שהחל מאותה תקופה, המגזר החילוני מאייש פחות ופחות יחידות חי"ר. לפי סקר המתגייסים של צה"ל לשנת 2024, רק 15% מהחילונים המועמדים לגיוס הביעו נכונות להתגייס לקרבי, לעומת 40% מהמסורתיים ו־47% מהדתיים. רוב החילונים שואפים להתגייס דווקא למודיעין וליחידות הטכנולוגיות.

בהרצאה שנתן באוניברסיטת רייכמן ב־2021, הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי אף התגאה בהיותו של צה"ל מפעל השמה שמכשיר מדי שנה אלפי אנשי מקצוע בתחומי הטכנולוגיה, המחשוב והסייבר. תפקידי הלוחמה לא נספרו כתרומה למשק.

אם בעבר גאוות "בני הטובים" היתה טמונה בשירות הקרבי - הכניסה ההדרגתית של הדתיים, המסורתיים והמעמדות הנמוכים ליחידות הלוחמות שחקה את מעמד תפקידי הלוחמה. עדות לכך מצויה במדד הדמוקרטיה של 2019, שבו יהודים ששייכו עצמם לקבוצות חזקות דיווחו שיעודדו את ילדיהם להתחמק משירות, ובפרט משירות קרבי, יותר ממי ששייכו עצמם לקבוצות מוחלשות.

ההקרבה הצבאית, טען לוי במאמרו, כבר לא מזכה בתגמולים חברתיים או כלכליים מספקים עבור הקבוצות החזקות בישראל. מה צה"ל יכול לתת להן כדי שיחושו מתוגמלות? לא הרבה - הן כבר קיבלו מהמדינה כל מה שאפשר (קרקעות, בתים, פנסיות של ההורים וכו'). לכן הפנים של סרבני הגיוס מופנות החוצה. בעולם הגדול, היוקרה שלהם דווקא עולה.

מכאן שהמניע לסרבנות לרוב אינו אידיאולוגי, אלא חלק משיוך זהותי־מעמדי. המלחמה בעזה לא באמת מעניינת את רוב הסרבנים, גם לא הפלשתינים והכיבוש. הסרבנות היום היא תוצר מוקצן של החלוקה הקפלניסטית לשני עמים: הצבא שייך למשיחיים, לדתיים, למזרחים - ואילו הם הולכים ללמוד, לעשות קריירה או מה שיועיל להם בלבד. לכן גבר גם הצורך להחליש עוד יותר את הלגיטימציה של המלחמה.

אם בעבר גאוות "בני הטובים" היתה טמונה בשירות הקרבי - הכניסה ההדרגתית של הדתיים, המסורתיים והמעמדות הנמוכים ליחידות הלוחמות שחקה את מעמד תפקידי הלוחמה. עדות לכך מצויה במדד הדמוקרטיה של 2019, שבו יהודים ששייכו עצמם לקבוצות חזקות דיווחו שיעודדו את ילדיהם להתחמק משירות, ובפרט משירות קרבי, יותר ממי ששייכו עצמם לקבוצות מוחלשות

באופן כללי, אפשר לחלק את הסרבנות לכזאת שמגיעה מלמטה ולכזאת שמגיעה מלמעלה. שתיהן לא אידיאולוגיות. הסרבנות שמגיעה מהבכירים ביותר (לשעבר) היא חלק מהמאבק האובססיבי בנתניהו, ואילו סרבנות החיילים בסדיר ובמילואים אינה אלא סרבנות אופורטוניסטית. סרבנים אלה נשענים על הלגיטימציה שמעניקות להם האליטות, כדי שהם לא יהיו אלה שימותו או ייפצעו בלחימה, או חלילה יואשמו בפשעי מלחמה. הדיבור החופשי מדי על פשעי מלחמה, לרוב מבלי לבסס את הטענות, גם הוא נובע מכך שבני הכותבים מגלים ניכור הולך וגדל לצבא העם, או בכלל לא נוטלים בו חלק.

הרעיון של ״צבא קטן וחכם״, קיצור שירות החובה ומעבר מדורג לצבא מתנדבים, הוביל לכך ש״אתוס השוק גבר על אתוס צבא העם״, כפי שציין לוי. הרמטכ״ל לשעבר איזנקוט האמין בהפיכת החיילים והחיילות למשאב כלכלי, שיש להצמיד לו תג מחיר. כשהצבא הופך לחברת הייטק - לוחמים הופכים חסרי משמעות. השינויים הללו בתוך צה"ל, שהם נגזרת של המשבר הזהותי במחנה החילוני־ליברלי, הכתיבו גם את הקונספציה שהובילה ל־7 באוקטובר.