במהלך השיחה שלנו עם אושי ויטריאול נשמעת שוב אזעקה בקיבוץ אדמית שעל גבול לבנון. אושי אומרת שהיא מתנצלת, אבל זה פשוט לא פוסק מאז הלילה והיא כבר מיואשת.
"הלילות האחרונים ממש קשוחים. הכל חזר כמו כלום. בלילות הבית שלנו שוב רועד מאימת ההפצצות של צה"ל בלבנון, ואנחנו רצים כל הזמן לממ"ד כשחיזבאללה יורה עלינו טילים, כטב"מים, מה לא. מתי יהיה לזה סוף?"
היא לוקחת רגע אוויר. הסיטואציה החדשה־ישנה מחזירה אותה אחורה. היא מספרת לנו שהיתה אמורה לפתוח חגיגית את עסק הגבינות שלה לפני שנתיים וחצי, ו־7 באוקטובר גדע לה את החלום הגדול. היא נאלצה להתפנות מהבית עם משפחתה ועכשיו, אחרי חצי שנה בלבד שבה אנשי הצפון ומבקרים מכל הארץ כבר הספיקו לטעום מגבינות הצאן המשובחות שלה, היא חוששת שהכל ייעצר.
"אנחנו שוב סגורים עכשיו בבית, ואי אפשר לפתוח את הגבינות שלנו. זה מאוד מעציב אותי. אני תמיד אומרת שיהיה בסדר, נסתכל קדימה ונמשיך - אבל מאוד לא קל לי עכשיו. עבדנו בכל סוף שבוע בטירוף, היינו אמורים להשתתף ביריד יין מיוחד, ועכשיו מי יודע מה יהיה ועד מתי".
אושי לא לבד. גם שושי אברהמי מקריית שמונה וליאת כהן רביב ממטולה חוות ימים קשים ומאתגרים. עם כל המורכבות, יש בהן גם נחישות ואיתנות, מין חוסן שכנראה שמור רק לאנשי הצפון; לצלוח את הימים והלילות הקשים, ולחזור לחייך ולחיות בבטחה מול הנופים המשגעים של הגליל והירוק שנשקף עכשיו מכל פינה והר. על דבר אחד הן מסכימות: "אנחנו לא נעזוב, לא נתפנה עוד מהבתים שלנו. זה המקום שלנו, כאן בחרנו לחיות, עם כל היתרונות הגדולים וגם עם הזמנים הקשים שכולנו מייחלות שיעברו כמה שיותר מהר".
בין קריית שמונה לטהרן
חלק לא מבוטל מתושבי הצפון חזרו הביתה בשנה האחרונה, אחרי שהיו מפונים מביתם במשך יותר משנה עקב מלחמת חרבות ברזל. הצפון החל להתמלא, אבל שושי אברהמי אומרת שהעיר שלה, קריית שמונה, עדיין לא חזרה לעצמה. לפעמים, היא מספרת, היא יוצאת בערב מהבית, ומרכז העיר מדכא אותה. היא מוצאת אותו ריק, אפור ועצוב.
ההורים של שושי (70) ובעלה יוסי (75) חיו באיראן ועלו לישראל בשנות ה־50. יוסי הספיק לחיות שם כתינוק עד שהגיע לעיר הצפונית. שניהם גדלו בקריית שמונה, ובימים האחרונים יש להם חלום.
"אנחנו מאוד רוצים להגיע לאיראן אחרי שהמשטר שם ייפול. אנחנו ממש מחכים שהשערים שם ייפתחו, כי שמענו כל כך הרבה על המדינה הזאת. אמא שלי תמיד היתה מספרת שלדוד שלה היתה כניסה חופשית לארמון של השאה הפרסי ששלט אז באיראן. היו זמנים אחרים שם".
והזמנים באמת אחרים. שושי אומרת שהיא לא מאמינה ששוב היא צריכה לרוץ למקלט הביתי שלה.
"זה ממש מחזיר אותי לילדות בקריית שמונה. היו זורקים עלינו מלבנון קטיושות עם רדת החשיכה, ואנחנו היינו רצים למקלטים הציבוריים. אנחנו גרים בבית צמוד קרקע עכשיו, ויש לי מחנק בכל פעם שאני נכנסת למקלט שיש לנו בבית. זה היה סיוט אז, ומה שקורה עכשיו ממש מחזיר אותי לימים אחרים וקשים".
שושי אברהמי, קריית שמונה: "אני שומעת את הבומים, את הסירנות, ומייחלת לימים יפים. שננצח את איראן, את חיזבאללה, ויאללה - נטוס כבר לטהרן"
שושי מספרת שהיא נאלצה להתפנות עם בעלה כשבוע אחרי 7 באוקטובר 2023.
"שלושה מארבעת ילדינו גרים במרכז הארץ, והם לחצו עלינו להתפנות. לקחנו מזוודה קטנה לשבוע, כי היינו בטוחים שנחזור מייד הביתה. זה לא קרה.
"היינו בהתחלה אצל הילדים, ואחר כך נדדנו בין מלונות במרכז. כבר היתה לנו שם קהילה שלמה מקריית שמונה, ולאט־לאט מצאנו את מקומנו. לפני שנה, בחודש מארס, אפשר היה לחזור כבר הביתה. באתי לכאן יום אחד וחטפתי דיכאון.
