חלון הזמנים למלחמת איראן השלישית - בדחיפת ישראל והאמירויות

מלחמה.

לא מעט סימנים מלמדים על כך שהמערכה באיראן עשויה להתחדש בחלון הזמנים שבין מפגש הפסגה בסין לבין משחק הפתיחה של המונדיאל בארה"ב. כתמיד, הדברים תלויים בהחלטתו של הנשיא טראמפ, שנוטה להפוך את דעתו, ובכל זאת - דומה שגם הוא מאס בניסיונות התמרון ומשיכת הזמן של טהרן.

בצד האמריקני, בשונה מזה הישראלי, קשה לזהות התלהבות מחזרה ללחימה. זה יקרה (אם יקרה) מתוך הבנה קרה שזאת כנראה הדרך היחידה שנותרה כדי לקבוע תוצאות אחרות למלחמה, שאינן חוסר ניצחון. טראמפ, שעסוק באובססיביות במורשת שלו, חושש מכך שהוא עלול להיזכר כמי שלא הצליח לנצח באיראן. ההשלכות השליליות יהיו רבות: מחיזוק השלטון בטהרן ומעמדה האזורי והבינלאומי של איראן, ועד להפסד אפשרי בבחירות האמצע בנובמבר.

טראמפ עשוי לצאת למלחמה למרות העובדה שאנשיו לא יודעים להבטיח לו הישג. אין לו ודאות שיצליח לפתוח בכוח את מצר הורמוז, אין לו ודאות שיצליח להוציא מידי איראן את האורניום המועשר, ובוודאי אין לו ודאות שיצליח להוביל להפלת המשטר. הוודאות היחידה שיש לו היא שיוכל, באמצעות תקיפה אגרסיבית וממוקדת, לגרום נזק כבד לתשתיות הלאומיות של איראן, בעיקר בתחום האנרגיה. תקוותו היא שזה ישלח את ההמונים לרחוב, וידחק את המשטר לקיר - ולוויתורים במשא ומתן.

טראמפ מקווה שמערכה כזאת תהיה קצרה. כמה ימים בלבד, שבסיומם ישתנו פני הדברים. להתחיל בסיום הפרק הסיני, ולסיים הרבה לפני שמתחילה חגיגת הכדורגל של הקיץ. האיראנים מודעים לכך, ולא בטוח שישתפו פעולה. בששת השבועות שחלפו מאז הוכרזה הפסקת האש הם הוכיחו, שוב, את יכולתם העודפת כנושאים ונותנים. ברצותם שחררו את החבל וחיזרו, ברצותם משכו בחדות בחזרה. כך עברו עוד יום ועוד שבוע בלי התקדמות ממשית.

את הזמן הזה ניצלה איראן כדי להיערך לחידוש הלחימה. ה"ניו יורק טיימס" פרסם השבוע דוח של המודיעין האמריקני, שלפיו איראן מחזיקה בכ־70 אחוז ממלאי המשגרים והטילים שהיה לה ערב המלחמה, והצליחה להשיג גישה לכ־90 אחוז מהמשגרים ומהטילים שחיל האוויר "פקק" בחודש מארס.

המשמעות היא שהימים הראשונים של המערכה (אם תתחדש) יהיו אינטנסיביים כמו הימים הראשונים לפני חודש וחצי. אז נורו על העורף הישראלי עשרות טילים מדי יום, ונדרשו כמה ימים עד שחיל האוויר הצליח להוריד את מספר השיגורים לכעשרה טילים בממוצע ליום.

ישראל היא הדוחפת העיקרית לחידוש הלחימה, לצד איחוד האמירויות. מפגש הפסגה בין מנהיגי שתי המדינות שהתרחש במהלך סבב הלחימה הקודם לא צריך להפתיע: ההפתעה היחידה היא בעצם פרסומו. בלשכת ראש הממשלה תולים זאת באינטרסים אסטרטגיים, אם כי קשה לנתק את הפרסום מהבחירות הקרובות וממצוקתו הפוליטית של נתניהו.

"ביקור זה הביא לפריצת דרך היסטורית ביחסים בין ישראל לאמירויות", נטען בהודעה. ראוי לתהות איזו פריצת דרך (היסטורית) יכולה להיות בין שתי מדינות שכבר מקיימות יחסים גלויים, ושקיימו ברית ביטחונית חשאית עוד לפני כן. כפי שפורסם, ישראל גם העבירה במהלך המלחמה סוללה של כיפת ברזל, שסייעה בהגנת האמירויות מפני טילים וכטב"מים איראניים.

