בכפר הציורי הזה בלבנון, מסתתר עבר מדמם ששינה את מדינת ישראל

בתיו הנמוכים של הכפר הלבנוני שבעא נאחזים בוואדי מוריק, שמשתפל במורד המדרון המערבי של הר החרמון. בתקופה זו של השנה האזור יפה במיוחד: השלגים המפשירים חושפים תחתם מרבדי דשא וממלאים את ערוצי ההר בפכפוך מים. מגובה של 1,250 מטר מעל פני הים אפשר לראות מכאן את כל דרום לבנון ועמק החולה, וביום טוב אפילו את פסגות השומרון. מי שיעמוד במוצב אסטרא הצה"לי שעל פסגת החרמון יוכל גם בעין בלתי מזוינת להתרשם מווילות הענק שנבנו בשבעא, מרחק יריקה מהגבול, ומשרתות בעלי הון לבנונים, אמירותים וקטארים, שהפכו את העיירה האלפינית המבודדת והפסטורלית הזו ליעד לחופשות הקיץ שלהם.

אבל בשעות המוקדמות של יום שבת האחרון הכפר שבעא היה הכל פרט לפסטורלי. סביב 3 לפנות בוקר, תחת מעטה של חושך וכפור, הקיפו בדממה כוחות של יחידת מגלן את אחד הבתים ביישוב. בהכוונה מודיעינית של חטיבת ההרים, הפועלת תחת אוגדת הבשן של פיקוד צפון, הם שלפו מתוך הבית את אחד מדייריו, בחור צעיר בשם סאמי עמאד צעב. "אתה בא איתנו", אמרו לו הלוחמים בעת שאזקו את ידיו.

מבצע השליפה של צעב, שכמה שעות מאוחר יותר כבר ימצא עצמו בחדרי החקירות של יחידה 504 באמ"ן, היה יכול להירשם כעוד פעולת קומנדו מוצלחת של צה"ל, לולא מה שהשתבש. נכון לכתיבת שורות אלה התחקיר הצה"לי טרם הושלם, אך במהלך המעצר בוצע ירי של כוחותינו שממנו נהרג לוחם מגלן רס"ל גיא לודר ז"ל, בן 21 מהיישוב יובלים. באירוע נפצע באורח קשה גם קצין במגלן.

הטרגדיה בכפר שבעא מאירה בזרקור את האזור הייחודי הזה של דרום לבנון, שכבר עשרות שנים גובה מצה"ל מחיר כבד, וגם העסיק אותו לא מעט בתקופה שהובילה למלחמת 7 באוקטובר ותוך כדי המלחמה עצמה. ההיסטוריה מלמדת שלא רק טרגדיות אישיות התרחשו כאן לאורך השנים אלא גם טרגדיות לאומיות, שלא יהיה מוגזם להגדיר את חלקן כאירועים טקטוניים אשר שינו את ישראל ברמה העמוקה ביותר.

כיצד הפך כפר לא גדול במיוחד, הרחק בראש ההר, למוקד כה מדמם ומשפיע? הסיבה קשורה לא רק לחשיבותו של שבעא מבחינה אסטרטגית, בלב משולש הגבולות ישראל־סוריה־לבנון שכן גם הרכב האוכלוסייה הייחודי כאן - מובלעת סונית מוקפת דרוזים ושיעים - גרר מאבקי כוח ארוכי שנים בין ישראל לאויביה, מאבקים שלא פעם הסתבכו והציתו חביות של חומר נפץ.

מלחמת הכוחות והמוחות סביב שבעא, שראשיתה במלחמת לבנון הראשונה, התנהלה במהלך כל תקופת רצועת הביטחון, והגיעה לאחד משיאיה בימים שקדמו ל־7 באוקטובר. "חיזבאללה הפכו את האזור הזה למגרש משחקים", מודה בפנינו גורם צבאי, שמוסיף כי מייד לאחר פרוץ המלחמה ניצלו בצה"ל את ההזדמנות כדי להשיב לעצמם שליטה צבאית ומודיעינית בחלק הלבנוני של הר החרמון, שלא רק חיזבאללה אלא גם גופי טרור אחרים החלו להשתרש בו. עוד לפני מותו הטרגי של גיא לודר המאמץ הזה התגלה כקשה במיוחד. "האזור הזה של לבנון שונה מבחינת הרכב האוכלוסייה והשטח", אומר לנו השבוע גורם מחטיבת ההרים (810), האחראית לגזרה, "יש פה מורכבות אחרת לגמרי".

