1
השבת מתחילים לנוע כאומה: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ... וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי... וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה... וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם...". כך התחיל מסענו בהיסטוריה.
לאחר שיצאנו מבית העבדים כעם, קיבלנו את החוקה הנצחית והקמנו מקדש נייד – הסתדר העם במבנה צבאי והחל לצעוד לארץ אבותיו. מאז, עשינו דרך ארוכה במדבריות העמים, נלחמים על קיומנו בגיא צלמוות. ב-1898, אחרי הקונגרס הציוני הראשון שבו הונף נס גאולתנו ופדיון נפשנו, כתב העיתונאי נוח רוזנבלום שיר שהתכתב עם פרשתנו: "שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה... שׁוּבוּ, שׁוּבוּ מִמֶּרְחַקִּים, אַרְצָה אֶרֶץ אָבוֹת!.. אַל נָא יָבוֹא מֹרֶךְ בָּנוּ, מִפְּנֵי חֶרֶב יוֹנָה (חרב החורבן המכלה), נִקַּח לָנוּ מַה שֶּׁלָּנוּ, נִשָּׂא נֵס צִיּוֹנָה!"
2
לאחר ששבטי חיל החלוץ עברו, יצאו לדרך הלוויים נושאי המשכן ואחריהם חטיבות נוספות, ואז כלי הקודש ובראשם הארון. "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". זו תפילת הדרך לפני המסע במדבר, אך גם לקראת המסע הבלתי נגמר של עמנו במשעולי ההיסטוריה. חכמינו במדרש (מאה 2) שאלו: "וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם?" – "אלא מגיד הכתוב, שכל מי ששונא את ישראל, כאילו שונא את המקום (הקב"ה)... שכל מי שקם על ישראל (להילחם בהם), כאילו קם על המקום".
נרצה או לא נרצה, כך רואה אותנו העולם, כמי שנושאים את הבשורה העתיקה שניתנה בברית סיני, לתיקון העולם והטבתו. האויבים הם הנלחמים בנו בגלוי, והמשנאים מחזיקים בשנאת עולם לעם עולם, אנטישמיות הלובשת ופושטת צורות וכיום מתרכזת בשנאת מדינת היהודים. "וּבְנֻחֹה (כשהארון מגיע ליעדו ונח מהמסע) יֹאמַר (משה): שׁוּבָה ה', רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". התפילה הקצרה נחתמת בבקשה לסיום המסע, שבו ישוב ה' את שיבת ציון ביחד עם רבבות אלפי יהודים שיעזבו את גלויותיהם בדרכם הביתה.
3
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאׇזְנֵי ה'... וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה'... וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה...". יחד עם המסע, מתחילה סדרת התלונות שמעולם לא פסקה, על קשיי הדרך והגלות, וגם על קשיי החיים במדינה עצמאית.
הר סיני היה רחם לאומי מגונן שבו כרת העם ברית עם אלוהיו ותרגל סדרי שלטון ומשפט. עכשיו, כשהתרחקו מההר "ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא... היו מצטערים בעצמם... מה נעשה ואיך נחיה... ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והעינוי, ומתי נצא ממנו?" כך הרמב"ן במאה ה-13 בספרד. הם היו רק "כמתאוננים", הוסיף ר' עובדיה ספורנו בבולוניה של המאה ה-16, "לא מתאוננים בליבם באמת, כי לא היתה אצלם שום סיבה ראויה שיתאוננו". תופעה ידועה גם בתקופתנו.
ר' אליעזר במדרש פירש "מתאוננים" – "מתלהמים". במאה ה-19 הסביר הנצי"ב (נפתלי צבי יהודה ברלין) את פירוש המדרש: "כמתלהמים" – "שמכים בכוח שבט פיהם... מלשון מהלומות... בכוח פֶּה... והעניין שהיכו את משה בשבט פיהם, על שהוציאם מארץ מצרים, ובאו בעזוּת מצח לעמוד כנגדו". אנחנו מכירים את התלונות החוזרות והנאצות נגד כל מנהיג ופרנס ציבור שעמד לנו מימות משה ועד היום. הסקנדל לא נשאר בקרב העם אלא מגיע בסוף הפרשה לצמרת, שעה שמרים ואהרן מבקרים את משה "עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" ובאמצעותה מטילים ספק במעמדה יוצא הדופן של נבואתו. לא רק העם נענש בתבערה; גם מרים מצטרעת.
