מתנגדי הממשלה מצאו את הדמון המושלם – וזה אומר עליהם הכל

"חטפו לנו את טקס המשואות", הצהיר השבוע אסף ליברמן, איש תאגיד השידור הציבורי. "מירי רגב לקחה את הטקס שלנו, של הציבור הרחב, והיא עושה בו שימוש כדי להתכונן לאירוע אחר, הרבה יותר חשוב מבחינתה". בהמשך, מבקר ליברמן את הבחירה ברב אברהם זרביב להשיא משואה, ומסכם כי בחירת משיאי המשואות על ידי רגב נועדה לסייע לה בפריימריז של הליכוד.

ליברמן הוא לא הראשון שדעתו אינה נוחה מטקסי המשואות בעשור האחרון, מאז מינויה של השרה רגב ליו"ר הוועדה לטקסים וסמלים. בשנת 2018 עורר הטקס את זעמו של מוטי גילת - גם הוא מתאגיד השידור הציבורי, ולכן מייצג נאמנה את עמדות הציבור לפחות בעיני עצמו. גילת התקומם על ההחלטה לאפשר לראש הממשלה לנאום בטקס לכבוד 70 שנה למדינת ישראל ועלה על גדותיו מרוב חרון. רגב היא "פוליטיקאית המזכירה לנו מוכרת בחנות של 'הכל בשקל', שמגיעה לעבודה מדי בוקר עם קופסת גפרורים בידיים. רוכלת מליגה ג' שכדי למכור את מרכולתה הפוליטית נאלצת לצרוח עד לב השמיים. רוכלת, שבניגוד לרוכלים רבים אחרים, שכל ישר אינו הצד החזק שלה. גסות רוח - דווקא כן".

וזו רק ההתחלה: "רגב הצליחה להפוך את עצמה כבר מזמן לפרודיה, לקריקטורה פוליטית, לליצנית שאין שנייה לה בכנסת ובממשלה, לבדיחה מהלכת". בהמשך גילת יאשים את נתניהו, כי לא מחליפים סוס מנצח.

קשה הממלכתיות למי שדעתו לא נוחה מהממלכה. כלומר, ממי שזו בחרה לעמוד בראשה. מכאן נובעות האשמת סמלי המדינה בפוליטיזציה ורתיעה ממייצגיה. בשנה שעברה נערך טקס יום הזיכרון מתחרה, בשנת 2023 לחצים הופעלו על שלמה ארצי, שסירב לקבל את פרס ישראל ובמקביל - הוגש בג"ץ כדי לכפות את הענקת הפרס לפרופסור עודד גולדרייך, מהקצה השמאלי. גם עידן עמדי, מלב הקונצנזוס, סירב להשיא משואה בשנה שעברה - מה שפעם נחשב בגדר הצעה שאי אפשר לסרב לה.

שני משיאי משואות זכו השנה לתגובות נסערות. האחד - גל הירש, מתאם השבויים והנעדרים (עם עו"ד אורי סלונים, ששימש בתפקיד הזה והשיא משואה בשנת 2001, לא היתה בעיה), והשני - הרב אברהם זרביב, דיין בבית הדין הרבני ומפעיל D-9 במילואים. הרב זרביב התפרסם בנחישותו למוטט בתים ברצועת עזה ובכך לא רק הציל חיי לוחמים אלא גם קיים את מצוות "לשטח את עזה", כפי שנכון וראוי לעשות אחרי טבח 7 באוקטובר וסירובו של חמאס להיכנע ולשחרר את החטופים.

הרב זרביב מגלם כמה דמונים של השמאל: ראשית, הוא דיין בבית הדין הרבני (ולא שופט בית המשפט העליון כמו דליה דורנר, שהשיאה משואה בשנת 2010). באזרחות הוא נראה כמו אבטיפוס חרדי לתפארה. במילואים הוא צבר מאות ימי מילואים שבהם סיכן את חייו כדי לחסוך בחיי לוחמים, אם על ידי השטחת בניינים ששימשו עמדות תצפית ואם על ידי כניסה לבניינים ממולכדים. הריסת הבתים בעזה, שאותה ביצעו הרב זרביב ואנשיו, היתה לא רק בעלת ערך מוסרי, אלא גם מבצעי. שנית, כיוון שהרב לא ניחן בעווית אסתטית שיש הטועים לכנותה "מוסר" - הוא לא התבייש בפעולותיו.

