באחד הימים שאחרי 7 באוקטובר שמעתי ראיון ברדיו עם תושב של אחד הקיבוצים הדתיים בעוטף עזה שתושביו לא נפגעו. המראיין שאל: איך אתה מסביר את העובדה שניצלתם, שהמחבלים לא חדרו לקיבוץ שלכם? בתשובה אמר המרואיין: חסדי ה', חסדי ה'. ואחר כך היתה שתיקה ארוכה, בלתי רדיופונית בעליל. בתוך השתיקה, ניתן היה לשמוע את השאלה שהמראיין והמרואיין כאחד רצו לשאול: אם אפשר לקרוא להצלה מפגיעה "חסדי ה'" - כיצד יש לקרוא לאי־ההצלה, לפגיעה הקשה, הבלתי נתפסת, ביישובים האחרים?
השירה המקראית לא נרתעת מהתמודדות עם אובדן, עם מפלה ועם מוות, תוך הצבעה ישירה על אלוהים כמקורם. בדורות מאוחרים יותר, מי שנרתמו למשימה הזו היו פייטנים שכתבו שירים לביצוע בבית הכנסת, בעיקר בשבתות ובחגים
השאלה הזו אינה חדשה, כמובן, אך בתוך התופת של המלחמה והשבי היא רכשה איזושהי דחיפות מיוחדת. נכון, גם היום אפשר לשיר ולשיר שאלוהים עושה שיהיה לנו "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב" - אבל אי אפשר באמת להאמין לזה. אי אפשר ברצינות לחשוב שזה הסיכום המדויק ביותר של מצבנו. אלה מאיתנו שמבקשים להבין את האירועים סביבנו בשפתה של האמונה זקוקים לתשובות אחרות. דרושה התמודדות מורכבת יותר.
צבעים מיוחדים
היכן אפשר למצוא תשובות טובות לשאלה כזו? מקור אחד שאפשר להיעזר בו הוא השירה העברית הקדומה. השירה המקראית, בעיקר בספרי איוב ותהילים ובמגילת איכה, לא נרתעת מהתמודדות עם אובדן, עם מפלה ועם מוות, תוך הצבעה ישירה על אלוהים כמקורם. בדורות מאוחרים יותר, מי שנרתמו למשימה הזו היו פייטנים, אותם משוררים שכתבו שירים לביצוע בבית הכנסת, בעיקר בשבתות ובחגים. בתוך הים הגדול של הפיוטים העבריים שנכתבו בכל רחבי אגן הים התיכון בימי הביניים, נוצרה גם מסורת אחת מיוחדת מאוד, שצבעה בצבעים מיוחדים את העיסוק בשאלת תפקידו ואחריותו של אלוהים במצב של סבל, כאב ואובדן דרך. באופן מפתיע, המסורת הזו לא קשורה רק לאיוב או למגילת איכה, אלא לשיר השירים.
מגילת שיר השירים התפרשה באופן מסורתי כתיאור אלגורי של סיפור האהבה הגדול בין אלוהים ועמו. הדוד (האהוב) הצח והאדום מייצג את אלוהים, ואילו הרעיה היפה שעיניה יונים מייצגת את כנסת ישראל. הפרשנות הזו חלחלה גם אל פיוטים עבריים רבים שאכן מתארים את יחסי האל ועמו כסיפור אהבה.
אבל מבט קרוב ברבים מהפיוטים האלה מלמד שהם לא שימשו רק ניסוחים מחודשים של תוכן המגילה המקראית. מדוע? מכיוון שעבור הפייטנים שישבו בגלות תחת שלטון זר, ולעיתים עוין, כבר לא היה אפשר לקרוא את התיאורים המעודנים של שיר השירים ולראות בהם ייצוג נאמן של המציאות. דרוש היה טיפול מורכב יותר בחומרים הללו, ומשוררים רבים גייסו את כל כוח שירתם לצורך טיפול כזה בדיוק. החשוב שבהם היה שלמה אבן גבירול.
שבר כפול
אבן גבירול פעל בספרד המוסלמית (אל־אנדלוס) במאה ה־11 וכתב מאות שירים, ובהם גם שירי חול (שירי אהבה, יין והגות) וגם שירי קודש (פיוטים למועדים שונים). בבואו לעסוק בחומרים של שיר השירים, הוא שילב את יכולתו לכתוב בלשון האהבה עם יכולתו לראות נכוחה, ולהכיר בכך שהמציאות היהודית בת־זמנו היתה רחוקה מסימבוליקה פסטורלית של רועה ורעיה שמשוטטים בעקבי הצאן.
התוצאה היתה רצף פיוטים שנשמעים מעין עיוות של המגילה המקראית המקורית: עדיין יש בהם דוד ורעיה, עדיין יש כינויי חיבה ויופי, יש אפילו כמה אביזרים הכרחיים - דלת שניגשים לפתוח, גן שמבקשים להיכנס בשעריו - אך כל זה נשמע בחלל עייף וריק של אהבה שהתקלקלה, חלל שבו סערות החיזורים והשיטוטים הליליים הן עכשיו זיכרון רחוק. הנה, כך זה נשמע בשורות הפתיחה של פיוט מאת אבן גבירול:
שִׁמְשִׁי, עֲדֵי אָנָה תָּבוֹא וְלֹא תִזְרָח?