החשש בירושלים ובאבו דאבי דומה: איראן תשתקם, ותהיה קיצונית, אלימה ותאבת נקם מבעבר. את מה שלא יושג כעת לא ניתן יהיה להשיג בעתיד, כי אף נשיא אמריקני לא יסתכן שוב בכישלון אסטרטגי. לכן זה עכשיו או לעולם לא. מסרים ברוח הזאת מועברים לוושינגטון; כאמור, נדמה שהם נקלטו, משום שטראמפ נוטה בבירור לחדש את המלחמה, למרות סימני השאלה שנותרו בעינם.

החשש בישראל ובאמירויות דומה: איראן תשתקם ותהיה קיצונית מבעבר. את מה שלא יושג כעת, לא ניתן יהיה להשיג בעתיד כי אף נשיא אמריקני לא יסתכן שוב בכישלון אסטרטגי

בישראל מקווים ששחרור הפקק באיראן יוביל גם לשחרור הפקק בלבנון. המציאות בצפון ממשיכה להיות בלתי נסבלת מכל בחינה. צה"ל מתקשה לגרוף הישגים בצד הצבאי, ומתקשה עוד יותר במתן הגנה בסיסית לחייליו מפני מתקפות הרחפנים של חיזבאללה. הורים מודאגים נרתמו למבצעים מזורזים של גיוס תרומות כדי לרכוש רשתות דיג, שייפרסו מעל המוצבים והכוחות בניסיון לבלום או לשבש את מעוף הרחפנים ופיצוצם. את דאגת ההורים אפשר, כמובן, להבין: היא מעידה על חוסר אונים, אבל גם על התרבות הקלוקלת שבה גוף שמקבל מהמדינה יותר מ־140 מיליארד שקלים בשנה ממשיך להסתמך על תרבות של שנור ותרומות.

המחדל אינו רק מנת חלקו של הצבא. הממשלה אחראית במקביל גם למחדל שגדל בצידו הדרומי, האזרחי, של הגבול, שממשיך להתמודד עם התעלמות והזנחה. בכמה מהיישובים מדברים מפורשות על שבר שלא ניתן יהיה לאיחוי. זה מצב דברים מסוכן פעמיים: פעם ראשונה משום שהפגיעה הקשה בצפון היא מכה אסטרטגית קשה לישראל. ופעם שנייה כי הפגיעה הזאת היא הישג אסטרטגי עצום לחיזבאללה - למרות חולשתו היחסית.

נתניהו, וכמוהו שר הביטחון ישראל כ"ץ, בורחים מהתמודדות עם הזירה הזאת. בצפון אומרים במרירות שהשניים משוכנעים שהבוחרים בכיס שלהם. ניסיון העבר מלמד שזה נכון, אם כי ההסבר עשוי להיות שונה. אם את האשם בכישלון של 7 באוקטובר הם מנסים לתלות כעת (באופן מגושם) באחרים, בכישלון הצפון אין להם שותפים: הוא כולו שלהם.

החוזה.

מפגש קצר השבוע בחו"ל עם פרנסי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, לימד על עומק המצוקה שבה הם נמצאים: מול האנטישמיות שגואה לממדים חסרי תקדים, מול האלימות שעלתה מדרגה, מול הניכור מצד השלטונות המקומיים, מול הדילמות של הדור הצעיר אם להבליט או להצניע את יהדותו, ובעיקר - מול האטימות שבה הם נתקלים מצד ישראל.

התחושה, שבוטאה בידי רבים, היא שלמרות כל אלה, ישראל ממשיכה לראות בהם רק ארנק. לא שותפים, לא מוצבים קדמיים, לא פוטנציאל להשפעה פוליטית ומדינית. עדות לכך אפשר היה למצוא בטקס המשואות: לממשלת ישראל היה דחוף לתת את הכבוד לנשיא ארגנטינה, חאבייר מיליי. לנציג התפוצות - שמשלמות מחיר חסר תקדים על מלחמותיה של ישראל, בעיקר בעזה - לא נמצאה משואה.

