כשנשיא העליון בדימוס אמר על אהרן ברק: "דרכו מעוררת שנאה, והיא מסוכנת לבית המשפט ולמדינה"

הנוהג שרווח מעת לעת במקומותינו, "להקים אדם לתחיה" ולדבר בשמו; להניח מה היה אומר, אילו חי עימנו היום, הוא נוהג מפוקפק. הלוא נסיבות משתנות והימים מתחלפים, ואישים, גדולים ככל שיהיו, מעדכנים לא פעם את השקפתם, ולמרות זאת יש מקרים נדירים, יוצאי דופן, ששר ההיסטוריה לא ימחל לנו אם לא נחלצם מגנזי הזמן. בגדר הזה נופלת שיחה אחת שקיימתי עם השופט משה לנדוי ז"ל, הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון, כשני עשורים לאחר שפרש מכס המשפט.

לא הייתי נוטל לעצמי חירות "לחטוא" ולהביא כאן, בחלוף 22 שנים, תמצית מדבריו, אלמלא התבררו מחשבותיו כנבואת עתיד; אלמלא היו אזהרותיו החריפות מתכתבות באופן כה מדויק עם רפורמת המשפט של שר המשפטים דהיום יריב לוין; אלמלא נשוא ביקורתו הנוקבת באותה שיחה, היה אהרון ברק שכתב הקטגוריה החריף שלו על המהפכה שלוין מתכנן, מטלטל בימים אלה רבים כל כך.

לנדוי כבר נשק באותם ימים ל־90, אך היה צלול וחד כתער. הוא החליט "לצאת מהארון הפוליטי", ולפתוח את סגור ליבו, על רקע הידיעות בדבר נכונותה של המשלחת הישראלית לקמפ דיויד בראשות רה"מ דאז אהוד ברק לחלק את ירושלים ואת הר הבית. הוא התנגד לתוכניות הללו בכל מאודו ונתן לכך ביטוי. אבל לנדוי דיבר באותם ימים גם על ברק אחר, אהרון ברק. הדברים שיובאו כאן בשמו מבוססים על רישום השיחה ההיא. דייקתי אותם בדברים דומים שהביא העיתונאי ארי שביט, מפי לנדוי, באוקטובר 2000 ב"הארץ".

הנשיא בדימוס תיאר אז את הנשיא המכהן כמי ש"אינו משלים עם מקומו של בית המשפט במדינת ישראל", וכמי ש"מנסה להשליט כנורמה משפטית ערכי מוסר מסוימים, שאינם מתחום המשפט". הוא הגדיר זאת: "דיקטטורה שיפוטית". "ברק", הוא קבל, "הפך עצמו לאדמו"ר המוסר. בימי בעליון", לנדאו העיד, "לא ראינו מתפקידנו ללמד את הציבור מוסר פרטי וציבורי. הכרנו במגבלות סמכותו של בית המשפט. שופטים אינם רבנים או מורי הדור. תפקידנו צנוע בהרבה: לפרש נאמנה את החוק שהכנסת חוקקה, כמייצגת וכשליחה של הציבור שבחר בה. לעומת זאת, בשיטה של ברק, יש יומרה ואף התנשאות. בפרקי אבות נכתב: 'הוו מתונים בדין' ו'עשו סייג לתורה'. זו היא דרישת המתינות והענווה שאינה מאפיינת את הדרך שברק סולל – גם אם מתוך כוונה טובה - אבל זו היא דרך מוטעית".

"אדמו"ר המוסר"

לנדוי החמיא לברק. הוא כינה אותו: "אדם יקר", "חבר וָרֵעַ" ו"איש אשכולות", אבל בד בבד, קבל על כך שברק "מוביל את בית המשפט אל תוך ביצה של אמונות ודעות והשקפות פוליטיות; אל מדרון חלקלק שמסוכן לבית המשפט ולמדינה. הדרך שלו מקוממת על בית המשפט ציבורים רחבים, מעוררת שנאה, וגורמת לאיבוד האמון בניטרליות של המערכת המשפטית. כאשר בית המשפט מזוהה עם השקפה מסוימת, הוא מקומם עליו ציבור שמצדד בהשקפה אחרת. זו קפיצה לסמבטיון גועש של מחלוקות, שהמקום לברר אותן אינו ביהמ"ש אלא הכנסת ובימות אחרות. אנו הוכשרנו לשפוט. לא לשלוט. יש כאן יומרה להציב את השופטים מעל הכנסת. הכנסת היא הריבון. לא אנחנו.