"בלבנון אין ואקום"

גם בתנאי המחיה הקשים בו, כבר לפני מאות שנים משך אליו החרמון הלבנוני התיישבות של רועי צאן ופלאחים, שמצאו בו שפע של מעיינות ושטחים אינסופיים למרעה. אף שהאזור סביב פסגת החרמון מוקף לחלוטין ביישובים דרוזיים, ואף שבכפרים של דרום לבנון חיים בעיקר שיעים ונוצרים, מי שנאחזו כאן באדמה הם דווקא סונים.

הכפר שבעא, הגדול ביותר באזור, חווה לאורך השנים תהפוכות רבות. ב־1969, לאחר הסכם קהיר שבמסגרתו העניקה ממשלת לבנון היתר לאש"ף לפעול משטחה, התמקמו בכפר מחבלים פלסטינים רבים, שמצאו בו קהילה סונית תומכת וגם קרקע נוחה לפעילות נגד ישראל. "הסונים פתחו את הבתים שלהם ונתנו הכל לפלסטינים", אומר נבי אבו ראפא. "גם מעט הנוצרים שגרו בשבעא עד אז עזבו בעקבות כך. עד היום יש בכפר כנסייה קטנה ומוזנחת, שאיש לא משתמש בה".

אבו ראפא מכיר היטב את האזור הזה של לבנון. הוא דרוזי שנולד בחצבייא הסמוכה, הצטרף בשנות ה־80 לצד"ל, היה למפקד הגזרה המזרחית של הארגון בלבנון, ובעת הנסיגה הצה"לית בשנת 2000 שימש סגנו של מפקד צד"ל, הגנרל לאחד. כיום אבו ראפא הוא איש צד"ל הבכיר ביותר שמתגורר בישראל. "אל תתבלבל מהמילה 'כפר'", הוא ממשיך, כשאני שואל אותו על שבעא. "אני גר במעלות־תרשיחא. שבעא זו עיירה שגדולה ממעלות־תרשיחא פי שניים".

מלחמת לבנון הראשונה סילקה את אש"ף מדרום לבנון, אך המאבק הצבאי סביב הכפר שבעא לא שכך. אבו ראפא זוכר היטב את הסיורים והמרדפים שערך בשנות ה־80 וה־90 באזור, שם נאבק במחבלי חיזבאללה השיעים, שניצלו את תנאי השטח כדי לארוב לכוחות צה"ל בגזרה. "מבחינתנו זה היה מקום אסטרטגי שחשוב לשלוט עליו", הוא אומר, "לא רק בגלל שזה היה היישוב הסוני הכי גדול בגזרה המזרחית, אלא גם מפני שהעיירה הזו יושבת על ציר תנועה מרכזי. ב־1982 פתחנו ציר שממשיך משבעא צפונה עד לקו מעיינות המים החשובים מאוד בגזרה, ואחר כך יורד לכיוון הבקעה המזרחית. אם אני ואתה עולים על הנגמ"ש בשבעא, בתוך 40 דקות אנחנו כבר ב'צומת המים' ובראשיא אל־ואדי (אזור שבו התנהלו קרבות קשים במלחמת לבנון הראשונה מול הצבא הסורי, ובתוך כך גם קרב סולטן יעקב - א"א)".

חשיבותו האסטרטגית של שבעא קשורה גם למיקומו על אחד מצירי ההברחות המרכזיים בין סוריה ללבנון. בשנים האחרונות ניצל חיזבאללה את השטח המחורץ והתלול הזה כדי להבריח לתוך לבנון אמצעי לחימה איראניים, שהגיעו דרך הכפר הדרוזי בית ג'ן, ששוכן למרגלות החרמון בצד הסורי. חיזבאללה השתמש לשם כך באופנועים ובטרקטורונים, וגם בבעלי חיים. בצה"ל טוענים שמאז כיבוש כתר החרמון היקף ההברחות באזור הצטמצם משמעותית.

