איראן.
ההנהגה בטהרן, כך נדמה, נתונה בהיבריס. היא משוכנעת שהיא בלתי מנוצחת. שהכל פועל לטובתה. זה נובע משלל סיבות: חלקן דתיות שמונעות מאמונה עמוקה, חלקן ענייניות שמונעות מניתוח המצב.
איראן אומרת לעצמה ששרדה את הרע מכל. את הסנקציות ותוצאותיהן, את המחאה ואת תוצאותיה, ואת המלחמה ואת תוצאותיה. העובדה שהיא עומדת על הרגליים היא בעיניה שילוב של השגחה אלוהית, עמידה איתנה וחולשת היריבים. למרות המכות שספגו, משוכנעים באיראן שהם חזקים מארצות-הברית, חזקים מישראל, חזקים משכנותיהם למפרץ. אולי לא חזקים יותר במובן המתמטי, המיידי, של כמות מטוסים וחימושים, אבל חזקים יותר בנחישות, באורך הרוח, ובהערכה שהצד השני ימצמץ ראשון.
במערב נוטים בשבועות האחרונים לדבר על איראן לא במושגים של הנהגה במובן המקובל – של גורם אחד שמקבל החלטות – אלא של הנהגות. כמה מרכזי כובד שלעתים מתקשרים ביניהם ולעתים לא, לעתים מסכימים ביניהם ולעתים לא. על-פי המודל הזה, שמשווק על-ידי המודיעין האמריקני והישראלי וכבר מצא ביטוי גם אצל הנשיא טראמפ, ישנם שני מרכזים עיקריים כאלה. האחד פרגמטי יותר, בהובלת שר החוץ עבאס עראקצ'י ויו"ר הפרלמנט מוחמד קליבאף, שדוחף לחידוש המו"מ מחשש שהמלחמה תתחדש והנזק לאיראן יתגבר ויצטבר. השני רדיקלי יותר, בהובלת הדרג הביטחוני הבכיר ובראשו מפקד משמרות המהפכה אחמד וחידי וראש המועצה העליונה לביטחון לאומי מוחמד באקר ד'ו אל-קדר, שמתנגדים לכמעט כל ויתור. איפשהו ביניהם נמצא המנהיג העליון, מוג'תבא חמינאי, שהתקשורת איתו חלקית ומתנהלת באמצעות פתקים ושליחים, ותשובותיו איטיות ולעתים לא חד-משמעיות.
בינתיים ידם של הרדיקלים על העליונה, ונראה שגם מוג'תבא נוטה לכיוונם. הם משוכנעים שטראמפ יעשה הכל כדי שלא לשוב למלחמה. שהוא מבין שיש לו בעיקר מה להפסיד. שהם הצליחו לתפוס את העולם בנקודה הרגישה ביותר שלו, ובעצם בשתי הנקודות הרגישות ביותר שלו: האנרגיה (הורמוז) והגרעין. התנהלות השווקים מעידה שהם לא בהכרח טועים.
בישראל, כתמיד, משוכנעים שמה שלא הלך בכוח, ילך בעוד יותר כוח. הגישה הזאת, שלא הצליחה למגר מעולם שום אויב, היא בעייתית מאוד משום שהיא מגבילה ולעתים מעקרת את החשיבה האסטרטגית ואת החיפוש אחר הרגל המשלימה ההכרחית – המדינית. התוצאה היא מלחמה ארוכה, בלתי נגמרת, שמונעת מרעיונות לא ריאליים כמו "ניצחון מוחלט" ומאבדת כיוון והקשר: בעזה, בלבנון, וכעת באיראן.
בספרו "אמנות המלחמה", שנכתב מאות אחדות לפני הספירה, הניח סון טסו הסיני כמה אבני יסוד שנכונות עד היום. "המטרה האמיתית במלחמה היא להשיג ניצחון מהיר", כתב. "אם הניצחון מתמהמה, כלי הנשק של חייליך יקהו ורוח הקרב שלהם תדעך. אם חייליך שמים מצור על ערים, כוחם יותש. אם המערכות יהיו ממושכות, משאבי המדינה לא יספיקו. אם כלי הנשק שלך קהו ורוח הקרב של חייליך שככה, ואם כוחך תש ואוצרך התרוקן – ינצלו מנהיגי המדינות השכנות את מצוקתך כדי לתקוף. יהיו לכך תוצאות הרות אסון ששום אדם, יהיה חכם ככל שיהיה, לא יוכל למנוע. לכן, בעוד ששמענו כבר על חיפזון אווילי במלחמה, מעולם לא שמענו על פעולה נבונה שנמשכה זמן רב. מעולם לא היתה מלחמה ממושכת שהביאה תועלת למדינה כלשהי. לפיכך, מי שאינו מבין את הקשיים הכרוכים בהפעלת חיילים, לא יבין גם את הדרכים המועילות לעשות כן".
