לא ידענו ממה נמות קודם - מההפצצות או מהרעב

872 יום. 76 שנה אחרי, המספר הזה עדיין מצמרר את ותיקי סנט פטרבורג (לנינגרד עד 1991). זה היה מספר הימים שבהם הבירה הצפונית של רוסיה היתה במצור של צבאות גרמניה הנאצית ובעלת בריתה פינלנד במהלך "מלחמת המולדת הגדולה". האירוע הטרגי הזה נמשך מ־8 בספטמבר 1941 ועד 27 בינואר 1944, שנה לפני שחרור אושוויץ. 

זהו המצור הקטלני ביותר במהלך ההיסטוריה המודרנית. מספר הקורבנות המדויק לא ידוע עד היום. מתוך כ־2.5 מיליון תושבים, איבדו את חייהם כ־650 אלף איש, ויש הטוענים שפי שניים מכך. רובם הגדול מתו מרעב כבד, לצד הפצצות אוויריות והפגזות ארטילריות. לזכרם נחנכת בימים אלה אנדרטת זיכרון בירושלים בטקס שבו השתתף נשיא רוסיה ולדימיר פוטין.

אנה ריד כתבה בספרה "לנינגרד" כי הרעב היה למעשה מדיניות מכוונת ואכזרית של היטלר ומפקדי צבאו, שהועברה כפקודה לוורמאכט בסוף ספטמבר 1941: "הפיהרר נחוש בדעתו למחות את העיר פטרבורג מעל פני האדמה... הכוונה היא לכתר את העיר ולהורסה עד יסוד בהפגזה ארטילרית בפגזים בכל קליבר אפשרי, ובהפצצות מתמשכות מהאוויר... איננו יכולים או צריכים למצוא פתרון לבעיה של העברת האוכלוסייה והאכלתה".

בד בבד, בימים הראשונים של כיבוש מחוז לנינגרד רצחו הנאצים ביריות כ־3,600 יהודים. עם זאת, אלפי יהודים נטלו נשק ונלחמו עם חבריהם ביחידות הגיוס העממי ובצבא האדום בחזית הצפון־מערבית. 

החיים בלנינגרד הנצורה היו מלחמת הישרדות יומיומית. לא רק מאבק על כמה עשרות גרמים של לחם, אלא גם על צלם אנוש ועל חייו של כל אחד מבני המשפחות שהלך ודעך. התלאות לא הסתיימו אף בפינוי ב"דרך החיים" המפורסמת, שעברה על הקרח והמים של ימת לדוגה: בישראל חיים כיום כ־1,300 מניצולי המצור. שלוש מהם, ילידות לנינגרד, אליזבטה אבר (96), תמרה פסנקו (89) וקלבדיה מרגוליס (88), לא שכחו את אירועי התקופה ההיא גם היום.

איך התחילו אצלך המלחמה והמצור? 
אליזבטה: "סיימתי בית ספר ביוני 1941. פחות משבוע לפני פרוץ המלחמה היה לנו ערב סיום הלימודים. הייתי אז בת 17. פתאום, ביום ראשון, 22 ביוני, הופיע ברדיו מולוטוב (שר החוץ של בריה"מ; ד"ב) והודיע על תחילת המלחמה. זו היתה מכה מפחידה שלא ציפינו לה.

"בד בבד, אמא שלי נסעה מחוץ לעיר לשכור בית קיט עבור בני המשפחה: אני, אחי ואחותי; אך עם היוודע החדשות הקשות התכנון נפל והתחילה תקופה קשה. אבי בן ה־44 גויס. בתחילה היו הפצצות מהאוויר וירי ארטילרי על העיר. כאשר בלילות נשמעו האזעקות, לא היה לנו אפילו מקלט להתפנות אליו. אף אחד לא היה מוכן למצב החירום. לכן, הדיירים התפנו לחדר המדרגות, כי זה היה המקום הבטוח ביותר. למי שהיו בבית מצרכים כמו לחם הם לקחו את זה איתם, יחד עם מסמכים מזהים.
"בלילה ממוצע היינו צריכים לצאת כמה פעמים בעת הישמע האזעקה. היו כאלה שיצאו מהבית בעת ההפגזות כי פחדו שהבניין יקרוס. כך היינו חיים במשך תקופה ארוכה. בימים ההם גייסו בחורים בגילי 20-18. מהכיתה שלי גויסו כל הבנים, רבים מהם לא חזרו הביתה". 

