"מלחמה קרה" עם איראן? השאלות הקשות שעולות בדיונים הסגורים

השאלות שצריכות להישאל, ואלו שכבר נשאלות. נתניהו, כ"ץ וזמיר | צילום: קובי גדעון / לע"מ

אנרגיה.

בתחילת המלחמה, משרד האנרגיה הורה לכבות את אסדות הגז לוויתן וכריש, על פי המלצת צה"ל ומשרד הביטחון. הן היו סגורות ל־30 ול־40 ימים בהתאמה, והנזק הכלכלי שנגרם כתוצאה מסגירתן מוערך ב־1.5 מיליארד שקלים.

קצת היסטוריה: אתגר ההגנה על המים הכלכליים של ישראל, ובפועל על אסדות הגז, אינו חדש. הוא מלווה את משרדי הביטחון והאנרגיה, את צה"ל וחיל הים ואת החברות שמפעילות את שדות הגז כבר שנים רבות. מיליארדים רבים הושקעו בהגנה על הנכסים האלה: נקנו לטובתם ספינות (סער 6), הוקצו לטובתם אמצעי מודיעין וסיכול נוספים, ונדרשו השקעות שונות גם מצד החברות עצמן. כל אלה נועדו לאפשר לאסדות לתפקד גם תחת איום, במטרה לקיים רציפות תפקודית מלאה של משק האנרגיה בישראל.

בפועל, מייד לאחר מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר, משרד האנרגיה (על פי הנחיית משרד הביטחון וצה"ל) הורה לכבות את אסדת תמר, שממוקמת כ־30 ק"מ ממערב לאשקלון. במלחמת 12 הימים מול איראן ביוני אשתקד, המשרד הורה לכבות את אסדות לוויתן וכריש. הנחיה דומה ניתנה ב־28 בפברואר השנה, מייד לאחר תחילת מבצע שאגת הארי. כאמור, אסדת לוויתן, שממוקמת כ־10 ק"מ ממערב לחדרה, חזרה לעבוד אחרי 30 יום, וכריש, שממוקמת כ־80 ק"מ ממערב לנהריה, חזרה לעבוד אחרי 40 יום.

תיעוד מפעילות כוחות חטיבה 769 בדרום לבנון %2F%2F צילום%3A דובר צה"ל

הסיבה לפער בהחלטות בין שתי האסדות נתונה לוויכוח: במשרדי הממשלה טוענים שהיא נובעת ממידת הסיכון עליהן כפועל יוצא מהיכולת להגן עליהן, וגם מחישובים פנימיים של קיום פעילות רציפה במשק האנרגיה. גורמים אחרים טוענים שההסבר קצת שונה, וקשור לרמות הגבוהות ביותר: לוויתן (וגם תמר) מופעלת בידי חברת "שברון" האמריקנית, ואילו כריש בידי חברת "אנרג'יאן" הבריטית.

לכיבוי אסדות יש שלושה ממדים: הראשון, תפעולי־הנדסי - הנזק שנגרם למערכות כתוצאה מכיבוי והדלקה. השני, כלכלי - ההפסדים שנגרמים לחברות (ולמשק) כתוצאה מהכיבוי. והשלישי, תודעתי־פסיכולוגי - הנזק שנגרם כתוצאה מהשבתת פעילות מרכזית במשק האנרגיה, כלומר ההצלחה של האויב לפגוע בתפקוד המלא של מערכות המדינה בשעת מלחמה.

נבחרת הכותבים של "היום" | קראו עוד

חן הרצוג, הכלכלן הראשי של פירמת רואי החשבון BDO, כתב בשלהי מארס מסמך שבו העריך כי העלות למשק כתוצאה מהשבתת שניים מתוך שלושת מאגרי הגז בישראל נאמדת ב־1.5 מיליארד שקלים. הסכום הזה כולל התייקרות של 22% בעלות החודשית של החשמל בישראל כתוצאה משימוש מוגבר בפחם ובסולר (כ־600 מיליון שקלים), הפסד הכנסות המדינה מתמלוגים וממיסים שהיו מתקבלים מיצוא גז טבעי (כ־400 מיליון שקלים), ופגיעה ברווחי חברות הגז וכפועל יוצא מכך ירידה בתוצר הלאומי (כ־500 מיליון שקלים). נוסף על כך, הקטנת היצוא גרמה גם להחמרת המחסור העולמי בגז - שמושפע בעיקר מהמשבר סביב מצר הורמוז - שתורגמה לעלייה במחירי הגז בעולם ולפגיעה בחוסן האנרגטי הגלובלי.