מתבקש היה שהמשפט הזה יונח בראשיתה של כל ישיבת ממשלה וקבינט, ובפני כל מקבלי החלטות בדרג המדיני והביטחוני הבכיר, כתזכורת תמידית להסתכלות מפוכחת על המציאות. אותה מציאות שכבר שנתיים וחצי מושקעת בהכרעה מדומה, שלא הושגה באף חזית. אותה מציאות שבה הנזקים הפיזיים והנפשיים מצטברים במהירות, גם בצד הישראלי. אותה מציאות שבה הכלכלה מושקעת כולה במלחמה, על-חשבון מגזרים חיוניים אחרים. ואותה מציאות שבה העולם מאס במלחמה, ובחלקו הגדול מאס גם בישראל.
גורם כלשהו, שנקלע לשיחה עם אחד האנשים המשפיעים ביותר על קבלת ההחלטות בישראל, נדהם מרדידות הטיעונים ששמע בנוגע לשתי זירות הלחימה העיקריות, באיראן ובלבנון. בן-שיחו מנה את פתיחת מצר הורמוז כאחד מהישגי המלחמה המקווים באיראן, ואת המו"מ בין ישראל ללבנון כאחד מהישגי המלחמה בצפון. הגורם הביע פליאה: הרי המצר היה פתוח לגמרי גם לפני המלחמה באיראן, ואת ההצעה לנהל מו"מ ישיר הניח נשיא לבנון עוד לפני המלחמה בצפון.
התשובה המצערת היא שבמערב, ובכלל זה בישראל, נוטים להערכות יתר. יהיו שיטענו שזאת תוצאה ישירה של 7 באוקטובר, ושל החשש מטעויות בהערכה שיובילו לאסון נוסף. יהיו שיטענו שזה שיכרון כוח נטו, שתלוש מהמציאות. ויהיו שיטענו שזאת חולשת המערכות שסורסו בהקפדה במשך שנים, בעיקר בצד המחשבתי, כי מה כבר מצפים מבכירי צה"ל ומערכת הביטחון שחוטפים על הראש בכל ישיבה ודיון ("דעתכם לא מעניינת אותנו", נאמר להם לא פעם, "אנחנו מחליטים ואתם מבצעים"), ומבינים שכדי לשרוד הם צריכים ללכת בין הטיפות.
ייאמר לזכותו של הרמטכ"ל זמיר שהוא אינו כזה, אבל גם הוא בוחר את הקרבות שלו. ראש המוסד ברנע, לעומתו, סיפק ערב המלחמה עם איראן הערכות בעייתיות, בלשון המעטה, שלא התכתבו עם המציאות. ובכירי אמ"ן בחרו להתמקד במפעל האדיר שהקימו לאיתור והשמדת מטרות, וזנחו במידת-מה את הקומה האסטרטגית, שגם כך מוחלשת מאוד בהיעדר יועץ לביטחון לאומי ומטה לביטחון לאומי, ואפילו ראש אגף מדיני-ביטחוני במשרד הביטחון – דרור שלום, האיש האחרון בתפקיד שהיה בעברו רח"ט מחקר באמ"ן, עזב בחודש שעבר לאחר שבמשך יותר משנה (!) לא פגש את שר הביטחון ולא הוזמן להשתתף בדיונים, למרות שניסיונו והבנתו עולים פי כמה על אלה של הבכירים האחרים ובוודאי של השר עצמו.
