מה אנחנו יכולים ללמוד מהדמוקרטיה ההונגרית

רק לפני שבועיים, במהלך השבת, ביהמ"ש העליון קבע שזכות ההפגנה נעלה כל כך, שנכון לאפשר את מימושה גם כשיש חשש ממשי למתקפת טילים, ובמספרים שפיקוד העורף סבר שמסכנים חיי אדם. מאז עברו לא יותר מעשרה ימים, וזכות ההפגנה השתנמכה לה באופן דרמטי. לא רק שהיא לא גוברת עוד על סכנה - היא עצמה הפכה לסכנה, שמכוחה ניתן לסטות מעקרונות יסוד במשטר דמוקרטי. הרכב השופטים שדן בעתירה הקוראת לראש הממשלה לפטר את השר בן גביר החליט לסגור מראש את הדיון בפני הציבור, וזאת מתוך חשש שלרגע עשויה להיווצר הפגנה באולם. הפגנות הן עניין חשוב, אבל חשובה עוד יותר השאלה מיהו הציבור שמפגין, ומהי הכתובת שכנגדה מופנה זעמו.

ולא במקרה הניסיון של בהרב־מיארה להדיח את בן גביר מעורר זעם ציבורי גדול כל כך. לו היתה מתקבלת עמדתה המקורית בבית המשפט, היה זה צעד אחד רחוק מדי. לא רק עבורה. היא הרי הפכה למחולל אוטומטי של עמדות אנטי־ממשלתיות שנוחל הפסד אחרי הפסד בבית המשפט, וכבר מזמן לא שואלת את עצמה מה הסיכוי של עמדתה להתקבל. אבל הגרירה של בית המשפט לעומק שדה המוקשים הפוליטי של פיטורי שרים - על עניינים שאין להם שום קשר, לא עקיף ולא ברמז, לתחום הפלילי שאליו מתייחסת הלכת דרעי־פנחסי - היא עניין שגם בית משפט תחת הנהגתו של הנשיא עמית מבין שהציבור לא יקבל.

למעשה, כלל לא ברור אם על פי קו הפסיקה המוכר ניתן לכפות את פיטורי שר כמו בן גביר, אפילו במקרה היפותטי שבו שמו היה נקשר בחשד למעשים פליליים. דרעי־פנחסי עוסקת בשרים שאישורם בכנסת ניתן כחלק מהשבעת הממשלה כולה. ביחס אליהם קבע בית המשפט כי האמון שניתן בהם בראשית הקדנציה - בהיותם חלק מהממשלה - לא מרפא את אובדן האמון הציבורי בהם בשל חשד פלילי שנוצר בשלב מאוחר יותר. אלא שהמקרה של בן גביר שונה בתכלית. בעקבות התפטרותו בראשית 2025 וחזרתו לממשלה חודשיים לאחר מכן, האמון שניתן בו היה אישי ומפורש, ובנפרד מכל שאר השרים שכבר כיהנו באותה עת.

בעניין דומה, בקשר להנגבי, בית המשפט קבע כבר לפני עשור: "אין דין אישור הניתן על ידי הכנסת במסגרת מתן אמון בממשלה, שעניינו של השר הפרטני 'נבלע בו', כדין אישור למינויו של השר באופן ספציפי, שניתן לאחר דיון בהיבטיה השונים של הסוגיה". ואכן, רוב מוחלט של המעשים המיוחסים לבן גביר נעשו לפני אישור מינויו לשר בפעם השנייה, והיו ידועים היטב לחברי הכנסת שהכירו, ככל אזרח בישראל, את חוות הדעת של היועצת המשפטית לממשלה הנוגעת לפעולותיו של בן גביר שניתנו בטרם מונה. הם אישרו את מינויו למרות הידוע להם. אלא שכאמור, המעשים המיוחסים לבן גביר שונים בתכלית.

מה הכלל?

כבר בדיון עצמו, ברור היה שהתזה הקיצונית שהיועצת המשפטית לממשלה ביקשה לשכנע בה את בית המשפט לא תתקבל. ודאי שלא באופן המקורי שבו הוצגה וביקשה להורות מיידית על פיטורי השר. למעשה, קשה מאוד לקרוא למה שהוצג לבית המשפט מטעמה של בהרב־מיארה "תזה". ובטח לא מהסוג המשפטי. זה לא היה רק חוסר הנוחות המורגש של שופטים מסוגם של וילנר וגרוסקופף, ששוב ושוב ניסו להבין כיצד צבר הפעולות המיוחסות לשר בן גביר חוסה תחת הכותרת "פגיעה בעצמאות המשטרה". זה קודם כל הכלל המשפטי החדש שבהרב־מיארה ביקשה לקבוע כהלכה בבית המשפט.