"בכפר שבעא תמצא הרבה מאוד פרדות, כי זה הכלי הכי יעיל להברחות", אומר בחיוך אל"ם (מיל') שמיל לוי, לשעבר סגן מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל). לוי, שצמח בחטיבת גולני ובילה את רוב שירותו הצבאי בלבנון, מכיר את שבעא כמו את כף ידו. כמי שהיה אמון על הקשר לאוכלוסייה האזרחית בדרום לבנון בימי רצועת הביטחון הוא ניסה למנף את ההתיישבות הסונית האוהדת במקום לצרכיו. "היו לנו שם הרבה מאוד סייענים", אומר לוי, "גם חיזבאללה ניסו לקבל שם דריסת רגל, אבל ללא הצלחה. השטח הזה נשלט באותה תקופה על ידי מנגנון הביטחון של חצבייא, שעבד תחת השב"כ הישראלי. זה היה אחד ממנגנוני הביטחון היותר חזקים בדרום לבנון, והיו להם שם חבר'ה שידעו על כל תנועה וכל פיפס בכפרים באזור".

לדברי לוי, "בתקופה של אזור הביטחון חיזבאללה לא הסתדר עם האזור הזה. אבל בלבנון אין ואקום. אחרי הנסיגה אני מניח שזה השתנה".

הסונים הפכו לשיעים

ההנחה של לוי מדויקת. "בעשר השנים האחרונות אנחנו רואים באזור הכפר שבעא פעילות ענפה של חיזבאללה", אומרת שרית זהבי, מייסדת "מרכז עלמא לאתגרי הביטחון של ישראל בצפון" וחברת פורום דבורה. "האזור הזה של המדינה, למרות שמסורתית היה סוני, הפך אחרי הנסיגה בשנת 2000 לאזור חם שנורתה ממנו הרבה מאוד אש. חיזבאללה מצא במקום הזה כר נוח לפעולה. אגב, זה לא המקום היחיד שראיתי בו תהליך כזה. גם בכפר הסוני מרווחין, שנמצא מעל זרעית, התרחש תהליך דומה".

גורם מחטיבת ההרים ששוחח איתנו מאשר כי אכן, בשנים שלאחר הנסיגה מיקד חיזבאללה מאמץ עיקש להשגת השפעה בכפרים הסוניים של החרמון הלבנוני, לא רק על ידי הזרמת כספים לאוכלוסייה המקומית והקמת תשתיות אזרחיות, אלא גם באמצעות אינדוקטרינציה דתית ותרבותית. "עד המלחמה הנוכחית חיזבאללה היה המניה בנסיקה בלבנון, ולאוכלוסייה בשבעא ובכפרים סוניים אחרים היה מאוד קשה לסרב להם", אומר אותו גורם. "חיזבאללה ניצל את פלטפורמת הטרור הזו כדי לעבוד במרחב".

בחיזבאללה הצליחו לגייס בחלק מאותם כפרים סוניים אנשי קשר, שקיבלו את הכינוי "רבאטים" והיו אמונים על ניהול היחסים בין האוכלוסייה האזרחית לארגון הטרור. ככל שחלף הזמן הפכו הרבאטים לא רק לאנשי קשר ברמה האזרחית, אלא גם לסייענים במישור הצבאי ולמי שפעלו כדי לגייס תושבים סונים לשורות חיזבאללה. כך, גם אם חיזבאללה לא שלט באופן מלא בכפר או קנה את תמיכתה של מרבית האוכלוסייה, הוא כן ידע להשתמש בגורמי מפתח בתוך הכפרים הסוניים לטובתו.

בפיקוד צפון הצליחו לזהות ולחסל במהלך המלחמה הנוכחית כמה מהרבאטים הסונים של חיזבאללה, ולהשמיד בתים של תושבים סונים, ששימשו את חיזבאללה בסתר. כל זה לא מנע מחיזבאללה להמשיך במאמצי ההשפעה שלו על האוכלוסייה המקומית ובהיטמעות שלו בקרב הסונים של דרום לבנון. הכפר שבעא, על חשיבותו האסטרטגית, לא היה שונה. "בזמן האחרון, תחת חיזבאללה, חלק ממשפחות הסונים בשבעא עברו להיות שיעים, ממש המירו את דתם", אומר המח"ט האזורי לשעבר, אבו ראפא. "זה לאו דווקא נובע מאידיאולוגיה, אלא גם מצרכים של פוליטיקה וכמובן כסף".

