זמן קצר לאחר התבוסה של ויקטור אורבן בבחירות בהונגריה, התמלא השיח הציבורי בתגובות שביקשו להצדיע לו על הודאתו בהפסד, ללעוג לחששות שקדמו לבחירות מפני סירוב להעברת השלטון - ולעיתים אף לשלב בין השניים. אך האם החששות הללו אכן היו מופרכים?
רויטרס
אכן, ראוי לברך את אורבן על ההודאה ועל העברת השלטון. כך ראוי לנהוג וכך נוהגים נבחרים בעלי שררה בת חלוף, וזה אחד ה"ניסים" הקבועים במשטרים דמוקרטיים ואחד ההישגים הגדולים של המחשבה הפוליטית האנושית.
בה בעת, עצם ההתלהבות מכך מלמדת כמה מעורערת נעשתה הפרוצדורה הפשוטה, אך הכה נשגבת הזו של מסירת השלטון: נשגבת, משום שבה מודה הנבחר המודח לא רק בקבלת רצון העם, אלא נפרד מכל מנעמי השררה והכוח, ובעצם מודה בכך שבני אדם אינם כל יכולים ואינם אלים. הצניעות הזו תפורה לתוך השררה הדמוקרטית הליברלית, והיא שכורתת את ההיבריס ששזור בפיתוי של כל מנהיג למשול עד שיבוא יומו.
ההודאה בהפסד כבשה את כולם ופספסה את העיקר
העוקצנות כלפי מתנגדי אורבן, שלפיה, בניגוד לחששות, הוא הודה בהפסד ו"סתם הציגו אותו כדיקטטור", מגלה בעיניי פן מעניין על הלועגים עצמם. למה? ראשית, בגלל הניסיון המובלע להלבין את כל מעשי אורבן במרוצת 16 שנות שלטונו; כאילו משום שנהג כשליט דמוקרטי כעת, כל ההשחתה התהומית של הונגריה לפני כן נעלמה כלא היתה. כאילו לא עיקם את שיטת הבחירות לטובת פידס, לא השתלט על מרבית כלי התקשורת שמנעו מיריביו גישה וסיקור, ולא השתלט על הרשות השופטת.
הדמוקרטיה ההונגרית לא היתה דיקטטורה דה יורה, אבל נטתה לכיוונה דה פאקטו. כמו משל הכדורגל שבו תיארו אותה נועם גדרון ויניב רוזנאי: יש משחק, אבל האופוזיציה עולה בתשעה שחקנים - והשופט מונה על ידי הקואליציה.
שנית, בטיעונים נגד "האלרמיזם המיותר" יש ניסיון לבטל את עצם קיומו של החשש, כאילו נאמר: "רואים? אתם סתם מדביקים תוויות ויוצרים פאניקה מיותרת". אבל גם אם נשים בצד את העובדה שבקרב תומכי אורבן היה חשש מקביל (לאי קבלת הפסד מצד מגיאר), החשש כלפי אורבן היה סביר בהחלט - גם כשלעצמו (מי שמפגין התנהגות בלתי-ליברלית ראוי לחשדנות), גם בשל הבחישה בקרמלין וממשל טראמפ, וגם משום שיש לו בסיס היסטורי ברור.
נדרשת מידה גדושה של אמנזיה סלקטיבית כדי לשכוח מה קרה בגבעת הקפיטול בינואר 2021 לאחר ההפסד של טראמפ לביידן, ומה שהתרחש בברזיליה לאחר המפלה של בולסונארו מול לולה דה סילבה שנתיים אחרי. ואם לברזיל עוד היה עבר של שלטון חונטה, ארה"ב היא מודל דמוקרטי מוצלח באופן היסטורי מכל אחד אחר - ועדיין התגלה בה נשיא פופוליסט שסירב לקבל את הפסדו (ועדיין אינו מכיר בו) ומה עשו תומכיו. ואם לא די באלה, אורבן עצמו פקפק באמינות הפסדו בבחירות 2002 וטען אז כי "האומה אינה יכולה להיות באופוזיציה".
כשהתמיכה בישראל הופכת פוליטית מדי
ונקודה אחרונה לגבי היחס לישראל. אורבן נתפס בירושלים כבלם אפקטיבי נגד החלטות שנגדו את האינטרסים של ממשלת ישראל. לא במקרה נתניהו (האב) הקליט הודעת תמיכה באורבן, נתניהו (הבן) בכלל בן בית בבודפשט, וערב הבחירות כל המי ומי בימין הישראלי נרתם להרעיף שבחים על ויקטור, צור ישראל וגואלו (מבריסל).
אבל בה במידה, התמיכה של הונגריה האורבנית בישראל נעשתה יותר ויותר תמיכה בנתניהו ובליכוד. תמיכה מסוג כזה טומנת בחובה מוקש רציני: האם אנחנו באמת רוצים שתמיכה בישראל תהיה תמיד מבוססת על מפלגה אחת, וחמור מכך - תהיה מעוגנת בפרסונה של פוליטיקאי מסוים? בארה"ב, ההימור של נתניהו על המפלגה הרפובליקנית כבר תרם תרומה גדולה לשינוי לרעה בתדמית שלנו באמריקה (אף שוודאי לא היה הגורם היחיד); האם נרצה להעתיק את "ההצלחה" לעוד מדינות?
יתרה מזאת, אין רק יתרונות בכך שידידותינו יהיו מדינות שיגידו אמן לכל דבר שעושה ישראל או יתנגדו לכל יוזמה נגדה. זה אמנם מסדר היטב את העולם כך שבו ישראל אינה שוגה ותמיד מוקפת עמלקים לסוגיהם, אבל המציאות, כידוע, מעט מורכבת יותר, ולא כל דבר שעושה מדינת ישראל הוא מוצדק רק משום שהוא צבוע כחול-לבן. אדרבה, הייתי רוצה ידידות כמו גרמניה שלא רק יודעות להגיד כן אלא גם להגיד לא, כמו שראוי - סליחה על הדימוי הפרסונלי - בין ידידים שהם אנשים בוגרים, ולא טינייג'רים פוחזים.
בסוף, הסתכלות על יחסי החוץ דרך פריזמה של אוהב ישראל/שונא ישראל מחוללת פוליטיקה פרימיטיבית מאוד, שהופכת יחסי חוץ ליחסי ציבור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו