אלבום חתונה לאומי: בשיר השירים מסתתרת מפת הדרכים של ישראל

1

ובשבת שבין חג ראשון שבו יצאנו ממצרים לחג שני שבו נבקע הים לאבותינו, נהגו קהילות יהודיות רבות לקרוא במגילת שיר השירים, זכר לאהבת האל שגאל את עמו ממצרים, וזכר לאהבת העם שהלך אחר אלוהיו למדבר. בראשית המאה השישית לפנה"ס, ברגע קשה בתולדות העם, נזכר הנביא ירמיהו בקשר האהבה הזה, ומדמה אותו לכלולות בין בעל לרעייתו: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאׇזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". דווקא בירושלים שעמדה להיחרב היה צורך לחזור על הראשונות, כדי לחזק את העם, שגם במדבר העמים ימשיך הקשר הנצחי בין העם לאלוהיו, וכך ישמור על זהותו.

2

המגילה רצופה נופי ארץ ישראל, עציה, צמחיה, ציפוריה וחיותיה. בתוך אלה בולט זכרה של ירושלים, שווקיה ורחובותיה, שהאהובה דומה לה ביופיה. לא בכדי התרפקו יהודים על שיר השירים בגעגועיהם לציון, משקל נגד למגילת איכה. מגילת החורבן הסתיימה בבקשה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם", ואז נחתמה בזעקה קורעת לב של ילדים שנענשו דיים: "כִּי (גם) אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, (הרי כבר) קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד".

מגילת שיר השירים היתה כאלבום חתונת ההורים שהצילו מביתם, כשעוד עמד על תלו, לפני שזרים החריבוהו. היו בו נופים שהילדים כבר לא הכירו, ולכן נעזרו בתמונות הישנות לשחזר מה שאבד ולייחל לחידוש ימיהם כקדם: "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלָ͏ִם... שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד... צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים... רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל...".  

3

אם הגלות היא ביטוי לדיסהרמוניה בין האל לעמו, מעין גירושין ופירוד, שיר השירים הוא ביטוי לרצון לחבר בין השניים ולהביא להרמוניה בין עליונים לתחתונים, באמצעות שיבת העם לארצו ולאלוהיו. לא בכדי נתפרשה המגילה כמלאה ברמזים היסטוריוסופיים על קץ הגלות וגאולת העם. המגילה דיברה בשבח האיטיות של תהליך תיקון העם, והזהירות מדחיקת הקץ: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". שלוש פעמים חוזרת ההשבעה לא לאלץ את האהבה ולהכריח בכפייה את החיבור, אלא להמתין לשעת הרצון.

4

אחרי החורבן, במאה השלישית, דרש רבי יוסי בר חנינא את שלושת השבועות כך: "אחת - שלא יעלו ישראל (לארץ) בחומה (בכוח ובבת אחת), ואחת - שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת - שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי".

הרבי מסאטמר, רבי יואל משה טייטלבוים, הפך את המדרש להלכה שמשמעותה איסור לשוב ארצה ולהקים מדינה לפני בוא המשיח, עד כדי "ייהרג ואל יעבור". אבל הוא ביטא דעה כמעט יחידה בקרב חכמי ישראל שבכל הדורות.

בוועידת סן רמו (אפריל 1920) העניקו המעצמות המנצחות במלה"ע הראשונה מנדט לבריטניה להגשים את הצהרת בלפור, ולהקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בעקבות הוועידה כתב רבי מאיר שמחה מדווינסק: "אמנם כעת הסבה ההשגחה, אשר באספת הממלכות הנאורות בסן רמו ניתן צו, אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל. וכיוון שסר פחד השבועות וברישיון המלכים - קמה מצוות יישוב ארץ ישראל, ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה, למקומה. ומצווה על כל איש לסייע ככל יכולתו לקיים מצווה זו".

5

מצד שני, המגילה מלמדת להקשיב לסימנים ולא להחמיץ את השעה: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" - במשך הגלות היתה כנסת ישראל שרויה בתרדמה לאומית, אבל בתוכה פעל זרם מעמקים שדחף את האומה לגאולתה. והנה נשמעה הקריאה: "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק: 'פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי - שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה'". ולא שמענו. ואם שמענו – היו לנו תירוצים מדוע לא להיענות לקריאה. וכך נשארנו בגלות מסיבות של נוחות או קטנות אמונה: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתׇּנְתִּי, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?".

האהוב לא רק דפק על הדלת, אלא ניסה לפותחה דרך חור המנעול, ואולי מראה אצבעותיו עורר בה כיסופים: "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר, וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו". לבסוף, הנסיכה הענוגה קמה ממיטתה לפתוח לו, אך מגלה שהאהוב נעלם: "קַמְתִּי.. פָּתַחְתִּי... וְדוֹדִי חָמַק עָבָר". ובאמת, כמה פעמים בתולדותינו החמצנו את השעה ולא רצינו לשמוע את הקריאה הגואלת.

כעת היא מרגישה את אכזריות ההחמצה וצער חסרונו, ומודה: "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ". די בדיבורו כדי לגרום לה לכלות מגעגועים. וכמו בפעמים מסוימות בהיסטוריה שלנו, מגיעה החרטה הגדולה. הרעיה יוצאת לחפש אחרי אהובה: "בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו - וְלֹא עָנָנִי". כי לא כל העיתים שוות והזמנים משתנים; דלתות שנפתחו לרגע, נסגרות ברעש בריחים מהדהד עד לפעם הבאה. האם נלמד?

החיפוש אחר האהוב מאריך את הגלות, והאומות הפוגשות בכנסת ישראל בהמשך דרכה המתארכת, מכות ומגרשות אותה מקרבן, גוזלות את רכושה ומביאות אותה כמעט עד לכליה, כפי שראינו במאה הקודמת. "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי, פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת". פצועה ומדממת, היא שולחת קריאה לאהובה ומשביעה את בנות ירושלים ומי שיראה את גואלה, לומר לו שלא יתייאש ממנה, גם אם התרחקה ממנו, כי יש תקווה לאחריתה: "אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי, מַה תַּגִּידוּ לוֹ - שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי".

6

אפשר למצוא פה רמז לקריאת שיר השירים בפסח, שבו מצווה לאכול מצה, לחם חסר זמן, ולא להתעכב עד שהעיסה תתפח, שאז עלולים להחמיץ את השעה. לפעמים עדיף להסתפק במצה הדלה ולפתוח את הדלת לגואל. ואם נאמין, ניווכח, כי מהסוכה הדלה שהקימו העליות הראשונות בארץ המתוארת בשיר השירים, קמה והתנשאה אומה עתיקה ובנתה ממלכה ושלטון, וכעת אין השומרים בעיר יכולים להכותה, אלא היא מכה בצורריה ומשלמת גמול לשונאיה. "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ,  עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ" – 'זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם' (הראי"ה קוק) – "וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ". בעינינו ראינו. 

דומה שזה עומק דבריו של גדול התנאים, רבי עקיבא, במשנה: "שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל - שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים". אם נחשוב על האומה כגוף המורכב מגוף ונשמה, לאומיות וקדושה, נבין, שבעוד שאר הכתובים נוגעים בקודש, שיר השירים מחבר את שני הרכיבים של אישיותנו הקולקטיבית: אומה שלאומיותה חתומה בחותם של קדושה, חותם של נצח שהזמן לא יכול לו. "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים".