זו שעת צהריים של חודש אפריל על פסגת הר דב, בגובה 1,500 מטר, והקור חודר לעצמות. ענן אפור, סמיך, רובץ מעלינו ומסתיר את רכס החרמון. הרוח החזקה משבשת את מכשיר ההקלטה, ואפשר רק בקושי לשמוע את דבריו של סא"ל ג', סגן מפקד חטיבת ההרים. "עד לא מזמן, לא היינו יכולים לעמוד כאן", הוא אומר נגד הרוח.
אני עושה זום אין בטלפון כדי לברר איפה בדיוק אנחנו נמצאים. בחלק הזה של הגבול אין גדר, ועל פי המפות של גוגל אנחנו בערך 20 מטר בתוך לבנון. נדמה לי שהקור פה שונה מאשר בישראל. "צה"ל לא היה מסתובב כאן לפני 7 באוקטובר", ממשיך ג'. "היתה אז תפיסה של 'משוואת תגובות' מול חיזבאללה. חסן נסראללה החזיק אותנו במקום רגיש, והיה מקובל שאנחנו לא פועלים פה באזור בכלל".
פעילות יחידת האלפינסטים בחטיבת "ההרים" בכתר החרמון // צילום: דובר צה"ל
הלבנונים קוראים למקום הזה "ג'בל רוס", הר הראשים. הישראלים קוראים לו הר דב, על שם סרן דב רודברג ז"ל, שנהרג כאן בקרב עם מחבלים ב־1970. חסן נסראללה קרא לפיסת האדמה הזו "חוות שבעא". זו היתה דרכו להנציח את הסכסוך עם ישראל. אבל המחלוקת סביב השם של ההר היא רק חלק מהסיפור. כבר עשרות שנים מתנהל כאן מאבק שהקיז דם ושחק את ההרתעה הישראלית עד דק. "האוהל היה רגע השיא", אומר ג', "עוד אצבע בעין".
הוא מתכוון לאוהל שהקים חיזבאללה בהר דב בקיץ 2023, 30 מטרים בתוך שטח ישראל. במשך חצי שנה צה"ל לא העז לסלק את האוהל הזה, בהתאם לאסטרטגיית ההכלה שהוכתבה לו מלמעלה. מאז השתנו הרוחות. האוהל הופגז כבר ב־8 באוקטובר 2023, כשצה"ל תמרן בלבנון ותקף בה מהאוויר ללא הרף. גם השליטה בכתר החרמון מסייעת לחטיבת ההרים של סא"ל ג' לשלוט במרחב הזה.
"היום יש לנו מרחב חיץ שמגיע לתוך שטח לבנון", הוא אומר. "מי שזז במרחב הזה נופל במקום, אנחנו לא מחכים שיגיע לגבול. טיהרנו את כל המרחב הזה. אנחנו בגישה הרבה יותר התקפית, ואנחנו נכנסים לכפרים כדי להביא מחבלים ועושים את זה בלי להתבלבל". רק לפני שלושה שבועות חצה כוח של יחידת מגלן את הגבול ונכנס לתוך הכפר שבעא, שנמצא מולנו אבל מוסתר בידי הענן. הם חטפו משם סייען של חיזבאללה. במהלך המעצר נהרג לוחם מגלן רס"ל גיא לודר ז"ל. הר דב לא מרפה ממצבת הנופלים של צה"ל.
ג' מניח עכשיו רגל על אחד הבולדרים ומצביע כלפי מטה. מתחתינו משתרע מישור דק, היחיד בכל הסביבה, שנמצא ממש מתחת לכפר שבעא. מכאן נחטפו ב־7 באוקטובר 2000 סמ"ר בני אברהם ז"ל, סמ"ר עדי אביטן ז"ל וסמ"ר עומר סואעד ז"ל. מאז קוראים למקום הזה "עיקול החטיפה". מנקודת התצפית שלנו אפשר לראות בברור את בסיס אונר"א, שהחטיפה בוצעה מטרים בודדים ממנו. בסמוך אליו נמצא בסיס קטן של צבא לבנון, שחטיבת ההרים הרסה לאחרונה במסגרת אחת הפעולות שלה.