"אני שייך לדור שהקים את מערכת המשפט בארץ", סיפר לנדוי, "ב־1939 כבר הייתי שופט שלום, כשקמה המדינה מוניתי לשופט מחוזי. ב'עליון' כיהנתי כ־30 שנה, 16 מהם כמשנה לנשיא וכנשיא. כבר שנים שאני מחוץ למערכת, מסתובב בתוך עמי ונחרד למשמע אזני. ספונים רעי הטובים בחדריהם בבית המשפט העליון ואינם קשובים דיים למה שקורה מחוץ לארבע כתליהם. יום אחד הם ישאלו את עצמם – מדוע איבדנו את אמון הציבור?

"לברק ולעוד שופטים יש תפישה משלהם בנוגע לערכי היסוד של החברה הישראלית, אבל ערכי יסוד או 'עומק', כפי שברק מכנה אותם, יכולים להשתנות. היום הם כך ומחר הם אחרת. כבר היום אותם ערכים ומוסר, שברבים מהם גם אני מחזיק, מזוהים עם מגזר מסוים בלבד בציבוריות הישראלית, ולכן כאשר בית המשפט העליון בראשות ברק מתבסס עליהם, הוא חורג מהניטרליות שלו, ומתפקידו"

לנדוי זיהה כבר אז "מהפכה חוקתית מרחיקת לכת שמתבצעת מול עינינו בסוג של מחטף, אשר אינה שואבת את כוחה מהציבור". לארי שביט הוא אמר באותה עת: "אני מאמין שראשית לכל, עלינו להחליט אם אנו רוצים חוקה בעלת תוקף עדיף, וכיצד מחוקקים חוקה כזאת. הרי עניין שכזה לא יכול להיעשות בדרך החקיקה הרגילה ובהתבסס על רוב מקרי. צריך להיות דיון ציבורי רציני ומקיף. צריך שהציבור ידע בדיוק על מה מדובר. ייתכן שיש אף צורך במשאל עם".

"מחטף מובהק"

"לצערי הרב לא כך נעשו הדברים אצלנו. חוקי היסוד התקבלו בכנסת ב־1992, כאשר חלק גדול מהח"כים לא יודעים כלל מה משמעות החוקים שאותם הם מאשרים, וכאשר בהצבעות משתתפים רק כמה עשרות, פחות ממחצית חברי הכנסת. התהליך הזה... היה מחטף מובהק... השלב הבא בתהליך היה כאשר בית המשפט הסתמך על חוקי היסוד החדשים על מנת לקחת לעצמו את הסמכות לפסול חקיקה ראשית של הכנסת. הוא עשה זאת כשישב בהרכב של תשעה שופטים בפרשת 'בנק המזרחי – חוק גל'. ומאז, צעד אחר צעד. הוא משתלט על חקיקת הכנסת... בסופו של דבר, מה שקרה כתוצאה מכל המהלכים הללו, הוא שאנחנו מקבלים כאקסיומה מושגים ורעיונות שכלל לא נדונו כהלכה ולא אושרו בתהליך ראוי". (הארץ, 6.10.2000)

"שופטים", אמר לנדוי בשיחה עמי "צריכים לפסוק במחלוקות שמובאות לפניהם. עדיף בפשרה, כפי שהמליץ המשפטן הדגול קרדוזו - 'לבנות גשרים וליישב סכסוכים בין חלקים ופרטים בחברה' - אבל הם אינם אוטוריטה וברי סמכא בענייני מוסר, מדיניות ופילוסופיה. (קרדוזו כיהן בבית המשפט העליון של ארה"ב בראשית המאה ה־20, נ"ש) כתבתי פעם על חופש הביטוי, כי שלטון שנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שיקבע גם מה טוב לאזרח לחשוב. על משקל זה אומר, כי שופטים שמרבים לקבוע מסמרות ערכיות ומוסריות, סופם שתשתכח מהם אומנותם העיקרית – פרשנות החוק.

"אנו כשופטים, לא הוכשרנו להיות מדינאים, וודאי שאיננו נבחרי ציבור. כל אחד מאיתנו אמנם מגיע עם השקפת עולם ומטען מוסרי וערכי משלו. זה טבעי. אבל כאשר אנו פוסקים בסוגיות ציבוריות ששנויות במחלוקת, עלינו, להיזהר מנטישת הניטרליות שסופה גלישה לחיכוך ולמריבה עם הציבור ונבחריו. הפיתוי גדול, אבל זהו מדרון, שאחריתו, מי יישורנו".