מארב מזנק
לפני חודש ושבוע בערך, נשא האלוף רומן גופמן הרצאה מרכזית ביום עיון לזכרו של אורד וינגייט, "הידיד". הוא בחר להתחיל את הדיון במורשת וינגייט בסיפור על יוזמתו של וינגייט להתקיל את מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל, הגנרל ווייוול. "וינגייט היה צריך לשכנע את המערכת - גם הבריטית, אבל גם היהודית - ולצאת לדרך", אמר גופמן, שעלה לבמה בעין חרוד תוך שהוא מלווה במחיאות כפיים סוערות. "היתה לו בעיה בעניין הזה. הוא קיבל החלטה חריגה. ללכת ישירות למפקד העליון. הבריטי. בארץ. איך הוא מגיע אליו? הוא הרי קצין זוטר. הוא אסף מודיעין עליו. כביש ירושלים-תל אביב; מתי הגנרל ווייוול עובר שם? הוא עמד באיזו נקודה. עמד באמצע הכביש, ותפס איתו טרמפ. וכל השאר היסטוריה".
זה היה מה שדן זיו עה"ש כינה "מארב מזנק"; לתפוס את המנהיג שאתה לא מצליח ולא מסוגל לקבוע איתו פגישה תוך כדי תנועה באיזה אירוע. "בנקודה הזו הוא תפס אותי", הסביר גופמן את ההתחברות שלו אל וינגייט. מאחר שההרצאה נישאה יומיים לפני מתקפת חיל האוויר שחיסלה את צמרת המנהיגות האיראנית במלחמת "שאגת הארי", האינטואיציה אומרת שחלקים בהרצאה, כולל הפתיחה, היוו מטאפורה למה שעומד לקרות. אם ההרצאה התחילה בהתחברות בין וינגייט ל"מפקד העליון" והסתיימה באמירה "ברוח וינגייט, אנחנו רוצים ומוכנים לצאת מן הגדר. בלילה. אל תוך השטח הבנוי"; הוא התכוון כנראה למערכה המתקרבת, אף שאולי עוד לא היה המודיעין הסופי שמזניק את חיל האוויר.
דבריו של גופמן, שהשבוע שוב נמסר גורלו לידיהם של השופט גרוניס והיועמ"שית בהרב־מיארה, מסבירים אולי את המאבק הפנימי בישראל. את הנגזרות של המאבק הקשה הזה אנחנו מקבלים בעיקר באמירות של שכול וכישלון, נהי ותבוסתנות. מצד אחד מערכה עם התוצאות מרחיקות־הלכת ביותר בתולדות מלחמות ישראל. ומנגד, חוסר אמון, דשדוש נפשי ופרשני, וקמפיין כללי של חוסר תוחלת.
האלוף גופמן עסק במהפך הביטחוני של השנתיים וחצי האחרונות מההיבט התרבותי. תרבות של ביטחון, צבא ונכונות של הלוחמים. "מבחינה תרבותית, מה זאת הכרעה?" הוא שאל לגבי המושג הצבאי הזה. "הכרעה היא הנכונות והמסוגלות שלך לשנות מצב מן היסוד. היינו בטוחים שיש כאלה שאי אפשר לנצח אותם. שאין בכוחנו לשנות מצב מן היסוד. אבל זה בדיוק מה שאנחנו עושים בשנתיים האחרונות. המציאות משתנה".
"הכרעה היא הנכונות והמסוגלות שלך לשנות מצב מן היסוד", אמר גופמן לפני כחודש. היינו בטוחים שיש כאלה שאי אפשר לנצח אותם. שאין בכוחנו לשנות מצב מן היסוד. אבל זה בדיוק מה שאנחנו עושים בשנתיים האחרונות. נצח ישראל תלוי בשינוי התרבות הביטחונית שלנו"
כשאתה עוסק בהכרעה ביטחונית בהיבט הרחב שגופמן דיבר עליו, נראה שזה גם מייצר את הקיטוב שמזין שיח ציבורי מסוים. מנהיגים שמתייצבים על הבמה הציבורית נבחנים בזמנים האלה, והפעילות של צה"ל עם הזרוע האווירית שלו, במטרה להגיע להכרעה, היא שגוררת את התגובות המוקצנות. אפשר היה לראות אילו מנהיגים פוליטיים מתייצבים באיזו משבצת. זה כולל הרבה לשעברים בעלי דרגות, אבל בעיקר פוליטיקאים שנדמה להם שזעקות אנטי־ממשלתיות עם רווח תקשורתי־תעמולתי קצר־מועד עדיפים על תמיכה במהלך של הכרעה.