"זו היתה תקופה עצובה, תחושת תבוסה. אבל אז פרצה המלחמה. כל השמות האלה שמלמלנו במשך שנים, של כפרים ונקודות שולטות בגזרת לבנון, בסוף הגענו אליהם"
לאחר החטיפה, בצד הלבנוני של הגבול הציבו אנשי חיזבאללה אנדרטה שהעלתה על נס את האירוע, וקראה "מכאן נצעד לירושלים". במהלך מבצע "חיצי הצפון" בספטמבר 2024, כשצה"ל החל סוף־סוף לתמרן בלבנון, הדבר הראשון שג' עשה היה לקחת D9, לחצות את הגבול ולהפוך את האנדרטה של חיזבאללה על ראשה.
"נלחם מול רעיון"
עם כל הכבוד לחטיבת ההרים, ל"חיצי הצפון" ולאנדרטה ההפוכה של חיזבאללה, ארגון הטרור רחוק מלהיכנע. זה היום השני להפסקת האש עם איראן, ומלבנון ממשיכים לעוף טילים. בכניסה לקריית שמונה תופסת אותנו אזעקה, ולאחר שאנחנו מחפשים מיגונית ללא הועיל, אנחנו מסתתרים מאחורי שיח. כמה דקות אחר כך חולף מעלינו טיל מיירט, שמגיח מאחורי אחד העיקולים בכביש. שתי שניות אחר כך הטלפונים שלנו מתחילים לזמזם. הפעם אנחנו לא רואים טעם לעצור.
"מבחינתנו אין פה הפסקת אש כרגע", אומר ג'. כבר שנתיים הוא מכהן כסגן מפקד חטיבת ההרים, שאחראית על גזרת החרמון והר דב. החטיבה הוקמה במהלך המלחמה, והפכה מבצעית ביוני 2024. היא החליפה את חטיבת החרמון, שהתבססה על כוחות מילואים מצומצמים, מתוך הבנה של פיקוד הצפון שיש צורך לעבות את האחיזה הצבאית בגזרה המרוחקת והמורכבת הזו.
סא"ל ג' נמצא כאן מהרגע הראשון. "אני מגיע לפה פיזית ב־13 ביוני 2024, שלושה חודשים לפני 'חיצי הצפון'", הוא אומר. "באותה תקופה אנחנו מחזיקים פה בהגנה חזקה, וסופגים לא מעט נפגעים". במהלך המלחמה, לפחות חמש חוליות של חיזבאללה הצליחו לחדור לתוך ישראל בהר דב. "שלוש מהן חוסלו, ושתיים נוספות הצליחו לחזור לשטח לבנון בחסות הערפל", מדווח ג'. "אחת החוליות דפקה לנו מצלמה ליד עיקול החטיפה".
במסגרת "חיצי הצפון", ג' ואנשי החטיבה פשטו על החלק הלבנוני של ההר והשמידו מתחמים של כוחות רדואן, שהיו מוכנים לזנק לעבר ישראל. "הר דב זה שטח עם כפרים סוניים", אומר ג'. "לחיזבאללה יותר קשה להיטמע בתוך הכפרים, ולכן הוא מקים מתחמי לחימה מסביב להם. אני מדבר על עמדות לחימה, עמדות שהייה והסתתרות, מחילות וכו'. מצאנו לא מעט כאלה. באחת העמדות גילינו טיל נ"ט מכוון לעבר אחד המוצבים שלנו, ערימות של אמל"ח מוכן לפעולה. אם התוכנית של התקפת פתע רב־חזיתית היתה מתממשת, אני לא בטוח שעם כמות הכוחות שהיתה לנו פה עד 7 באוקטובר היינו ערוכים מספיק טוב".
השיחה איתו מתקיימת במפקדת חטיבת ההרים שבמחנה ערער סחוף הרוחות, מעל מג'דל שמס ומתחת לרכבל התחתון של החרמון. רוב המבנים כאן מיושנים למדי, אבל משרדו של הסמח"ט נמצא בבניין חדיש. תמונות של מוצבים צבאיים טובעים בשלג מעטרות את הקירות. תחת החטיבה הזו פועלת יחידת האלפיניסטים, שגם לוחמיה מככבים כאן על הקיר.