אבו ראפא, ששורשיו נטועים כאמור עמוק באזור הזה של דרום לבנון, לא היה זקוק למודיעין צה"לי בשביל לסמן את אותן משפחות סוניות משבעא שנפלו בידי חיזבאללה. "משפחת צעב, למשל", הוא אומר.

לא במקרה זה גם שם משפחתו של הפעיל שהובא ארצה משבעא בידי כוחות מגלן, בתקרית שבה נהרג רס"ל גיא לודר. סאמי עמאד צעב היה מוכר בקרב תושבי שבעא כבעל מפעל קטן לייצור גבינה וחלב. בתמונת סלפי שלו, שעלתה ברשתות החברתיות בלבנון לאחר שנחטף ומתפרסמת כאן לראשונה, הוא נראה לבוש קפוצ'ון אדום על רקע אחד ממדרונות החרמון, זקנו הצפוף מכסה את פניו. בלבנון טוענים שצעב הוא בסך כל אזרח מן השורה, ומקווים שגם בצה"ל יחשבו כך ויחזירו אותו לביתו במהרה.

לא בטוח שכדאי להם לעצור את נשימתם עד אז. על פי מידע מודיעיני שהגיע לידי צה"ל, צעב שימש בתקופה האחרונה אחד מאנשי הקשר של חיזבאללה לכפר שבעא. הוא אמנם לא היה ה"רבאט" של שבעא, אבל בהחלט פעיל מרכזי.

גם חמאס בעניינים

חיזבאללה אינו ארגון הטרור היחיד שניסה להשתלט על הכפרים הסוניים של החרמון הלבנוני. גוף טרור לבנוני אחר שידע לנצל היטב את זהות האוכלוסייה באזור הוא אל־ג'מאעה אל־אסלאמייה ("הקבוצה האסלאמית"). מדובר בארגון סוני בעל אחיזה נרחבת בלבנון, הדוגל באידיאולוגיה פונדמנטליסטית ומסונף לתנועת האחים המוסלמים. הזרוע הצבאית של הארגון, המכונה "כוחות אלפג'ר" ("השחר"), מחזיקה בכאלף חמושים וקיימה קשרים הדוקים עם חמאס באמצעות בכיר התנועה סלאח אל־עארורי, שהתגורר בביירות וחוסל בתחילת המלחמה בידי ישראל. במארס 2024 אף נפגש בכיר חמאס איסמעיל הנייה עם שייח' מוחמד טקוש, מנהיג אל־ג'מאעה אל־אסלאמייה, בדוחא בירת קטאר. כמה חודשים אחר כך חוסל הנייה בטהרן. "הג'מאעה אל־אסלאמיה זו למעשה הזרוע הצבאית של חמאס בלבנון", מסכמת שרית זהבי ממרכז עלמא.

כמו חיזבאללה, גם הג'מאעה מיקדה מאמצים רבים באזור החרמון הלבנוני. מרכז הפעילות של התנועה נמצא בכפר הסוני הברייה, לא רחוק משבעא. התחזקות הארגון בכפר הדאיגה את קהילת המודיעין הישראלית, גם בשל הקרבה לגבול הישראלי וגם בשל הקרבה לגבול הסורי, שהפך אותו למוקד הברחות. בסבבי הלחימה מול ישראל בתקופות שקדמו ל־7 באוקטובר היו אלה פעילי הג'מאעה שירו רקטות מתוך לבנון, וספציפית מאזור הברייה, לשטח ישראל.

כשפרצה המלחמה הנוכחית ניצלו בצה"ל את ההזדמנות כדי לפגוע קשות בארגון באזור זה של לבנון: במארס 2024 שבעה מפעילי הארגון, שתוארו בידי הלבנונים כ"פרמדיקים", חוסלו על ידי חיל האוויר בתקיפה בכפר הברייה. שנה אחר כך נחטף מביתו שבכפר פעיל מרכזי בשם עטווי עטווי, שהובא לחקירה בישראל.