"אבא מת מרעב"
אליזבטה מספרת שהמחסור במוצרי מזון התחיל כבר בשבועות הראשונים של המצור: "אני לא זוכרת בדיוק באיזה חודש, כנראה באוגוסט או בספטמבר, הגרמנים פוצצו את מחסני המזון של העיר על שם באדייב. הם היו למעשה מאגר האספקה של לנינגרד. לכן, לא נשארו מוצרים. עובדים רבים, כולל אמא שלי, הלכו לפנות את המחסנים האלה. כל המוצרים שנשארו שם היו מרוסקים ומעורבבים עם האדמה. אך למרות זאת, אספו אותם וניסו למצוא כל דבר אכיל. 

"מה שנמצא היה סמלי מאוד, וזה הוביל לחלוקת לחם במשורה. העובדים קיבלו בין 250 ל־400 גרם, הילדים - 125. החלוקה התבצעה רק לפי כרטיסי עובד. כבר בשש בבוקר עמדו רבים בתורים במאפיות כדי להספיק עם פתיחתן לקבל את חתיכות הלחם האלה, לאכול אותן ולהמתין לבוקר הבא. סיכנו את החיים שלנו מדי יום ביומו. לא ידענו ממה נמות: מההפצצות או מהרעב. אפילו דבר פשוט כמו הבאת מים היה סיכון אדיר". 

"השתמשו במזחלות להובלת גופות". אליזבטה אבר // צילום: מרים צחי

כשכבר נגמרו המוצרים הרגילים, אמה של אליזבטה נאלצה להכין אוכל מכל דבר בהישג יד: "היא עבדה בחנות שבה מכרו מזון לבהמות. היה מדובר בתערובת מזון לבע"ח. גם חיות המשק והבית נעלמו עם הזמן, לכן אנשים אכלו את התערובת הזאת. אנחנו, שלושת הילדים, שרדנו בזכות תערובת המזון הזאת.

"בלילות היינו ממלאים את המזון הזה במים כדי שהוא יהיה רך יותר. היה לנו אח בחדר שאליו הכנסנו את התערובת הזאת לחימום, אחרי שנתנו לזה צורה של לחמנייה שטוחה. לא התייחסנו לתערובת הזאת כאוכל אלא יותר כמוצר צריכה בסיסי שבזכותו לא גווענו ברעב. לא היה לאוכל הזה טעם, אבל היינו מאושרים שהוא היה אצלנו".

תמרה: "הייתי אז בת 10. במשפחה היינו אמא, אבא ואחות שגדולה ממני בחמש שנים. אמא עבדה בתור רופאת שיניים, ואבא היה רו"ח במפעל לציוד צבאי. הוא היה בן 40 ולכן לא גויס, והמפעל גם כך היה במצב מלחמה והוא היה שם רוב היום.

"אמי ליוותה קרונות עם משלוחי ציוד לעבר החזית ולאחר מכן חזרה הביתה. אני זוכרת היטב את 7 בספטמבר 1941. זה היה היום שבו נסגרה ה'טבעת' על לנינגרד. הייתי בחצר הבניין וקראו לי לחזור הביתה. אמא סיפרה לי שמעל הרכבת שבה היא היתה טסה שורה של מטוסים גרמניים. אנשים קפצו מהקרונות מפחד כי תכף יוטלו פצצות. זה אכן קרה ורובם מתו בהפצצה. היא היתה בקרון האחרון שיועד לאנשי הרפואה, שבמזל לא נפגע. החל מרגע זה התחלתי לחוש את המלחמה. 

"ב־1 בנובמבר 1941 היה כבר הרעב, ועדיין הזמינו אותנו הילדים לעץ אשוח כדי לקבל כיבוד", נזכרת תמרה בתחילת המחסור החמור. "הלכנו לשם בצד הרחוב שהיה מאוים מהפגזות. נתנו לנו לאכול מרק עם עצמות, וחבילת ביסקוויטים קטנה של 100 גרם, שתי מנדרינות, כמה סוכריות שוקולד וכמה שלגונים. את רוב הדברים הבאתי הביתה. למרות הרעב, לא אכלתי את זה בדרך". 

הרעב היכה גם במשפחתה והוביל אותה להתמודדות קשה עם המציאות: "שרפנו את כל מה שיכולנו כדי להתחמם: כיסאות, ספרים וכל דבר דליק. אבא מת מרעב בחודש מאי 1942. ההתמודדות שלו היתה מיוסרת כי מערכת העיכול שלו הפסיקה לתפקד. התחנכתי כך שהמבוגרים צריכים לקבל יותר וזה מה שנכון. היה לי ברור שאבא צריך לקבל אוכל ולא אנחנו.
"מתי שאמא חילקה לחם, היא היתה חותכת אותו לחתיכות קטנות עוד בבוקר. היא הכינה ערימות נפרדות לכל אחד מאיתנו. אני קיבלתי תמיד פחות מכולם. לא כעסתי על כך, הבנתי שזה מה שצריך". 