לכותרות כמו "האמריקנים מתכננים מכת מחץ" ו"ישראל נערכת לרגע שתחזור לתקוף" אין ערך. בהיעדר תוכנית סדורה שתוצאה ברורה בסופה, הבעיה לא תיפתר - היא רק תעמיק. ארה"ב היתה צריכה ללמוד זאת מקוריאה, וייטנאם, עיראק ואפגניסטן; ישראל - מעזה ולבנון לכותרות כמו "האמריקנים מתכננים מכת מחץ" ו"ישראל נערכת לרגע שתחזור לתקוף" אין ערך. בהיעדר תוכנית סדורה שתוצאה ברורה בסופה, הבעיה לא תיפתר - היא רק תעמיק. ארה"ב היתה צריכה ללמוד זאת מקוריאה, וייטנאם, עיראק ואפגניסטן; ישראל - מעזה ולבנון
השורה התחתונה, המדאיגה, היא שהחשיבה האסטרטגית סורסה עד כדי מצב שבו ישראל איבדה שליטה על קבלת ההחלטות שנוגעות לעתידה, לטובת וושינגטון, שגם בה מסורסת החשיבה האסטרטגית באופן מתמשך ומדאיג. במידה רבה, זה מה שהוביל למבוי הסתום הנוכחי במלחמה (ובעצם במלחמות), וזה מה שעלול לקרות אם תחודש. לכותרות כמו "האמריקנים מתכננים מכת מחץ" ו-"ישראל נערכת לרגע שתחזור לתקוף" אין ערך ממשי. בהיעדר תוכנית סדורה, שתוצאה ברורה בסופה, הבעיה לא תיפתר: היא רק תעמיק. ארצות-הברית היתה צריכה ללמוד את זה מקוריאה, וייטנאם, עיראק ואפגניסטן, ישראל – מעזה ולבנון. והן יכולות פשוט לקרוא את סון טסה.
לבנון.
המערכת כולה, מראש הממשלה ומטה, "נפלה" על החייל שניפץ את הפסל של ישו בכפר דבל, בדרום לבנון. בדרג המדיני גינו, בעיקר באנגלית, בניסיון לצמצם את הנזק העצום שנגרם לישראל בעולם. בדרג הצבאי שפטו והענישו (כלא והרחקה מלחימה), במאמץ להוכיח שישראל לא מותירה אירוע כזה בלי חקירה ממצה ומהירה ועונש ברור.
החייל בקצה צריך היה להיענש. ולא רק הוא: גם מי שצילם וצפה. אבל אלה המטרות הקלות. מדינה ומערכת שרוצות לתקן באמת, ולמנוע את הפעם הבאה, צריכות לראות באירוע הזה מראה שניבטת בו דמותן. אותה דמות שבה החיילים שחוקים משנתיים וחצי של מלחמה ונוטים למעשים בעייתיים; אותה מערכת שבה הטשטשו במכוון, מהצמרת של הצמרת, הגבולות בין מותר ואסור ובין חוקי ולא חוקי; אותה מערכת שבה מתרבים האיים של אנרכיה; ואותה מערכת שבה חינוך וערכים הפכו לעתים קרובות למילים גסות.
אלמלא המעשה הזה צולם, והופץ, איש לא היה יודע שהוא קרה. ומי יודע אם הוא קרה בכפרים נוספים בלבנון, ומה בוצע בעזה או ביהודה ושומרון, משם זורמים דיווחים מטרידים מאוד על מעשים מכוונים של פורעים יהודים נגד פלסטינים, כשמנגד מתקשים כוחות צה"ל לתת מענה בשעה שהמשטרה ושב"כ איבדו עניין במה שלא רק מטריף את העולם – הוא גם חלק מאותה הדמות שניבטת במראה.
החייל בקצה צריך היה להיענש. גם מי שצילם וצפה. אבל אלה המטרות הקלות. מדינה ומערכת שרוצות לתקן באמת ולמנוע את הפעם הבאה צריכות לראות באירוע הזה מראה שניבטת בו דמותן
המעשים האלה פוגעים קודם כל בצה"ל. במאות אלפי החיילים שפועלים במסירות, תוך סיכון חיים ומחיר אישי ומשפחתי ומקצועי וכלכלי עצום. והם פוגעים בהישגים שכבר הושגו, ואולי גם באפשרות להשיג מטרות עתידיות כי הם מגבילים את יכולתה של ישראל לפעול. והם פוגעים בבסיס הערכי שעליו צועד הצבא, שדורש ריענון דחוף.
המעשים האלה לא מנותקים מהאווירה הכללית בישראל, שבה מקובל לצעוק "מוחמד חזיר" במגרשי כדורגל, ושבה כמרים ונזירים סופגים יריקות וקללות על בסיס קבוע בירושלים, ושבה משטרה נטולת מחשבה מנעה מהפטריארך של ירושלים לקיים בחודש שעבר את תפילת "יום ראשון של הדקלים" בנימוק המגוחך שיש מלחמה, וכנסיית הקבר אינה ממוגנת, בשעה שבמגזר החרדי קיימו אירועים המוניים בניגוד להנחיות.