ארגון טרור אחר שהשיג דריסת רגל באזור החרמון הלבנוני הוא "הגדודים הלבנוניים", מיליציית פרוקסי של חיזבאללה שמורכבת מפעילים לבנונים שאינם שיעים. "מרחב ההר ייצר הרבה מאוד כוחות ומורכבות אחרת לחלוטין בכל מה שקשור להגנה על תושבי הצפון", אומר הגורם מחטיבת ההרים. "יש לך שם גם חיזבאללה, גם את הפלוגות הלבנוניות וגם את הג'מעה האסלאמית".

הקמת "חטיבת ההרים" במארס 2024, שבסיסה בהר החרמון והיא אחראית על כל גזרת ההר באצבע הגליל, הוקמה במידה רבה לנוכח התובנה בצה"ל כי אותה מורכבות של אזור החרמון הלבנוני דורשת התייחסות ממוקדת, מבחינה מודיעינית ומבצעית כאחד. "הקמת החטיבה, שייצרה מומחיות לאוכלוסייה ולמרחב השטח, אפשרה לגדוע את שורש האיום ולמנוע מחיזבאללה להתבסס במרחב", אומר גורם צבאי. בשבועות האחרונים, במסגרת מבצע "שאגת הארי", ביצעו כוחות בהכוונת החטיבה פשיטות לתוך שטח ההר הלבנוני במטרה להשמיד מחסני אמל"ח של ארגוני הטרור וגם כדי לייצר הרתעה מול התושבים הסונים.

המרגל שלא היה

כאמור, הכפר שבעא וסביבתו הולידו מתוכם כמה אירועים שנחרטו עמוק בדברי הימים של ישראל. מדובר באירועים שהיתה להם השפעה מכרעת לא רק על היחסים עם לבנון, אלא גם על היחס הישראלי לשבויים, ואפילו על הדנ"א של השב"כ.

לאחר מבצע ליטאני השתלטה ישראל לראשונה על המובלעת הסונית באזור ההר הלבנוני, והחלה לקיים קשרים עם תושבי האזור. בינואר 1980 פנה אחד מהם, לבנוני בשם אבו־קאסם מהכפר הקטן שובא הסמוך לשבעא, לשב"כ כשבידיו מידע מודיעיני מטלטל. לדברי אבו־קאסם, הוא פעל בשירות הפת"ח כדי לגייס קצין ישראלי לשורותיו כמרגל. לקצין הזה קראו עיזאת נאפסו.

נאפסו היה ישראלי ממוצא צ'רקסי, ששירת בפיקוד צפון ומונה בשלב מסוים לאיש הקשר של צה"ל לתושבי הכפרים בגזרת החרמון, וכנראה הסתכסך עם אבו־קאסם בשל כך. אף שאבו־קאסם היה מוכר לאנשי השב"כ כשקרן פתולוגי, הם החליטו לעצור את נאפסו ולחקור אותו בעינויים. על החקירה הופקד בכיר השב"כ יוסי גנוסר. לאחר שלושה שבועות ארוכים הודה נאפסו בעל כורחו בכל המיוחס לו והורשע בבגידה.

רק לאחר שישב שמונה שנים בכלא התגלה כי הודאתו של נאפסו הוצאה ממנו בעינויים והוא זוכה בידי בית המשפט העליון.

הפרשה המסועפת, שהתפוצצה ממש מייד לאחר פרשת קו 300 (שגם בה היו לגנוסר מניות רבות), הטילה צל כבד על דרכי הפעולה של השב"כ וגרמה להקמת ועדת חקירה ממלכתית (ועדת לנדוי). כתוצאה מהמלצת הוועדה הוטל לראשונה פיקוח ממשלתי על השב"כ, הוגדרו לראשונה הכללים שבאמצעותם מותר לארגון לבצע חקירות, וכל התנהלותו אל מול החוק ושלטון החוק השתנתה מהיסוד.