תמרה נתקלה גם בתופעות מזעזעות שברוסיה של היום לא נוח להזכיר אותן: "במהלך החורף לא היו מים בצינורות שקפאו. היינו צריכים להביא מים מבאר באמצעות מזחלות. בדרך לשם ראינו גופות, חלקן חתוכות. אנשים הגיעו למצב נואש שבו אכלו גם חלקי אדם.

"כשנגמרו המים בבאר, אני ואחותי הלכנו לנהר הניבה. אני זוכרת היטב שאחותי החזיקה אותי ברגליים, הייתי שוכבת על הבטן על הקרח, ובעזרת דלי הייתי ממלאת מים בסירים. כל יציאה החוצה היתה קשה במיוחד כי לא היו לנו בגדי צמר, שאותם אני מוקירה מאוד מאז". 

גם אליזבטה ציינה כי "בחורף השתמשנו במזחלת להובלות. לצערי, אנשים אחרים, שבעצמם בקושי היו בחיים, השתמשו במזחלות להובלת גופותיהם של קרוביהם לקבורה". 

"ב־5 בספטמבר 1941, שלושה ימים לפני תחילת המצור, חגגתי יום הולדת ואבי יצא לחזית", נזכרת קלבדיה. "המצור התחיל בכך שהחלה מערכת חלוקת תלושי מזון. כך למשל חילקו לחם - 125 גרם בכל יום לאיש. לאמא היתה תעודת עובד והיא קיבלה יותר. שאר בני המשפחה היו ילדים, היינו ארבע אחיות. אחותי הגדולה היתה סטודנטית. כל המשפחה המורחבת גרה בבניין בשדרת נבסקי, בקומה אחת.

"בימים הראשונים של המצור הלכתי לבית הספר לבנות, אך הלימודים בוטלו ושלחו אותנו הביתה בגלל ההפגזות. להורים היו חברים שהיו מפולין והתברר שהם היו אנטישמים. הבת שלהם אמרה לי פעם: אני פולנייה ואת יהודונת. אחרי זה ניתקנו איתם את הקשר. לאמי היה חשוב שגם החברים שלי ושל אחיותיי יהיו יהודים". 

"מים רותחים במקום תה"
בניגוד מסוים לאליזבטה ולתמרה, באזור שבו קלבדיה התגוררה היתה דווקא חלוקה סבירה של מוצרים: "התלושים אפשרו קבלת בשר בקר באיכות טובה, דגים, לחם לבן ושחור, שמן רגיל וצמחי, וכמות של כוס גרעינים. גם אם לא היה בשר, היו תמיד דגים - בכל תקופת המצור. בתחילת האביב היו דגים בגודל בינוני שהיו נפוצים בים הבלטי והיינו מטגנים אותם.

"כיהודים, בשר חזיר כמובן לא אכלנו. אני הייתי אחראית על הבאת האספקה, והתלושים של המשפחה היו מרוכזים אצלי. הילדים קיבלו לפעמים סוכריות במילוי ריבה המצופות בסוכר במקום חבילת סוכר. אמא שלי לא נתנה לנו יותר משתי סוכריות לכל אחת מהאחיות בכל פעם. היא אמרה תמיד שאין מספיק. גם לא היה לנו תה, ושתינו במקום זאת מים רותחים". 

במה עוד התבטאה המלחמה באותם ימים? 
אליזבטה: "בזמן ההפצצות היתה לנו קבוצה של אנשים שעלתה על הגג כי הטילו עליו פצצות תבערה ממטוסים. הן היו קטנות אך קטלניות, כי כמעט מייד התחילה שריפה. תפקידם של האנשים האלה היה לכבות את הפצצות. אם היינו רואים פצצות כאלה, היינו משליכים אותן אל הקרקע, שם היו חביות עם מים ועם חול. למזלנו, לא היו הרבה מקרים כאלה". 

תמרה: "הטילו עלינו שני סוגים של פצצות: נפץ ותבערה. באזור שבו גרנו הטילו הרבה פצצות תבערה. היינו יוצאים כדי לראות איך הכל עולה בלהבות. אחותי, ושאר בני גילה בגילאי ה־15, היו עולים לגגות וזורקים משם את פצצות התבערה. אני ושאר הילדים בני ה־10 היינו מחכים למטה ומכסים את הפצצות האלה בחול. פחדנו יותר מפצצות הנפץ ופחות מהתבערה.