ישראל ממשיכה לראות בקהילות היהודיות רק ארנק. לא שותפים, לא מוצבים קדמיים, לא פוטנציאל השפעה. אבל יהודי התפוצות זקוקים לחוזה חדש בינם לבין המדינה, שבו הו שותפים על מלא - משום שהם חזית על מלא, שהמערכה בה תימשך שנים ואולי אף עשורים

המשבר בתפוצות חסר תקדים. הביקורת שלהם על ממשלת ישראל גם היא חסרת תקדים. לא ביקורת פוליטית - אף שגם כזאת קיימת - אלא ביקורת מעשית. על התפקוד הכושל של משרד התפוצות ושל העומד בראשו, השר שיקלי, שמזיק בפעולותיו ובאמירותיו (בעיקר בכל הקשור ליהודה ושומרון). על משרד החוץ, שלא מסייע במידע ובחומרים. ועל משרדים ושרים אחרים, שפעם אחר פעם מסבכים את היהודים בעולם בדברים שאין דרך להגן עליהם - מקריאות להטיל על עזה פצצת אטום ולגרש את תושביה, ועד להתבטאויות נגד ממשלות ומנהיגים.

בקהילות היהודיות מבינים טוב מישראל שזוהי שעת משבר - לא רק משבר שלהן, גם משבר של ישראל. עוצמתן קריטית גם לעוצמתה של ישראל: ככל שייחלשו, כך ייחלש גם מעמדה של ישראל. האקסיומה הזאת עמדה למבחן במשך עשרות שנים. היא נתונה כעת למתקפה. מצבה הקשה של ישראל בדעת הקהל האמריקנית הוא העדות המובהקת ביותר לכך. יש לה אחים ואחיות במדינות נוספות.

במשבר הזה יש גם הזדמנות. אפשר להצמיח מתוכו משהו חדש. נדמה שיהודי התפוצות זקוקים לחוזה חדש בינם לבין מדינת ישראל, וגם בינם לבין עצמם. לא רק עוד אותו ארנק מפורסם, שבאמצעותו הם משלמים בכסף עבור ההגנה הפיזית של הישראלים על ארצו של העם היהודי. חוזה אחר, שבו הם שותפים על מלא, משום שהם חזית על מלא - בדיוק כמו כל חזית לחימה אחרת שישראל מנהלת כעת; חזית מורכבת מאוד שאין בה פתרונות קסם, ושהמערכה בה תימשך שנים ואולי עשורים.

החוזה הזה לא צריך להסתיים בתפוצות. הבחירות הקרובות הן הזדמנות מצוינת לחוזה חדש גם בין הישראלים לבין ארצם. יותר מדי דברים נשברו או התערערו כאן בשנים האחרונות. תעיד על כך המגמה המסוכנת והגוברת של ישראלים שנוטשים את הארץ, ברובם משכילים, בעלי מקצוע, ממעמד הביניים. בדיוק אלה שישראל זקוקה להם כדי לבנות ולהיבנות.

לחוזה החדש הזה צריכים להיות כללים ברורים, שהתחדדו עוד יותר השבוע על רקע הפיזור הקרב של הכנסת שנובע מחוסר ההצלחה של הממשלה להעביר את חוק ההשתמטות מגיוס. במרכזו צריכה לעמוד קביעה ברורה שכל הישראלים משרתים את ארצם. כולם, כולל חרדים, כולל ערבים, כולל נשים מכל המגזרים. מי שיכול - וליתר דיוק: מי שצה"ל זקוק לו - ילך לצבא. מי שלא, יעשה שירות לאומי. אם עוד אלפי צעירים יתגייסו למשטרה, ביטחון הפנים ישתפר פלאים. אם עוד אלפי צעירים יתגייסו לשמש סייעים למורים, מצב החינוך ישתפר פלאים. אם עוד אלפי צעירים יתגייסו לבתי החולים ולמרפאות, מצב הבריאות ישתפר פלאים.

כל מי שישרת, יקבל בחזרה. מי שישרת יותר זמן, יותר מסוכן, יקבל יותר. זה יתבטא בכסף ובהטבות נוספות כמו לימודים ומענקים לדירה וסיוע לעסקים. מי שלא ישרת, לא יקבל בכלל. מי שיעודד לא לשרת, ייקנס וייענש. לא בכאילו ולא בקריצה: זאת תהיה עבירה פלילית, שעונשים בצידה.

החוזה החדש הזה יתעדף את משרתי המילואים. את המשפחות שלהם. את העסקים שלהם. את הנפש שלהם. הוא יתעדף גם את משרתי הקבע. שרים יש למכביר, וגם משרדים (מיותרים); טיפול אמיתי בבעיות אין. ישראל צריכה לתעדף, מפורשות, את מי שיבחרו לגור מצפון לכביש עכו־צפת, ואת מי שבוחרים לגור בעוטף עזה, ולאורך גבול מצרים, ובערבה, בדיוק כפי שהיא מתעדפת כעת את מי שבחרו להתגורר ביהודה ושומרון. זה מתחיל בקשב ובכסף, ונגמר בקשב ובכסף. אלה יבטיחו תשתיות ופתרונות שימנעו מהצפון ומהדרום לקרוס.