שָׁרְשִׁי, עֲדֵי מָתַי יִיבַשׁ וְלֹא יִפְרָח?
לָכֶם אֲנִי אֶקְרָא, דּוֹדַי, וְאַשְׁבִּיעֲכֶם,
נָא דַבְּרוּ לִפְנֵי דוֹדִי אֲשֶׁר בָּרָח
מַה לּוֹ גְעָלַנִי, רֵעַ בְּעָלַנִי?
מִיּוֹם עֲזָבַנִי לַיְלָה וְיוֹם אֶצְרָח
הִנֵּה בְקוֹל שַׁוְעִי אֶעְטֹף לְעֻמָּתוֹ
אוּלַי תְּחִנָּתִי דוֹדִי כְּמֹר יָרָח
הפיוט נפתח בדברים כואבים מפיה של האהובה, דברים שמציירים תמונה של שבר כפול: השמש רק שוקע ולא זורח, והשורש ממשיך להתייבש ולא לפרוח. המציאות, אם כן, היא לילה ללא סוף, ולחלוחית חיים שהולכת ומתמעטת. אין כאן עדיין ציטוט של פסוק משיר השירים, אבל יש כאן פריסה של רקע שהוא ההפך הגמור מהמגילה שם. אין גינת אגוז, ואין יפהפייה מסנוורת שעולה מן המדבר. יש חושך וריח מוות. על רקע זה עובר אבן גבירול לשורה הבאה, ושם מתברר שהאהוב איננו, ולא נותר אלא לפנות לשאר האוהבים והחברים ולהתחנן שידברו על ליבו של האהוב שברח.
מדוע הוא ברח? במגילת שיר השירים היתה זו היא שאמרה לו "ברח דודי ודמה לך לצבי", והמילים נשמעו כדברי התגרות מאוהבים. אך כאן היא כאילו אומרת: הוא באמת ברח ולא שב, אנא דברו על ליבו. ובשורה הבאה: הוא לא רק ברח - הוא עזב ונטש, הוא דחה אותי ("געלני"). אין כאן לא חסדי אלוהי ולא אמונה נאיבית באל שכל מהותו שמירה והגנה. האל עזב, התרחק, וכעת הוא מתנכר, גם כשאני צורחת יום וליל. אפשר לדבר עליו כך, אולי אפילו מוכרחים לדבר עליו כך. הוא היה דודי ורעי. כעת הוא "דודי אשר ברח".
בחסדי השיר
האם השיר מציע תיקון? אולי הוא מציע כיוון לתיקון. בשורה הבאה אומרת הדוברת שכעת יש בכוונתה להתייצב לפני האל ולהתפלל לפניו, מתוך תקווה שאותו דוד אולי יריח את תפילתה, כמו בושם המור. בשיר השירים היא היתה זו שאמרה "צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין", ובכך הצהירה שהשיגה את מבוקשה: הוא שלה, הוא אצלה, כמו צרור מבושם על החזה. אבל כעת, בשיר, היא אומרת שאולי מילות תחנוניה תהיינה כריח מור, שיגיע כאד קלוש לאותו אהוב רחוק.
במילים פשוטות: היא מודה בלב כואב שהיא כבר לא יכולה לומר שהוא שלה, שהוא אצלה, שהיא מכירה אותו ואת כוונותיו. היא עוד נשענת על הזיכרונות של האהבה הישנה שריחה כריח המור - אבל היא יודעת שכשהאהוב יחזור, אם הוא יחזור, יהיה עליהם לרקום סיפור חדש.
שיח אוהבים אולי מתחיל כחילופי מחמאות וחיזורים, כהתחמקויות מסתוריות ותלתלים רוויי טל. אבל שיח אוהבים ארוך שנים גם ממשיך לשיחה של רחוקים, לעיבוד תחושות קשות של בגידה וחוסר סיפוק, בניסיון למצוא נתיב פתוח לשיחה בכל פעם מחדש.
אולי אותה שתיקה בראיון ההוא אחרי 7 באוקטובר היתה במקומה. כי באמת עוד לא היה מה לומר - ועדיין אין. יש רק תקווה, קלה כמו בושם, שמה שנותק יתחבר.
מגילת שיר השירים היא המגילה של פסח. היא נקראת בבית הכנסת בשבת חול המועד פסח (והשנה בשביעי של פסח, שחל בשבת), והיא גם מספקת רקע סמלי עשיר לסיפור יציאת מצרים כסיפור התגשמותה של האהבה הגדולה שבין האל לעמו. השנה, טוב שנלך גם בעקבות שלמה אבן גבירול ונראה באותה מגילת אהבה עצמה סיפור רקע למערכת יחסים מורכבת, כואבת וארוכה, שחלה בה תפנית קשה ומטלטלת. מי יודע - אולי בחסדי השיר אפילו אפשר יהיה לחוש התחלה זהירה, ריח קל, של מרפא.