גופמן טען בהרצאתו שאנחנו נמצאים בתהליך של חינוך עצמי; של שינוי ערכי ותרבותי הדרוש לנו, שינוי התרבות הביטחונית שלנו. "נצח ישראל וגאולת ישראל הפסיקו להיות משפט פומפוזי או תפילה בבית כנסת. זה נהפך לתוכנית עבודה. ולכן, אם תרצו, נצח ישראל תלוי בשינוי שלנו. של התרבות הביטחונית שלנו. ואני מדבר רק על התרבות הביטחונית", ביקש גופמן להבהיר למי שזז קצת באי־נוחות כשהוא שומע שגאולת ישראל היא תוכנית עבודה.
הוא דיבר על הגאווה בעשייה הצבאית של השנתיים האחרונות, אבל טען שלא השתנינו בעצם. "אין לקחת את העובדה שעשינו מה שעשינו כסימן לכך שכבר השתנינו", אמר. "זאת תהיה טעות קשה מאוד. הפרץ הזה של אנרגיה שבאה לביטוי בקבלת החלטות ובפעולות של כל גופי הביטחון שלנו, בסיטואציה של אין ברירה, של חרב על הצוואר, היא כשלעצמה לא יכולה להחזיר אותנו למרחב הנוח - שכאילו תיקנו ופתרנו את כל מה שהיינו צריכים לתקן".
"הטלטלה של השנתיים האחרונות מלמדת אותנו שאסור למדינת ישראל לחיות בשגרה. מנקודת מבט ביטחונית - אסור למדינת ישראל לשקוע בשגרה. לשגרה יש כוח גדול מאוד. רוב האנשים שוקעים בשגרה. מתי־מעט לא. מיהם אותם מתי־מעט? בעלי הרצון", אומר גופמן. לשיטתו, לרצון יש תפקיד מרכזי בכל העשייה הצבאית, ולא רק בה. "האם אתה רוצה להרוג מחבלים?" הוא היה שואל כל קצין שהגיע אליו לחטיבה 7 בזמנו. התשובה לא תמיד מצאה חן בעיניו: "לא. רק אם צריך". עבור גופמן הבסיס הוא הרצון לפגוש את האויב ולגבור עליו. כל הזמן, בכל עת. "הרצון מחולל הבנה של האויב ומשפיע על שלל תחומים", הוא אומר. והזמן. "לעשות עכשיו. אם דוחים, יכול להיות שנהיה חזקים יותר אבל גם האויב יהיה חזק יותר", הוא כאילו מסביר לראשי מועצת המיגוניות.
"אחת הדרכים להתחסן מהפתעות היא ליזום כל הזמן. היוזמה מביאה לתנועה. האויב זז - גם אנחנו נזוז, נפתיע אנחנו. אם אתה במלחמת אין ברירה, סימן שהמהלך נכפה עליך".
גופמן מגדיר את הניצחון בעזה: "בעזה שברנו את האסטרטגיה של חמאס ברגע אחד - נושא החטופים הפך מנכס לנטל עבור חמאס, ברגע אחד. אנשים לא האמינו, וזה קרה. לא האמינו שגם נישאר ברצועה וגם יחזרו החטופים. קרה".
הסיכום שלו מרמז להשפעות מראש הממשלה נתניהו, שהוא עובד צמוד אליו כבר תקופה לא קצרה. "הנכונות ליטול סיכון אישי. יכולתי למצוא את זה למכביר אצל וינגייט", הוא אומר, אבל מעדיף לדבר על ניל"י. על אהרון ושרה אהרונסון ועל מרדכי ואסתר. "זה מעשה מופת ביטחוני, מדיני, מודיעיני; הנכונות לשלם את המחיר. כשאתה ניגש לניהול הבכיר בעשייה הביטחונית - אין ארוחות חינם. אתה צריך להיות מוכן לעמוד מול האש הזאת ולהוביל מהלך... לא ניתן לגשת למערכה הזאת בלי ליטול סיכון אישי". דומה שכאילו התכוון לראש הממשלה שכבר קיבל אז החלטה ורק חיכה לרגע המתאים.