אלא שיש מי שמתביישים ברב זרביב: "עם הרב זרביב כמדליק משואה, העם היהודי לא יהיה ראוי לתקומה בארצו", לא פחות - כותרת טור דעה ב"הארץ". גם זהבה גלאון לא התלהבה: "הרב זרביב הוא לא לוחם. הוא לא הפגין אומץ, תושייה, שאר רוח. הוא הפגין רק את השנאה המטומטמת, חסרת הגבולות, לפלסטינים". אמנון אברמוביץ' בחדשות 12 התחלחל כל כך מהבחירה ברב, עד שהשמיט את התואר וכינה אותו "זרביב" בלבד, "נהג טרקטור", ציין שנציב תלונות השופטים קבע שהתבטאויותיו של הרב במהלך שירות המילואים שלו לא ראויות (כי רק לשופטי בג"ץ מותר להתבטא בנושאים פוליטיים), ומצא שבחירתו להשיא משואה נוגדת את ערכי מגילת העצמאות: "איך אדם כזה מקבל את הזכות להדליק משואה? לא יכלו למצוא לוחם אחר? מה זה? זה לתפארת מדינת ישראל?"

התשובה לשאלה הרטורית היא "ועוד איך". הרב זרביב הוא לוחם מסוג חדש: לא "יורים ובוכים", לא מהרהר אחר צדקת המלחמה, ולא משקיע אנרגיה נרקיסיסטית בסבל הפלסטיני. הוא נלחם על חיי עם ישראל ועל חיי לוחמי צה"ל, באמונה ובאהבת ישראל. לרגע לא עלה בדעתו להתבייש בכל אלה, שלא לדבר על להתלונן על שירות המילואים המתמשך שלו. הוא לא יושב באולפנים ומחפש רגל מסיימת. מטרתו אחת: לנצח את הנאצים בני זמננו במינימום אבדות ללוחמינו. ואם לשם כך צריך לשטח את עזה - כך ראוי. ממילא עזה הרוויחה שיטוח מהרגע שיצאה למלחמת שמד על ישראל.

שוב יש מי שמתקשה להתאסף עם כלל עם ישראל בטקס משותף, כאילו הצער על הנופלים והגאווה על הישגי המדינה ואזרחיה הם סקטוריאליים, פוליטיים, שנויים במחלוקת

בשנת 2024 נערך טקס אלטרנטיבי למשואות. טקס כיבוי משואות. השנה הכריזה "מועצת אוקטובר", גוף שמורכב בחלקו ממשפחות נופלים וחטופים ופועל להקמת ועדת חקירה ממלכתית, על אלטרנטיבה ליום הזיכרון. במקום "יזכור" - "ישכח". שוב יש מי שמתקשה להתאסף עם כלל עם ישראל בטקס משותף, כאילו הצער על הנופלים והגאווה על הישגי המדינה ואזרחיה הם סקטוריאליים, פוליטיים, שנויים במחלוקת. כאילו חסרות הזדמנויות למחות על פעולות הממשלה בכל ימות השנה, או סתם לכבות את הטלוויזיה. חייבים להתנתק מהטקס שנחטף.

הרב זרביב, מבחינתו, המשיך במילואים, הפעם בלבנון. נראה שהמחלוקת לא בדיוק ערערה אותו. בערב יום השואה נשא בפני הלוחמים את הדברים הבאים: "לפני 80 שנה לא היה לנו כוח מגן. כל גוי הכי זב חוטם היה יכול לשחוט יהודי ואיש לא היה מצפצף. היום דם יהודי הוא דם יקר. לפני שנתיים וחצי חשבו שמסיימים עם העם הזה. ופתאום כל ציר הרשע קרס. אנחנו גאים שאנחנו מייצגים ביום השואה את עם ישראל פה בבינת ג'בייל בהכרעה מוחלטת".

תעלה המשואה, יעלה הרב זרביב.