כעשר שנים מאוחר יותר, ב־28 בפברואר 1999, טיפס רכב המרצדס המשוריין של תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, אז מפקד יק"ל ואחד הקצינים המבטיחים בצה"ל, בכביש העולה לכפר שבעא. גרשטיין הטריח עצמו לכפר כדי לנחם את משפחתו האבלה של איש צד"ל, אחד מרבים בכפר, שנהרג במהלך פעילותו. בדרכו חזרה הופעל מטען נגד רכבו של גרשטיין, והוא נהרג ביחד עם נהגו, קשרו והעיתונאי אילן רועה ז"ל שהצטרף לנסיעה.

מותו של גרשטיין היה אחת מנקודות השפל בשהותו הארוכה והמדממת של צה"ל בדרום לבנון, והתפרץ לדלת פתוחה של סנטימנט ציבורי שקרא לממשלת ישראל לסגת מאזור הביטחון, שהובל בידי תנועת המחאה "ארבע אימהות". שנה וחצי אחר כך כבר תיסוג ישראל מרצועת הביטחון.

לאחר הנסיגה העמיק כאמור חיזבאללה את השפעתו באזור החרמון הלבנוני, וידע לנצל היטב את השטח המורכב שממנו נסוגה ישראל, כדי להוציא לפועל פעולות טרור. אחת מהן התרחשה ב־7 באוקטובר 2000, חצי שנה בלבד לאחר הנסיגה. באותו יום תקף חיזבאללה רכב סיור שנסע לאורך הגבול, לא רחוק מהכפר שבעא, והצליח לחטוף את שלושת הלוחמים בתוכו - סמ"ר בני אברהם, סמ"ר עומר סואעד וסמ"ר עדי אביטן ז"ל.

גופותיהם של השלושה הוחזרו רק כעבור ארבע שנים, בתמורה למאות מחבלים פלסטינים שנכלאו בישראל ושחרורם של מוסטפא דיראני והשייח' עבד אל־כרים עובייד, שהוחזקו כקלפי מיקוח להחזרתו של הנווט הנעדר רון ארד.

שלושה אוהלים

גם לאחר מכן המשיך חיזבאללה להשתמש בשטח החרמון הלבנוני כדי להוציא לפועל פיגועים וירי רקטות לעבר ישראל. בהיעדר שליטה בשטח ידעו המחבלים לנצל היטב את הסבך הצפוף, הבולדרים הענקיים והוואדיות המחורצים, כדי להסתתר מפני תצפיות צה"ל שהוצבו במוצבים בחרמון ובהר דב, שהוא למעשה השלוחה המערבית של החרמון.

אותו הר דב - או כפי שהוא נקרא בלבנון "חוות שבעא" - גם שימש את חיזבאללה להנצחת הסכסוך עם ישראל. מדובר בשטח שכבשה ישראל ב־1967 מידי סוריה, אך מייד לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון הפך למוקד מריבה מול חיזבאללה. "השטח הזה של החרמון היה תחת מנדט צרפתי, והצרפתים לא טרחו לסמן במדויק את הגבול בין לבנון לסוריה באזור הזה", מסבירה שרית זהבי ממרכז עלמא. "העמדה הישראלית באשר להר דב היתה שהיא תדון עליו במסגרת הסכם שלום עם סוריה בלבד, שממנה השטח הזה נכבש. הסורים שמרו מצידם על עמימות, בעוד הלבנונים התעקשו שהשטח שייך להם ולא לסוריה. העמדה הלבנונית היא גם זו שהתקבלה באו"ם, שבכל החלטותיו מאז דורש שישראל תוותר על 'חוות שבעא'".

במסגרת סכסוך הגבולות הזה הציב חיזבאללה במהלך שנת 2023 אוהלים בשטח שנמצא במחלוקת, ושישראל התייחסה אליו כשטח ריבוני שלה. במשך חודשים ארוכים התמהמהה ישראל מלהסיר את האוהלים הללו, או לתקוף את מחבלי חיזבאללה שהשתכנו בהם.

בעוד העיניים מופנות אל המתח ההולך ונבנה סביב סוגיית האוהלים בצפון, פרצה מתקפת הפתע של חמאס בדרום. אוהלי חיזבאללה בהר דב הופצצו כעבור כמה ימים. כיום נמצאים ממש באותה נקודה טנקים של צה"ל.