תיבת תהודה
הרצאת ג'פרסון השנתית ניתנה השנה לפרופ' רות וייס, שהיתה בעבר פרופסורית לספרות יידיש באוניברסיטת הרווארד. "הרצאת ג'פרסון" היא הכבוד הרם ביותר שמעניק השלטון באמריקה באמצעות הקרן למקצועות ההומניסטיים לאנשי רוח. בדברים שנשאה פרופ' וייס לפני כעשרה ימים היא לא דיברה על הברמאס ולא על היידגר ולא על המצפון של אירופה ולא על המצפון של חנה ארנדט. היא דיברה קודם כל מתוך דאגה למולדת החירות מצד אזרחית יהודייה שנולדה בצ'רנוביץ, גדלה בקנדה והפכה את ארה"ב למולדתה החדשה. הגדירו את נאומה כמכתב אהבה לאמריקה ממי "שמרגישה צורך לגונן יותר ויותר על ארץ האדם החופשי - שיכולה להישאר כמולדת החופש רק אם נהיה נחושים לשמר אותה".
רות וייס מוכרת בישראל, אבל אני מניח שהעובדה שהיא אינה מעגנת את השקפת עולמה היהודית והאוניברסלית במקורות פילוסופיים גרמניים, לא מרקס אלא סוצקבר, לא חנה ההיא אלא חנה האחרת, לא תרמה הרבה כדי לחבב אותה על היכלות הדעת, שם מוסתרים יהלומי הכתר של השלום וזכויות האדם.
פרופ' רות וייס ציטטה בהרצאת ג'פרסון את השיר שהשחורים נהגו לשיר: "אניח את החרב והמגן שלי על גדת הנהר", והזכירה שמבחינת ישראל קרה ההפך: "הביטחון המוסרי מוטמע בנכונות להתגייס ולהילחם", היא ציינה, "התקווה תלויה בכוח הלחימה, החיילות היא
כוח המגן של החופש"
הרב וולפה, שהציג אותה בפני הקהל, ציטט אמירה שהיתה צריכה להיות הרבה יותר מוכרת ממה שהיא; אנדרה מאלרו כתב במכתב לוויטאקר צ'יימברס, הדמות המוכרת ביותר מאלה שנטשו את המפלגה הקומוניסטית: "לא חזרת מהגיהינום בידיים ריקות".
רות וייס לא היתה בגיהינום הקומוניסטי המרקסיסטי, אלא בגיהינום השנהב של הרווארד, שיחד עם אוניברסיטאות יוקרה אחרות משמשת סניף לאיזו מפלגה מהפכנית וירטואלית. היא לא יצאה משם בידיים ריקות, אלא התריעה כבר לפני לא מעט שנים שמלמדים שם דור שישנא את ארה"ב וערכיה, לא יעריך את הדמוקרטיה והחופש שמגולמים במדינה שבה הוא חי; ולעומת זה יסגוד לכוחות הרשע שמטרתם למוטט את המערב וכל ערכי הדמוקרטיה והחופש.
וייס כבר בת 89. היא ציטטה משוררים אנגלים דגולים שכתבו דברים כמו "היופי הוא אמת והאמת היא יופי". זה כמובן מעורר מחשבה על פולחן הכיעור שמולך היום בתרבות המתקדמת. "דמוקרטיה לא מועברת באמצעים ביולוגיים", אמרה וייס. צריך ללמד את זה כל הזמן, מדור לדור. היא הזכירה את ליונל טרילינג (בעבר הרחוק, פרופ' לספרות מאוניברסיטת קולומביה), אחד מקודמיה, שהפסיד ליורש שלו, אדוארד סעיד. "זה היה המרד האסלאמי שחדר ללב המהפכה האמריקנית". את התוצאות רואים היום במצעד האנטי־ציוני האנטישמי שמרעים ברחובות אמריקה.