"מתי שהיתה הפצצה 'רגילה' היינו יוצאים לחצר ומשתדלים שלא לעמוד ליד מבנה או שער מאבן. באחד המקרים, פצצה נפלה על בניין שכן בן שש קומות, הרסה אותו לחלוטין ויצרה בור ענק בקרקע. מעל התהום היו תלויות דלתות, מראות ושאריות של חדרים. המקלט נשאר יחסית שלם, אך אני לא זוכרת איך חילצו ממנו את האנשים. מאוחר יותר הבנתי שהיו הרוגים רבים שלא הספיקו להתפנות למקלט". 

הישרדות ברכבת
קלבדיה: "הבתים שעמדו במספרים הזוגיים בשדרת נבסקי ספגו את ההפגזות, ואלה שמעבר, לא. כבר בהתחלה ידענו שלמען ביטחוננו כדאי ללכת בצד הרחוב עם המספרים האי־זוגיים. אחרת, אנשים היו צריכים 'לרקוד' ברחוב. למזלנו, גרנו בחלק הישן של השדרה בבניין אי־זוגי. היינו הולכים לשחק בחצר מסוימת בבניין עם מספר אי־זוגי כי שם היה בטוח יותר ואמי יכלה לראות אותנו". 

כמה זמן חייתן כך במצור ומתי פינו אתכן מהעיר? 
אליזבטה: "התפנינו במחצית השנייה של 1942 כאשר עברנו את הלדוגה. לפני כן, ישבנו בגדת האגם כל הלילה תחת גשם זלעפות והמוני יתושים. חיכינו שיגיעו אמצעי חימום. אני לא אשכח את הלילה הזה עד יום מותי.

"בבוקר הגיעה ספינה קטנה ונלקחנו לתחנה הראשונה איפה שעמדה רכבת משא, ובה נסענו ליישוב בשם פטוחובו שבמחוז צ'לאבינסק, שם חיה אחותה של אמא שפונתה גם כן. הנסיעה לקחה חודש שלם. קשה לי לתאר איך נסענו ושרדנו ברכבת הזאת. היא היתה עמוסה באנשים, שחלקם לא יכלו לשאת את תלאות הנסיעה וירדו בהזדמנות הראשונה". 

"אנשים קפצו מפחד מהקרונות". תמרה פסנקו // צילום: דודו גרינשפן

תמרה: "בחודשים האחרונים של האביב ב־1942 כבר לא היה לנו כמעט דבר ולא ידענו אם נשרוד חורף נוסף. אמא השתדלה בעבודה שלה שיפנו אותנו. נוצרה הזדמנות כאשר פרצו מעט את המצור ופינו אותנו דרך הלדוגה. במהלך השיט היו הפצצות אוויריות על ספינות הפליטים, אך למזלנו הספינה שלנו לא נפגעה. הגענו בסוף בחודש אוגוסט לחבל אלטאי שבדרום סיביר". 
קלבדיה: "נשארתי בלנינגרד במהלך כל תקופת המצור, עד פריצתו הראשונה ב־26 או 27 בינואר 1943. הסיעו אותנו בקרונות משא תחילה לעיר ירוסלבל, אך היעד השתנה והגענו הרחק מעבר להרי אורל, ליישוב בשם שרבקול". 

"ישנו על הרצפה"
בתום המצור והלחימה, שלוש הנשים סיפרו על כך שלא חיכה להן בית אחרי שחזרו לעיר. "חזרנו ללנינגרד רק ב־1947", אומרת תמרה. "הדירה היתה תפוסה על ידי איש משטרה חשאית. הוא עזר לנו למצוא חדר בדירה שיתופית וסייע לאמא למצוא עבודה, זאת בתמורה לכך שלא נתבע אותו. חיינו בצפיפות עם עוד 18 איש בחמישה חדרים".

קלבדיה: "ב־1944 חזרנו ללנינגרד. מצאנו שהדירה שלנו היתה מאוכלסת על ידי משפחה כלשהי שביקשה שנארגן לה דיור חלופי. אמנם היו הרבה דירות ריקות בבניין אך אמא התעקשה על שלנו במקור. היו אנשים שנאלצו לישון על הרצפה".
אליזבטה: "לא האמנו שנחזור. היתה לנו דירה קטנה של שני חדרים והשארנו אותה לאישה כלשהי. היה קשה מאוד לרכוש דירה כלשהי. למרות הכל, לנינגרד תמיד תישאר עבורי עיר מיוחדת. היא הכל בשבילי: הכי עשירה והכי יפה".