ברוח הדיונים ששמענו ברדיו בדרך לכאן, אני מבקש מג' שיעשה לי סדר: האם במסגרת שאגת הארי צה"ל קיבל או לא קיבל פקודה לפרק את חיזבאללה מנשקו? "אתה נלחם מול אידיאולוגיה, מול רעיון", הוא עונה. "גדולים ממני בפיקוד צפון אמרו שהרעיון קיים והארגון קיים. כל עוד נוכל, נעבוד בלהחזיר אותם לאחור כמה שאנחנו יכולים".
על שם הדוד הגיבור
הוא בן 40, נשוי ואב לשני בנים, נולד וגדל בכסרא־סמיע. זה כפר דרוזי קטן בגליל המערבי, שידוע בשיעור הזכאות לבגרות הגבוה שלו ומשופע באנשי אקדמיה וחינוך. כ־70% מבני הנוער ביישוב מתגייסים לצה"ל. אשתו של ג' היא גננת, וילדיו מתחנכים בכפר ורדים. "אבל בצפון אין עכשיו לימודים, אז הם בבית", הוא אומר. הוא הבכור מבין ארבעה. "יש לי אח שעובד ברפאל, אחות שהיא פנימאית ברמב"ם ואחות שהיא פסיכולוגית ועוסקת בתקשורת", הוא מחייך. "אני הכבשה השחורה".
ג' מתלוצץ, כמובן. החיבור של משפחתו לצבא הוא עמוק וכואב. אביו של ג', שהלך לעולמו לפני כשנתיים, היה אחד מחלוצי העדה הדרוזית שהתגייסו ליחידות המעורבות בצה"ל. "עד שנת 1974 הדרוזים התגייסו ליחידת המיעוטים", מסביר ג'. "אבל אבא שלי שירת בצנחנים עוד לפני שזה היה מקובל. הוא התגייס במאי 1973, סיים טירונות בגדוד 890 ומייד נשלח למלחמה. במלחמת יום כיפור הוא לחם בחווה הסינית. המחלקה שלו כמעט נספתה לחלוטין, והוא היה אחד השורדים היחידים. זה אירוע שליווה אותו לכל החיים".
ג' עצמו קרוי על שם דודו, אח של אביו, שגם הוא שירת כקצין בצה"ל ולאחר מכן הצטרף למשמר הגבול. הוא נהרג בעת מילוי תפקידו, באסון צור השני ב־1983. "גדלתי עם הסיפורים עליו ועם המשקולת של השם שלו", אומר ג'. קבוצת הכדורגל המקומית, שבה שיחק ג' ("לא הבקעתי גולים אבל שברתי לא מעט רגליים"), קרויה על שם דודו המת. "עד לפני כמה שנים, הוא היה החלל היחיד שנקבר בבית העלמין הצבאי בסמיע", הוא אומר.
אנחנו נכנסים לג'יפ הרנגלר של הסמח"ט, יורדים משלוחת השיאון ומטפסים אל פסגת הר דב. כבר שנים האזור הזה מוכרז כשמורת טבע וכשטח צבאי סגור, והתוצאה היא מרחב בתולי, שפורח עכשיו בשלל צבעים. מאז הקמתה, חלק ניכר מהפעולות שעשתה חטיבת ההרים במרחב קשורות בלוגיסטיקה. הכביש שבו אנחנו מטפסים עכשיו, למשל, היה קשה מאוד למעבר בימי החורף הקודמים, אלא שלאחרונה נסלל בידי אנשי החטיבה והג'יפ כמעט לא מתקשה. בדרך אנחנו חולפים על פני חורבה, שריד של אחת משבע החוות שפעלו באזור הזה והעניקו לו את אחד משמותיו (בערבית: מזארע שבעא). זה אזור שהיה מיושב בדלילות ונכבש מידי סוריה ב־1973. הבלבול סביב קו הגבול כאן, תוצר לוואי של המנדט הצרפתי, העניק לנסראללה את התירוץ להמשיך לדרוש שישראל תיסוג מכאן. בשלב מסוים הכביש מסתיים, והג'יפ מתחיל לחרוש בבוץ.