היא ציטטה את שורת השיר שהשחורים נהגו פעם לשיר: "אניח את החרב והמגן שלי על גדת הנהר", והזכירה שמבחינת ישראל קרה ההפך. אצל היהודים, "הביטחון המוסרי מוטמע בנכונות להתגייס ולהילחם". "התקווה תלויה בכוח הלחימה, החיילות היא כוח המגן של החופש".
והיא הביעה הרבה כבוד למשוררי היידיש הגדולים, ובראשם אברהם סוצקבר. בסופו של דבר, מה ההבדל בין אחת כמו פרופ' וייס לאנשי הרוח המוכרים, בייחוד בישראל. אלה לכאורה אותם מיתרים. אבל במקומותינו הם מתוחים על מטאטא, ואילו רות וייס מביאה למיתרים גם תיבת תהודה עמוקה וכרסתנית כמו של מנדולה. זו התרבות היהודית והידע שלה.
ניתוק משפטי
אזרחי ישראל לא יתרגשו במיוחד לשמוע שקיימת הסכמה רחבה בין משפטנים בינלאומיים שמלחמת "שאגת הארי" אינה חוקית על פי החוק הבינלאומי. "בימים שמאז תחילת מבצע 'שאגת הארי' ו'זעם אפי' של ארה"ב וישראל נגד איראן (28 בפברואר), נבנתה הסכמה רחבה בין משפטנים בינלאומיים שהמבצע חרג מעבר להיקף הפעולות המותר במסגרת הגנה עצמית, כפי שנקבע בסעיף 51 של מגילת האו"ם. זאת, מכיוון שגם ארה"ב וגם ישראל לא היו קורבנות של מתקפה מיידית שעלולה היתה לנחות נגדן", כתבו הפרופסורים למשפט יובל שני (האוניברסיטה העברית) ועמיחי כהן (הקריה האקדמית אונו) במאמר גדול בכתב העת המקוון "Just Security" לפני כחודש.
הנקודה החשובה שהכותבים ציינו היא, שברמה הפוליטית והדיפלומטית הבינלאומית יש הסכמה רחבה שתומכת במתקפה המשותפת של ארה"ב וישראל. זה מקרה בולט של פער אדיר בין המציאות, שאליה מגיבים המנהיגים הפוליטיים בזירה הבינלאומית, לבין הניתוח הרשמי היבש של החוק הבינלאומי. חלק מזה נובע מהתלות של מדינות רבות בארה"ב, אבל הרוב נובע מההכרה של מדינות המערב שאיראן גרעינית היא תקלה בלתי נסבלת בעולם. בלתי קביל שמדינת טרור ג'נוסיידית תאיים על מדינות רבות ותחלוש על שוק האנרגיה.
שני וכהן קובעים שהפער הזה בין המשפט למדיניות מסמן משבר חמור של המשפט הבינלאומי. זה מצב מוכר לרבים בישראל. אין למלומדי המשפט ולעוסקים בפועל במערכת המשפט הבינלאומית תשובות כיצד לטפל במדינות כמו איראן, לבנון או ישויות כמו עזה והרשות הפלסטינית. הם רק יודעים שלפי אמנה זאת או אחרת, סעיף X או Y אוסר לעשות את מה שהיהודים עושים. המשפט הבינלאומי כנראה חסין לשכל הישר, שלפיו זה 47 שנים ולכל הפחות מאז 7 באוקטובר 2023 מתנהלת מלחמה נגד ישראל שאיראן היא הכוח המרכזי מאחוריה, כך שיוזמה התקפית מצד ישראל ובעלת בריתה האמריקנית היא חלק מתפיסת ההגנה העצמית.
העניין הוא, שהמשבר המשפטי בעולם קיים גם בעולם המשפט הפנימי בישראל. המשפטנים סותמים את המערכת, קובעים שרעיון זה או אחר לפתרון מצוקת כוח האדם בצה"ל לא עומד בתקן השוויון ולא ישרוד בג"ץ, ובזה תם הטקס. אם זה היה תלוי במשפטנים, הם לא היו מסוגלים להחליט לתקוף את מתקני הגרעין האיראני; המסקנה: הפוליטיקאי הבעייתי ביותר הוא עדיין חכם יותר ומחובר למציאות כשמדובר בקבלת החלטות להגנת צורכי הקיום של המדינה והאזרחים.