אם המפכ"ל היה מעודד יהודים להתפלל בהר הבית בעוד השר היה נגד - היתה היועמ"שית דורשת את פיטורי השר? נדמה לי שברור שהתשובה שלילית. הרי זו מעולם לא היתה עצמאות המשטרה שהטרידה את היועצת. זו עצמאות השר

השופט יחיאל כשר חידד את העניין הזה, וביקש להבין מה היה קורה לו היה מתקיים מקרה הפוך. נניח, הציע כשר, שמתישהו בעתיד יכהן שר לביטחון לאומי בעל תפיסה מאוד ליברלית בנושא ההפגנות, אך המפכ"ל שיכהן תחתיו יבקש להוציא לפועל מדיניות מאוד נוקשה בתחום, ולצמצם את ההיתר להפגין למינימום. האם גם אז יטענו בייעוץ המשפטי לממשלה שהשר שמבקש להשפיע על מדיניות המשטרה, ומקדם חופש הפגנה גדול יותר עבור האזרחים, ייחשב מי שפוגע בעצמאות המשטרה, ולכן יש להעבירו מתפקידו? שוב ושוב שאל כשר אם זה הכלל שמבקשת היועצת המשפטית לממשלה לקבוע, ושפת גופו הבהירה שזה לא נשמע לו כמו כלל הגיוני בשום צורה.

אפשר, כמובן, להרחיב את השאלה של השופט כשר לעניינים אחרים שבהם מואשם השר. נגיד, האם גם במצב שבו המפכ"ל היה נוקט מדיניות שמעודדת יהודים להתפלל בהר הבית או מגבה באופן ברור שוטרים חשודים, בעוד השר היה מבקש דווקא לצמצם עליית היהודים להר, לחזק את מח"ש ולהרחיק שוטרים חשודים משירות עד לבירור - היתה היועמ"שית מתריעה מפני פגיעה בעצמאות המשטרה ודורשת את פיטורי השר? נדמה לי שגם אונה מתפקדת אחת תספיק כדי להשיב בשלילה. הרי זו מעולם לא היתה עצמאות המשטרה שהטרידה את היועצת. זו עצמאות השר.

טיהורים ליברליים

פחות או יותר באותו הזמן שבו בישראל העותרים והמשיבים בעניין בן גביר השחיזו את טיעוניהם המשפטיים לקראת הדיון - כמה שעות טיסה מכאן, בהונגריה, זכה בבחירות פטר מדיאר, יריבו של ויקטור אורבן. האחרון, ששלטונו תואר בקרב מתנגדי הממשלה בישראל בתור מודל נורא של דמוקרטיה חלולה שישראל מידרדרת אליו, הודיע מיידית על הפסדו ועל כוונתו לכבד את רצון הבוחר. טיפה מפתיע ביחס למי שטרחו להדביק לו תווית של דיקטטור בחסות החוק. אבל הוא הגיבור הפחות מעניין של האירוע. זה לקח עוד כמה שעות עד שהזוכה המאושר, זה שמאבקו הפך מזמן למודל הנחשק של הכוחות הליברליים בישראל, נשא את נאום הניצחון שלו, שכדאי מאוד לשים לב אליו.

מדיאר קרא להפסקה מיידית של כהונת נשיא המדינה, נשיא העליון, התובע הראשי ומי שעומד בראש השידור הציבורי. הוא גם הסביר מדוע הם מוכרחים לסיים את תפקידם. וכן, כל מיני מילים מהשורש בג"ד בהחלט הופיעו כחלק מההסבר שלו. וכמו תמיד, בכל פעם שנגרמת מבוכה בלהסביר את מה שלא ניתן להסבירו, גם הפעם נשלפה המילה "דוקטרינה", וכל מה שהיה לא מתקבל על הדעת עד אליה - התיישר לפתע והפך הגיוני. העברת בעלי המשרות שמונו לשירות הציבורי בתקופת אורבן היא לא נקמה, חלילה, או חיסול חשבונות פוליטי. היא יישום של דוקטרינת התיקון הדמוקרטי. ולא רק זה, היא גם פרקטיקה מוכרת של צדק מעברי. היא מחויבת המציאות בשלב שבו עוברים מהרעים לטובים.

וכך נוצר לו השבוע מסך מפוצל: בישראל, שבה על פי התזה השלטת באקדמיה, בתקשורת ובבתי המשפט הדמוקרטיה מידרדרת, היועצת המשפטית, שבמשך חודשים רבים הממשלה האוטוריטרית לא מצליחה להעבירה מתפקידה, ביקשה להעביר שר מכהונתו ללא כל עילה מוכרת בחוק או בפסיקה. לא במקרה הגדירו זאת השופטים בקשה "קיצונית" וציינו שאין לה אח ורע. במקביל, בהונגריה, שבה הדמוקרטיה הליברלית ניצחה ניצחון סוחף, מי שתואר כדיקטטור החל לאסוף את חפציו לקראת עזיבתו את משרדו, ומחליפו - תקוותם הלבנה של הליברלים - פצח במסע טיהור של השירות הציבורי מכל מי שמונה בתקופת קודמו בתפקיד.

אפשר, כמובן, לתמוך במדיאר בשל עמדותיו, ואפשר להתנגד לבן גביר בשל עמדותיו. אבל לתלות את התמיכה במדיאר במודל דמוקרטי כשאלה הפירות הבאושים שצומחים בחלקתו, ובמקביל לטעון כי בישראל הדמוקרטיה תקרוס אם בית המשפט לא ייטול לעצמו סמכות ששום בית משפט בעולם הדמוקרטי לא העלה על דעתו ליטול - זו עמדה שקשה לקחת ברצינות.