שבוע ל־7 באוקטובר
ג' מספר שבכלל רצה להיות רופא שיניים, "אבל לא התקבלתי ללימודים, אז החלטתי להיות עתודאי", הוא אומר. הוא הגיע לטכניון, אבל לא הסתדר שם. "היו לי אז שישה חברים מהשכבה שהתגייסו זמן קצר קודם לכן", הוא מספר. "התקשרתי אליהם בטלכרט והם אמרו לי שהם התגייסו לגדוד חרב. לא התעניינתי בזה יותר מדי, אבל רציתי להיות עם החברים שלי. אז ביקשתי להגיע לשם".
הוא התגייס ב־2004, ובמלחמת לבנון השנייה כבר היה מפקד כיתה שלחם בגזרת בינת ג'בייל והיה מעורב בחילוץ כוח מגלן ששניים מלוחמיו נהרגו בהיתקלות ברכס השקד. "כחייל פשוט, יצאתי מהמלחמה עם תחושת הצלחה", הוא אומר. "במשך 23 ימים היינו בתוך לבנון. הגדוד קיבל צל"ש, ואנחנו היינו בתחושה של 'פירקנו אותם'. באותו רגע החלטתי לצאת לקורס קצינים".
ב־7 באוקטובר היה קצין המבצעים של אוגדת הבשן, שאחראית על גזרת הגולן והחרמון. "שבוע לפני כן, ביום הראשון של חול המועד סוכות, מפקד האוגדה ואני עמדנו מול האוהל המפורסם של חיזבאללה בהר דב", הוא מספר. "קיבלנו הנחיות שאסור להיחשף לקו הגבול. זו היתה תקופה עצובה, תחושת תבוסה קבועה כזאת. עמדנו שם ודיברנו על תוכניות אופרטיביות לעתיד. להגיד לך שהאמנתי שכל התוכניות הללו יתממשו אי־פעם? ממש לא. אבל כמה ימים אחרי זה פרצה המלחמה. כל השמות האלה שמלמלנו במשך שנים, של כפרים ונקודות שולטות בגזרת לבנון, בסוף הגענו אליהם".
באותו בוקר נורא, ב־7:47, ג' קיבל טלפון מהאוגדה. "אמרו לי שיש טנק שנפגע באוגדת עזה, עם ארבעה חטופים", הוא משחזר. "באינסטינקט שלי אמרתי שזו מלחמה. נסעתי לבסיס האוגדה בנפח, ובדרך שמעתי חדשות והתחלתי להבין שמדובר באירוע יותר חמור. באותם ימים הכרתי את 'התרחיש הגדול', פלישה מכל החזיתות. אמרתי: 'חיזבאללה ייכנס לזה, מסוריה יבואו אלינו עכשיו', והקפצתי את כל מי שאפשר. הגעתי לאוגדה, קיבלתי תמונת מצב - וחשכו עיניי. ראינו במצלמות של עוטף עזה מחבלים רצים פנימה".
"שליח של העדה"
הצד הלבנוני של הר דב הוא מובלעת סונית, כאמור, שמוקפת בכפרים דרוזיים מכל כיוון - ישראל, סוריה ולבנון. אני שואל את ג' מדוע בחרו הדרוזים להתיישב דווקא באזור הזה, ובאזורים הרריים ומבודדים בכלל. "הדרוזי תמיד נהג ללכת הצידה, להיות שולי, לא להתחכך, לא לגרום לבעיות, לא לעורר שאלות ותהיות, לא להעמיד את עצמו במבחן הנאמנות", הוא אומר. "בגלל זה לא תמצא דרוזים מסביב לירושלים, אלא בהרים. זה מנגנון הגנה עתיק שאימצנו, ושם נשארנו.