גורמים ביטחוניים תולים את ההנחיה לסגור את הפעילות באסדות באיומים השונים. אחרי 7 באוקטובר זה היה חמאס, ובשנה החולפת - חיזבאללה ואיראן. מדובר בשלל איומים, מטילי חוף-ים ועד כטב"מים מתאבדים. לדבריהם, יש הבדל תהומי בין פגיעה באסדה "קרה" לבין פגיעה באסדה "חמה". במקרה הראשון ייפגעו לכל היותר ברזילים, שניתן לתקנם. בשני, האסדה כולה עלולה להתפוצץ ולא לפעול יותר לעולם, שלא לדבר על הנזק התודעתי האדיר שייגרם לישראל. "אין אצבע קלה על ההדק", הם אומרים. "יכולנו לסגור הכל, לכל הזמן, אבל השארנו בכל רגע אסדות פעילות כדי לשמור על רציפות תפקודית של משק האנרגיה, וגם כשהאסדות כובו המשכנו לשמור עליהן, מתוך הבנה שמדובר בנכס חיוני".

אפשר להבין את הדאגה שהובילה להחלטה, ואפשר גם להתווכח עליה משני ההיבטים - זה של הרציפות התפקודית וזה הביטחוני. אמנם משק האנרגיה תפקד, אך הנתונים שפרסם הרצוג מלמדים שהוא בוודאי נפגע. למשל, היצוא למצרים ולירדן הופסק כליל במהלך המלחמה, והמדינה נאלצה להשתמש בחליפי גז יקרים ומזהמים יותר.

בפן הביטחוני, נבנתה חליפת הגנה מתוך ניתוח האיומים, שלא השתנו אלא רק פחתו בשנים האחרונות, כתוצאה מהפגיעה ביכולת של חיזבאללה ואיראן. עדות לכך ניתן למצוא בהודעות דובר צה"ל שפורסמו מאז 7 באוקטובר. בחיפוש קצר של צירוף המילים "טילי חוף-ים" מצאתי עשרות הודעות כאלה. למשל, הודעה מ־1 ביוני 2025 של תקיפת טילי חוף-ים במרחב לטקיה (בסוריה), "שהיוו איום על חופש השיט הישראלי והבינלאומי"; או הודעה מ־25 בנובמבר 2024 על תקיפת "מפקדה בשימוש יחידת טילי חוף-ים"; או הודעה מ־28 בספטמבר 2024 על השמדת "מחסנים של טילי חוף-ים של חיזבאללה שהוטמנו בתשתית תת־קרקעית מתחת לשישה בניינים אזרחיים שונים בלב הדאחייה בביירות", וש"איימו על נתיבי השיט והסחר הבינלאומיים ועל הנכסים האסטרטגיים של מדינת ישראל והאזור".

ישנן עדויות נוספות להשמדת יכולות של האויב, וגם ליכולות יירוט - למשל, הודעה מ־2 באוגוסט 2025 על "ניסוי יירוט מוצלח באמצעות מערכת LARD", שהיא חלק ממערכת ההגנה "ברק מגן" שמותקנת על ספינות סער 6, והיא בעלת "יכולת התמודדות עם מנעד איומים רחב, וביניהם: מטוסים, כלי טיס בלתי מאוישים, טילי שיוט, איומים תלולי מסלול, טילי חוף-ים ועוד".

ויש עוד. אבל ההצלחות הרבות האלה, שכאמור פורסמו בהודעות רשמיות, לא שינו את ההחלטה להורות על כיבוי האסדות במערכה הנוכחית ובקודמותיה. גורמים שמעורים בתחום תוהים על ההיגיון, בוודאי כשמתקנים אחרים - מבתי הזיקוק בחיפה ועד למתקני התפלה - המשיכו לעבוד כסדרם, אף שהאיום על חלקם גדול יותר (בבתי הזיקוק גם היתה פגיעה במהלך המלחמה).

בהמשך לכך, הם תוהים אם מדובר במציאות שתהפוך לשגרה. לכיבוי האסדות לתקופות כה ממושכות בפרקי זמן כה קצרים יש השלכות כלכליות עצומות עבור החברות, שנדרש להביא אותן בחשבון אם סבבי הלחימה עם איראן וחיזבאללה יחזרו מדי כמה חודשים. כאמור, ההשלכות האלה נוגעות גם למשק הישראלי, בהינתן העלויות הישירות והעקיפות של ההשבתה.