הממשלה לא תעשה דבר, בוודאי לא ערב בחירות. אבל טוב יעשה צה"ל אם ישתמש באירוע הזה כהזדמנות פיקודית-חינוכית. דבל, הכפר המדובר, הוא כפר נוצרי מוכר, שרבים מתושביו היו חיילים בצבא דרום לבנון ולחמו לצד צה"ל קודם לנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000. במלחמת לבנון השנייה הוא ננטש, ושימש זירת קרב מדממת בין צה"ל לחיזבאללה (תשעה חיילים מאוגדה 98 נהרגו בו מפגיעת טיל נ"ט במבנה). גם כעת צה"ל פועל בו ומתוכו, אם כי תושביו, שנמלטו ברובם גם כעת, אינם האויב: במידה רבה הם הסיכוי (הקלוש) לעתיד שונה, משום שגם הם ישמחו להשתחרר מעול חיזבאללה. אין שום סיבה להפוך גם אותם לאויב.
3 הערות.
הראשונה, על הצפון. מנכ"לי משרדי הממשלה, כך דווח השבוע, יתכנסו בהנחיית ראש הממשלה כדי למצוא פתרון לבעיית המיגון בצפון. אם היו נותנים שקל על כל פעם שהכותרת הזאת פורסמה בעשורים האחרונים, היה כבר נמצא התקציב למיגון, ואולי גם לשיקום הצפון כולו.
הצפון לא זקוק להבטחות: הוא זקוק למעשים. הוא לא צריך לשמוע שדברים יקרו: הוא צריך לראות שדברים קורים. אין צורך ללכת לעבר הרחוק יותר והרחוק פחות. אפשר להסתכל רק על המלחמה הנוכחית. שום דבר לא מנע מהממשלה, שהחזירה את תושבי הצפון לבתיהם אחרי שהסיבוב הקודם בלבנון – "חיצי הצפון" – הסתיים בנובמבר 2024, להאיץ את המיגון בשנה ורבע שעברה מאז ועד לחידוש הלחימה כעת. נדרשו רק החלטות, ותקציבים, ובולדוזרים אנושיים ומכניים.
הצפון זקוק לשתי רגליים כדי לשרוד. הראשונה, ביטחונית. שלא יהיה אויב מצפון, ושיהיה בטוח בבית. בחלק הצפוני צה"ל מנסה לטפל כעת באמצעות הרחקת האיום והריסת מבנים. בחלק הדרומי אמורה לטפל הממשלה באמצעות בניית מרחבים מוגנים אישיים וקהילתיים.
הרגל השנייה היא אזרחית. מקומות עבודה, תשתיות, חינוך, בריאות – כל מה שיהפוך את הצפון לאיזור אטרקטיבי למחיה. זה לא קורה: עמודת העוזבים גדולה בהרבה מעמודת המצטרפים. ממשלת ישראל, שהחליטה השבוע להעביר יותר מ-40 מיליון שקלים לאל-על כדי לסבסד את קו הטיסות (הלא כלכלי בעליל) לארגנטינה, לא מוצאת תקציבים כדי לחבר את קריית-שמונה למרכז.
הערה שנייה, על טקס המשואות. ההשפלה שעברו הרמטכ"ל וראש המוסד, וגם חלק מהשרים, היא תוצאה של ליקוי מאורות עמוק. העובדה שמקומם נתפס בידי לקקנים וחנפנים היא עדות לשבר העמוק שבו מצויה ישראל. מזל שהיו שם משיאי המשואות (רובם) שהזכירו לשם מה התכנסנו, ומה הטקס הזה אמור להיות באמת: מקור לגאווה ולאחדות.
הערה שלישית, על דגלים. כמעט ולא היו כאלה השנה. לא במרפסות הבתים, לא על המכוניות. אולי זאת המלחמה (אם כי בשנה שעברה ובזאת שלפניה כן היו), אולי העייפות, ואולי משהו אחר. כך או אחרת, מקרי זה לא. וצריך להבין מדוע המעשה הפשוט הזה – לתלות את דגל ישראל – הפסיק פתאום להיות פעולה אוטומטית, מובנת מאליה, מקור לגאווה ולחיבור בין האזרח לארצו.