4
עוד זה מדבר וזה בא: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה... וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו...". עם עבדים שיצא לחופשי וחירותו בת שנה וקצת, לא במהרה ישנה את הרגליו, פחדיו וחסרונותיו. כשהוא נתקל בקשיים קיומיים הדורשים אחריות והקרבה, הוא שב להתגעגע לחיי השעבוד, שבהם אחרים החליטו על חייו.
כי "אין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם, ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם, ויילחם עם ילידי הענק פתאום", כתב הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" במאה ה-12. הדבר דורש תהליך ארוך וסבלני, כמו ילד המעצב את אופיו בהתאם לנסיבות חייו. מזכיר את המשפט שמייחסים לחיים וייצמן: "קל יותר להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מהיהודים". משום כך, להליכה במדבר היה תפקיד מעצב שהוליד "עַם אשר לא הורגל לכניעה ולעבדות" (שם).
5
נחזור לראשית הפרשה. רגע לפני שמקפלים את האוהלים למרגלות ההר ויוצאים לדרך, הם מצטווים: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן... בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת - אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". עמדתי פעמים רבות מול תבליט מנורת המקדש בקשת טיטוס. המחשבות סערו עליי. היו עוד כלים במקדש. מדוע דווקא המנורה נחרתה בזיכרון הרומי והיהודי?
המנורה אינה פנס או מקור אור בלבד, המאיר את המקדש; היא מסמן מובהק של חוכמתו העתיקה של עמנו, אור התורה, החוקה הנצחית שקיבלנו בברית סיני. כשטיטוס נכנס למקדש, הוא לא מצא פסלי אלים. בתהלוכות הניצחון ברומא נהגו לשאת פסלים כאלה, לבטא את ניצחון אלי רומא על אליו של אותו עַם מובס. אז מכיוון שאלוהי ישראל אין לו גוף ולא דמות הגוף, נשאו בתהלוכת ההשפלה את המנורה, ובאמצעותה את רעיונות הנצח של עמנו, לאמור: זה סופו של העם היהודי ותבוסת בשורתו התיאולוגית-מוסרית בעולם.
רומא חגגה ניצחון חומרי ונשאה בגאווה את מנורת המקדש החשוכה. הרומאים לא ידעו להדליק את אורה, בעוד החוכמה היהודית חלחלה באמצעות הנצרות לתרבות האימפריה. בסופו של המסע, ובעוד רומא נעלמה, העם היהודי שב לציון והדליק מחדש את האור
הרומאים לא הכירו את הציווי המקראי בפרשתנו המלמד, כי לא המנורה עיקר אלא האור שבה. הם לא שיערו שבתהלוכה נשאו גוף מת, מנורה חשוכה חסרת חיים. 80 שנה מאוחר יותר, בעת גזרות הקיסר אדריאנוס לאחר מרד בר-כוכבא ב-135, שרפו את רבי חנניה בן תרדיון בעוון לימוד תורה ברבים. בעת שריפתו, שאלוהו תלמידיו: "רבי, מה אתה רואה?" והתנא השיב: "גווילין נשרפים ואותיות פורחות". אמנם הגוף נעלם, אך האידיאות האלוהיות נותרות עימנו לנצח.
6
ואכן, במאות השנים שחלפו מאז התהלוכה, חדרו הרעיונות היהודיים לזרם הדם האינטלקטואלי והדתי של רומא באמצעות הנצרות, וסירסו את תאוות הדם והכיבוש של האימפריה. וכך, במאה החמישית היא נחלשה, עד שנפרצה בפני אויביה שהביאו עליה חורבן. להיסטוריה דרכים משלה ללמדנו צניעות.
רומא נעלמה, ואנחנו חלפנו על פניה והמשכנו לנדוד. ובכל תחנה זמנית שעצרנו בה לרגע או לאלף שנה, הארנו את אור המנורה, רוחו של עם ישראל, עד שבסופו של המסע שבנו הביתה לציון והארנו את אורה בירושלים. בעינינו ראינו.