גורמים שמעורים בתחום האנרגיה תוהים על ההיגיון שבסגירת האסדות, וחוששים שמדובר במציאות שתהפוך לשגרה. לכיבוי האסדות לתקופות כל כך ממושכות בפרקי זמן כל כך קצרים יש השלכות כלכליות עצומות, שנדרש להביא אותן בחשבון אם סבבי הלחימה יחזרו מדי כמה חודשים

גורמים שמעורים בתחום האנרגיה תוהים על ההיגיון שבסגירת האסדות, וחוששים שמדובר במציאות שתהפוך לשגרה. לכיבוי האסדות לתקופות כל כך ממושכות בפרקי זמן כל כך קצרים יש השלכות כלכליות עצומות, שנדרש להביא אותן בחשבון אם סבבי הלחימה יחזרו מדי כמה חודשים

אחד הגורמים אף העלה סברה שמאחורי ההנחיה להשבית את האסדות מסתתרת קונספירציה: הרצון לקבל עוד תקציבים כדי להצטייד בעוד אמצעים (בעיקר ספינות קרב). אחרת, הוא הוסיף, אין דרך להסביר את העובדה שצה"ל לא מצליח להגן על אתגר מוכר מפני איום מוכר בעזרת האמצעים שרכש לטובת המשימה הזאת בדיוק. גורם ביטחוני שנדרש לכך השיב שמדובר בטענת סרק. לדבריו, חיל הים הצליח לשמר רציפות תפקודית במשק האנרגיה למרות האיום, וזאת בהשוואה למערכות קריטיות אחרות (נתב"ג, למשל) שהפסיקו לתפקד כמעט לחלוטין.

תגובת דובר צה"ל: "הערכות מצב מתקיימות בנושא זה באופן עיתי ותכוף, יחד עם משרד האנרגיה, רח"ל והמל"ל. במסגרת זו מובאים בחשבון סך השיקולים הביטחוניים, כדי לאפשר רציפות תפקוד לצד שמירה על ביטחון נכסיה האסטרטגיים של מדינת ישראל לאורך זמן. ספינות המגן פועלות ברצף לאורך כל הלחימה ובכלל, ומבטיחות הגנה על הנכסים האסטרטגיים של מדינת ישראל גם כעת".

תגובת משרד האנרגיה: "משק האנרגיה תפקד ללא דופי בזמן המלחמה. עקב המצב הביטחוני, ובהתאם להערכות גורמי מערכת הביטחון, חלק מהאסדות הודממו במהלכה. יחד עם זאת, האסדות שפעלו סיפקו את כל צורכי משק האנרגיה, ולרגע אחד לא היתה חסרה אנרגיה למדינת ישראל".

ביקורות, חששות וקונספירציות. אסדת הגז לוויתן, צילום: יח"צ לווייתן

איראן.

מכל הכדורים שנמצאים כעת באוויר, צריך להתמקד בשניים: הגרעין ומצר הורמוז. השאר - הפלת המשטר, ייצור הטילים, הסיוע לפרוקסי - חשובים פחות, וממילא יהיה קושי ליישם אותם. צריך לקוות שהפגיעה בתשתית התעשייתית־ביטחונית באיראן היתה משמעותית מספיק כדי להשבית אותה לתקופה ממושכת. כמה ממושכת? תלוי בכסף שאיראן תצליח לגייס ולהשקיע בשיקום, ובמוטיבציה שתהיה לה לעשות זאת.

שני העניינים האחרים הם קריטיים מכל בחינה אפשרית. הם יקבעו לא רק את גורל המלחמה, אלא גם את העתיד. אם איראן תחזיק ביכולת שתשמר אותה קרובה לגרעין, ואם היא תשלוט במצר, היא תהיה שחקנית משמעותית שתגמד את שכנותיה למפרץ ותאיים בקביעות על הסדר האזורי והגלובלי. כל השותפים למו"מ הישיר והעקיף שמתקיים כעת מבינים את זה, ובישראל מבינים את זה (וחוששים מזה) יותר מכולם.

הוויכוח על הגרעין הוביל לפיצוץ השיחות באיסלמבאד בראשית השבוע. האמריקנים דרשו את הוצאת כל האורניום המועשר לדרגה גבוהה מאיראן, ואת הקפאת ההעשרה ל־20 שנה. האיראנים הסכימו לדילול החומר על אדמתם ולהקפאה לחמש שנים. הוויכוח הזה הוא לא רק על הגרעין, אלא גם על הנרטיב: בהסכם הגרעין המקורי מ־2015 נאסר על איראן להעשיר אורניום לדרגה גבוהה לתקופה של עשר שנים. טראמפ, שפרש ממנו (בלחץ ישראלי), חייב להשיג יותר מזה, בוודאי לאחר שהתחייב פומבית לא פעם שאיראן לא תעשיר יותר אורניום לעולם.

בישראל העריכו השבוע שהפערים בין הצדדים גדולים, אבל גם שאי־הסכמה לא מבשרת חזרה אוטומטית למלחמה. אמנם צה"ל נערך לכך בצבירה מואצת של אמצעים ומטרות, אבל הוא מבין שרבים הסיכויים שיידרש לשוב למציאות המוכרת של מעקב מרחוק אחר הפעילות האיראנית בתחומים השונים. בדיונים הסגורים עולה השאלה - בהנחה שיושג הסכם - אם תתקיים מעתה "מלחמה קרה" ארוכת מועד בין ישראל לאיראן, או שהן יילחמו ביניהן בסבבים מדי פרק זמן.