"יש מונח בערבית שנקרא 'סאטרה', צניעות או כיסוי", הוא ממשיך. "פעם הדרוזי היה צריך להסתוות ולהתמזג כדי לשרוד. הרעיון היה לא לגרום לסביבה הזרה להתחיל לשאול שאלות. זה מגיע מתוך הדת הסודית הדרוזית. אם תלך להלוויה דרוזית, למשל, עד היום נהוג לקיים במהלכה טקס אסלאמי לחלוטין. האם אנחנו מאמינים בטקס הזה? בלב אני יודע במה אני מאמין".
לאחר נפילת משטר אסד וכניסת כוחות צה"ל לסוריה, הזדמן לג' לבקר שם לא אחת. הוא חזר עם אג'נדה ברורה. "אנחנו בנקודה היסטורית", הוא אומר. "לקח לנו 50 שנה לתת שטר מחויבות או להראות מס רצינות לדרוזים תושבי רמת הגולן. רק לאחרונה הם התחילו להתגייס, כי ראו שמדינת ישראל מתייחסת אליהם ברצינות. האסון במגרש הכדורגל במג'דל שמס קירב אותם עוד יותר לישראל, אבל זה לקח 50 שנה. כשאני חוצה את הגבול לסוריה, תושבים דרוזים מזהים אותי כדרוזי ואומרים לי: 'עכשיו קחו אותנו, ספחו אותנו'. היום הם נושאים את עיניהם אלינו, ומחכים שאני אבוא ואגיד להם 'סופחתם'".
המפגש עם הדרוזים בסוריה, הוא אומר, ריגש אותו. "כשאני הולך בחו"ל, אני יכול לזהות דרוזי אחר מקילומטר. אז כן, זה מרגש. אנחנו אחים ששנים הגבולות הפרידו בינינו. אני מרגיש בר־מזל שאני נמצא במקום שבו אני נמצא. אני שליח של עדה שלמה".
"אנחנו בנקודה היסטורית. כשאני חוצה את הגבול לסוריה, דרוזים אומרים לי 'קחו אותנו, ספחו אותנו'. הם נושאים את עיניהם אלינו, ומחכים שנגיד להם 'סופחתם'"
אני לא רוצה לגרור אותך לפוליטיקה, כי אתה קצין, אבל אתה חושב שצריך לספח את הדרוזים בסוריה?
"אני אענה לך תשובה פוליטית: אני לא יודע אם צריך לספח אותם, אבל אני יודע שצריך לקבל החלטה. אחרי שנה שאנחנו בסוריה, אנחנו עדיין לא משלמים מס רצינות. אני לא רוצה שהם ימתינו 50 שנה כמו הדרוזים של רמת הגולן. אם נגיד להם שאנחנו לא מספחים אותם, הם יידעו להסתדר. הם דרוזים, הכל בסדר. אבל אם אנחנו לא מספחים את הדרוזים בסוריה, עדיף שנעזוב אותם לנפשם. כשאנחנו מביאים להם סיוע, כפי שעשינו ושאנחנו עדיין עושים, זה מכתים אותם בפני השלטון הסורי הנוכחי. מבחינת המשטר בסוריה, הם בוגדים".
הג'יפ מעפיל עכשיו ל"מצפה רצועת הביטחון", מצפור מרהיב שתלוי בקצה המערבי של הר דב. מדרום נפרס כל עמק החולה, ובמערב ניתן לראות את הכפר רג'ר, קריית שמונה, מארג' עיון והבופור. אף שמדובר בשטח צבאי סגור, זו נקודה עם תשתית תיירותית לחלוטין. יש פה רחבה גדולה סלולה, מוקפת אנדרטאות עם שמות כל מוצבי דרום לבנון - דלעת, סוג'וד, ריחן. הנוף עוצר נשימה.
סא"ל ג' מצביע על נקודה לא רחוק מתחתינו. "שם היה האוהל של חיזבאללה", הוא אומר. "ב־8 באוקטובר עמדתי שם, על הכיפה ההיא ליד, עם כוח של שריון. היה שם מ"פ אחד שנתן פקודה להוריד את האוהלים עם פגז. הוא לא ביקש אישור מאף אחד".
