המצרים משפרים עמדות

בשבועות האחרונים רבו הדיווחים בתקשורת הישראלית על תגבור כוחות מצריים בסיני, על הפרה מצרית בוטה של הסכם השלום, ואפילו על היתכנות למלחמה. ברשתות החברתיות צצו סרטונים ובהם עדויות מצולמות של טנקים ונגמ"שים, של אמצעים לוגיסטיים וחיילים מצרים הנכנסים לסיני. תוסיפו לזה שמשנת 2004 המצרים בנו 60 מעברים (גשרים ומנהרות) בתעלת סואץ, והקימו בסיני עשרות מחסני תחמושת ואתרי אחסון תת־קרקעיים, מרכזים לוגיסטיים ומאגרי דלק, ותקבלו תמונת מצב מדאיגה.

בעשורים האחרונים הצבא המצרי עבר שדרוג רציני. המערך הצבאי התעצם מאז עלה הגנרל א־סיסי לשלטון. הוא הגביר את המעורבות של הצבא בכלכלה ובפוליטיקה המקומית, ומשנת 2014 מאיץ את תהליך המודרניזציה של הכוחות המזוינים המצריים. הסיבה המוצהרת היתה הצורך להילחם בטרור מבית היוצר של דאעש ושל האחים המוסלמים; להפגין כוח מול אתיופיה שבנתה את סכר הרנסנס, ולפי הנרטיב המצרי מאיימת לייבש את הנילוס; ולמנוע מהטרור בגבול המערבי עם לוב לזלוג למצרים.

אולם דאעש, אתיופיה ולוב הם רק תירוץ. בפועל, מאז ומעולם, ולמרות הסכם השלום עם ישראל, המצרים התייחסו אלינו כאל אויב. במערכת החינוך, בתרבות, באמצעי התקשורת - אנחנו הקלגס המדכא, הכובש הרצחני הזר, האימפריאליסט המאיים על שלום האזור.

נורמליזציה אינה על הפרק. כאשר הציבור המצרי תסס במהלך מבצע ישראלי בעזה או פעילות בלבנון, זה ניכר. גם לאחר שאובמה איים להקפיא את הסיוע הצבאי למצרים אחרי ההפיכה של א־סיסי ב־2013, הרחוב, על תנועותיו הפוליטיות השונות, קרא לבטל את הסכם קמפ דיוויד ועל הדרך לנתק את הקשרים עם ארה"ב.

לצד זאת, הדימוי של "האויב הנצחי" נובע גם ממחסום פסיכולוגי: ישראל אומה קטנה ומודרנית, שהצליחה להפריח את שממת המדבר; היא חברה מלוכדת, למרות המחלוקות; היא דוגמה לדמוקרטיה משגשגת חרף אתגרים ואיומים (חלקם קיומיים) - היכן שמצרים הדיקטטורית נכשלת.

לכן, לטובת מענה לאיום הישראלי מצרים מחזיקה בצבא ה־11 בגודלו בעולם, הכולל חיל אוויר עצום ובו כ־600 מטוסים (מתוכם 350 מטוסי קרב), חיל שריון ובו כ־5,300 טנקים, וסד"כ של כ־460 אלף חיילים בסדיר ו־480 אלף במילואים.

אך בחינה לעומק הנתונים מגלה שמדובר בצבא מיושן, שמנסה לשדר כלפי פנים כוח וגאווה לאומית, וכלפי חוץ, בזירה הפנים־ערבית - תדמית של מעצמה אזורית. כחצי מהטנקים הם מהעידן הסובייטי. לחיל האוויר המפואר אמנם יש כ־168 מטוסי F-16, אבל השאר מטוסי מיראז' ומיג 29.

קריסת השלום ומלחמה מצרית־ישראלית הן קו אדום של האמריקנים, מהלך שיוביל למשבר הרסני ביחסים עם וושינגטון. האם המצרים יוכלו לנהל מלחמה ארוכה אם ארה"ב תחליט לסגור את ברז התחמושת או חלקי החילוף לצבא המצרי? האם הכמות של מצרים, שתמיד היתה יתרון לצד הערבי, תוכל לעמוד מול האיכות הישראלית? מצרים לא ניהלה מלחמה מאז 1973. לכן, בניגוד למגמות העממיות, המשטרים המצריים השונים - של חוסני מובארק, של מוחמד מורסי (איש האחים המוסלמים) ושל א־סיסי - בחרו לשמר את השלום. השלום עבור מצרים הוא בסיס ליציבות פנימית, קרקע לשיתופי פעולה ולסיוע מהמערב ויכולת להפנות תקציבים גם לפיתוח מקומי (בניית קהיר החדשה, לדוגמה). זה לא הופך את הצבא המצרי למאיים פחות, בעיקר לא את בניית התשתיות הצבאיות המצריות בסיני. אבל לא צריך להסלים את השיח, ובוודאי לא לייצר כלפי מצרים איום מקביל.

ישראל יכולה למחות ולדרוש הסברים, אבל את המחלוקות יש לפתור בערוצי התקשורת הקיימים בין ירושלים לקהיר. בסוף, השלום הוא אינטרס הדדי ישראלי־מצרי.