התשובה לכך נמצאת, כנראה, גם בטיב ההסכם שיושג (בהנחה שיושג), אבל גם במה שיקרה אחריו. למשל, בדרך שבה יטופלו הפרות איראניות, ובגורמים שיקבלו את ההחלטות. המשטר החדש באיראן טרם התעצב לגמרי, אבל ברור שהשפעתם של בכירי משמרות המהפכה תהיה גדולה מבעבר. מנגד, לא ברור מי יקבל את ההחלטות במערב לאחר שטראמפ יסיים את כהונתו, ובהינתן הרפיסות המטרידה מצד המנהיגים באירופה.

בהנחה שהמלחמה תסתיים, וגם אם לא, ישראל צריכה לשאול את עצמה כמה שאלות. המרכזית שבהן נוגעת לקביעות שנזרעו והתבררו כמשוללות יסוד. למשל, שלאיראן אין יכולת ממשית לסגור את מצר הורמוז, או שהמשטר חלש ועתיד ליפול. בהמשך לכך, נדרש לברר אם אמצעים שהושקעו בתוכניות שונות (מסכומי עתק ועד שנות אדם) היו מוצדקות. על פניו נדמה שלא, אבל הבירור הזה מתחייב כדי לחפש נתיבים שיניבו תוצאות טובות יותר בעתיד.

הרבה שאלות נותרו פתוחות על היום שאחרי. שר החוץ האיראני עראקצ'י, צילום: אי.פי.אי

לבנון.

הודעתו של הנשיא טראמפ על הפסקת האש בלבנון לא הפתיעה איש. חוץ מתושבי הצפון, שהאמינו שוב להבטחה המוכרת שהפעם זה אמיתי, וזה יקרה, והמלחמה לא תיפסק עד שחיזבאללה יפורק מנשקו. טוב היה עושה נתניהו לו אמר להם את האמת מראש, ולכל הפחות בדיעבד: שצה"ל השיג את כל מה שיכול היה להשיג, ומכאן והלאה זה עניין למדינאות ולמדינאים.

מהסיבה הזאת, השיחות הישירות שנפתחו השבוע בוושינגטון בין שגרירי ישראל ולבנון בארה"ב הן מבורכות. כתמיד, עדיף לדבר, בוודאי כשבלבנון מכהנת הנהגה ששנאתה לחיזבאללה גדולה מזו של ישראל. ועדיין, אפשר לתמוה מדוע הצדדים לא מקימים במקביל צוותי עבודה מקצועיים שייתנו לשיחות נפח ועומק, במטרה להפוך אותן לתוכנית פעולה. שעת כושר כזאת עלולה לא לחזור, בוודאי אם איראן תצא מהמלחמה מחוזקת ותאבת נקם.

עד שדברים יתבררו, צה"ל מתעתד להישאר בכוחות מתוגברים בדרום לבנון, כדי להעניק הגנה קרובה ועבה ליישובי הצפון. בישראל גם מתעקשים לשמר חופש פעולה מבצעי מלא מול כל איום. הרציונל ברור, אבל גם הסכנה: בעוד מדינת ישראל תחזור לשגרה ותמשיך קדימה - הצפון יישאר מאחור במלחמה תמידית, דאגתם של תושבי האזור ושל מי שיקיריהם ישרתו בגזרה.

זה מצב דברים שאי אפשר להשלים איתו, והדרך היחידה לפצות עליו היא בחיבוק מדינתי עוטף ליישובי הצפון ולתושביהם, ולחיילים. כתמיד, היחידים שמתפקדים הם גופים חוץ־מדינתיים (כמו קק"ל והסוכנות היהודית), חברות מסחריות, המגזר השלישי והציבור הרחב. אין בכך די. הצפון זקוק לממשלת ישראל, שמפקירה אותו.

פרצו דרך. לוחמות יחידת יהל"ם, השבוע, צילום: יגאל סלבין

גיוס.

תמונה אחת של 19 לוחמות פורצות דרך ביחידת יהל"ם, עם דגל ישראל לצידן, ומנגד - הדיונים שנמשכים בכנסת על חוק ההשתמטות מגיוס, בשעה שעשרות אלפי חיילי מילואים נלחמים בלבנון, בסוריה, בעזה וביו"ש. ובתווך, השקר שמפיצה הקואליציה שלפיו הרמטכ"ל אייל זמיר תומך בחוק הגיוס המוצע, כשהאמת הפוכה לגמרי: הרמטכ"ל תומך בגיוס לכולם, גם כי אלה צורכי צה"ל וגם כי נדרש שוויון.

פרשת הדרכים שעליה ניצבת מדינת ישראל, ערב יום הזיכרון ויום העצמאות.