תחת החוזה החדש הזה יקבל האזרח בחזרה את הביטחון האישי שלו. זה אומר מאבק לאומי, מסונכרן, באלימות על כל סוגיה - הפשיעה המאורגנת, מקרי הרצח, אלימות בני הנוער, הקטסטרופה בכבישים. אף אחד מאלה הוא לא גזירת גורל. כולם תוצאה של רשלנות, של שרים חסרי כישורים ושל מערכות ששעבדו את עצמן לחנופה לפוליטיקאים.

ויש עוד. למשל, הפסקת הכספים הקואליציוניים. למשל, צמצום במספר השרים ומשרדי הממשלה. למשל, הצבת החינוך, שוב, כיעד לאומי, כפי שהיה בראשית ימיה של המדינה. למשל, תעדוף תוצרת כחול־לבן, בדגש על החקלאות. למשל, מאמץ לאומי להשבת ישראלים שעזבו את הארץ. למשל, מערכה לאומית להתמודדות עם האתגר שמציבות הרשתות החברתיות גם בהיבטי הנוער, גם בהיבטי הפייק ניוז והבינה המלאכותית, וגם בהיבטי הניצול שלהן לקמפיינים נגד ישראל בעולם. למשל, מאמץ לאומי ובינלאומי לשיפור מעמדה של ישראל בעולם, שקורס, משום שעם לבדד לא ישכון, גם לא כשיש לצידו את איחוד האמירויות.

וכן, החוזה הזה יכלול גם את הפסקת ההרס המכוון של השירות הציבורי. ושל מערכת המשפט (שזקוקה לשיפורים, אבל לא לניתוץ). ושל מערכות הביטחון. והוא יכלול הצבה של אנשים ראויים לתפקידי מפתח, ולא של אנשי אמון שנויים במחלוקת כפי שנעשה כעת.

כל אלה דורשים מנהיגות. יוזמה. תעוזה. חזון. לישראל היה ראש ממשלה אחד שידע לשלב את כל אלה: דוד בן־גוריון. הוא לא היה איש קל, בוודאי לא בערוב ימיו הפוליטיים, אבל הוא היה מנהיג בסדר גודל תנ"כי, שייזכר לעד כמקימה (כנגד כל הסיכויים) של ישראל המודרנית. גם חסידיו של נתניהו מבקשים לראות בו כזה; נדמה שמצבה הנוכחי של ישראל, החיצוני והפנימי, וסימני השאלה המתגברים על עתידה, מאתגרים מאוד את טיעוניהם.

למרבה הצער, נראה שגם הבחירות האלה יתקיימו סביב השאלה כן/לא ביבי. עם כל הכבוד לאיש, המדינה חשובה ממנו, וקיומה חשוב מקיומו. מצופה היה מהמפלגות להציע את החוזה שלהן לציבור. חוזה עכשווי, עדכני, שקם מתוך האסון של 7 באוקטובר ולא מציע עוד מאותו הדבר, אלא מציע לישראל עתיד חדש מול עצמה, מול התפוצות, מול העולם.

הערה.

הרמטכ"ל, אייל זמיר, ספג השבוע ביקורת על כך שהחליט (באיחור של שנה) לצאת למאבק נגד תופעות פסולות בצבא, במקרה הזה פאצ'ים של "משיח". אמירה שלו, במהלך ביקור ביחידה בשטחים, הובילה למאסר של לוחם ולנזיפה בשרשרת הפיקוד של הגדוד.

עדיף היה להסתפק בענישה מקילה יותר ביחס ללוחמים, שנתונים כבר כמעט שלוש שנים לעומס בלתי אפשרי. אבל האמירה הנחרצת של הרמטכ"ל, והעמידה על פקודות וערכים, מתחייבת: בצה"ל מתרבות התופעות הפסולות, לרבות דיווחים על ירי לא מאושר, על ביזה, על פגיעה שיטתית ברכוש, על התעלמות מפקודות.

זמיר מבין היטב שאם לא יטפל בכך כעת, התופעה תהפוך למגפה ותצא מכלל שליטה. כל פוליטיקאי שתוקף אותו על כך פוגע בצה"ל, פוגע בערכיו ופוגע בביטחון. שום פריימריז לא יכולים להצדיק את זה.