"הכל היה ריק לגמרי, היתה כאן מועקה. אז נשארנו עוד קצת בתל אביב, וחזרנו בחודש יולי האחרון".
41 שנים היא היתה מנהלת חשבונות בעיריית קריית שמונה. ליוסי שלה היתה חברה להובלות. עכשיו הם בבית, והכל חזר אליהם בימים האחרונים. הם שוב בקו האש. הצפון שוב בוער.
"זה מפחיד, זה כואב, ממש שורף לי. אני שומעת שוב את הבומים, את הסירנות, וחושבת על החיילים שלנו. אני מתפללת שהם לא ייכנסו רגלית ללבנון. היום אנחנו כבר לא יכולים יותר להתפנות, אנחנו כבר בגיל אחר ויש לכך השלכות. אני מאוד מקווה שזה לא ישפיע שוב על העיר שלנו, שעוד צעירים יברחו מכאן. העיר שלנו שוב בסכנה".
זו שעת בין ערביים, ועוד מעט תרד החשיכה על העיר. שושי אומרת שהיא מתכוננת לעוד לילה לא שקט, אף שגם במהלך היום היא נדרשת לא אחת למהר למקלט שלה.
"אני מקווה שיגיעו ימים יפים. צהלנו אחרי שחיל האוויר שלנו חיסל את חמינאי הרשע ואני מייחלת שננצח את איראן, את חיזבאללה, ויאללה, נטוס כבר לטהרן. זה יהיה חלום".
שמיים אחרים
ואם בחלומות עסקינן, קיבוץ אדמית הממוקם בגליל המערבי, על גבול לבנון, מוקף בנוף חלומי מכל עבר. הקיבוץ צופה על הרי הגליל, הרי הלבנון, וגם על רצועת החוף, בואכה מפרץ חיפה.
אושי ויטריאול, בעלת "הגבנייה של אושי - משק אדמית", מקווה שיום אחד נשב בשקט בבית הקפה שלה שממוקם בסמוך למפעל הגבינות, שמשלב מנות טעימות עם פיצות ומאפים שונים, בלי אזעקות, ונהנה מטעם אחר של החיים.
היא בכלל היתה מסעדנית בעיר הגדולה. היתה לה מסעדה בשוק הכרמל, ואחרי שהיא ובעלה יואב החליטו לסגור, הם חיפשו בית.
"אני מנהריה, יואב מבאר שבע, הכרנו בתל אביב והתאהבנו בכלל בקיבוץ אדמית שעל הגבול, ליד הכפר ערב אל־עראמשה ומערת קשת. שם קבענו את ביתנו. הגענו לכאן לפני 16 שנים והכל היה כמעט ריק, אולי איזה 30 חברים. לא היה גן, שלא לדבר על פעוטון".
אדמית הלכה והתפתחה. בין היתר, אושי ניהלה את מסעדת "פינגווין" המיתולוגית בנהריה, ולפני כמה שנים החליטה להגשים חלום.
"למדתי להכין גבינות אצל מומחית בעסק הזה, והחלטתי לקחת את המטבח הישן של הקיבוץ ולפתוח בו את המקום שלי. חודש לפני 7 באוקטובר קיבלתי את רישיון היצרן שלי ותכננו פתיחה חגיגית אחרי החגים".
העסק כמובן לא נפתח ואושי, בעלה יואב ושתי הילדות שלהן מילי (20) ויהלי (15) מצאו את עצמם מתפנים מהקיבוץ שעל הגבול.
"הקיבוץ שלנו הפך למעשה לבסיס צבאי, והיה פחד לא קטן להישאר כאן. התפנינו יחד עם חברים מהקיבוץ, לקיבוץ כפר מסריק", מספרת אושי. "קיבלו אותנו שם מאוד יפה. יואב הרגיש אחרי חודש שהוא חייב לחזור לקיבוץ למרות המצב. מילי היתה בשנת שירות ואני נשארתי עם יהלי ומדי פעם הייתי מגיעה לאדמית ובוכה את החיים שלי. העסק נפגע ונסדק מרסיסים, הכל היה מוזנח סביב. את רוב הגבינות היינו צריכים לזרוק, היו כאלה ששרדו ואמרנו שנפתח אותן רק כשאחרון החטופים יחזור. הייתי עושה להן טיפול פעם בחודש, אבל בסוף גם הן לא שרדו".
אושי ויטריאול, קיבוץ אדמית: "העסק נפגע, הגבינות לא שרדו, ומדי פעם הגעתי לכאן, בוכה את החיים שלי. אבל אני לא מתכוונת להתפנות שוב"
אושי והבנות חזרו הביתה לפני שנה ורבע. כמעט כל תושבי הקיבוץ בחרו לחזור לאדמית. היא מספרת שהמשפחה, לצד אנשים טובים מהקיבוץ, מהצפון, וגם חברים מהמרכז, באו לתת כתף ועזרו לה וליואב להשמיש את העסק מחדש.
"יואב החליט שנמאס לו להיות עורך דין פלילי, והוא הצטרף אלי לגבינות. לפני חצי שנה פתחנו חגיגית את הגבינות שלנו ורק רצינו להתחיל לעבוד, להתבסס, לחיות, לנשום אוויר טוב".
זה לא מה שקורה בשבוע האחרון.
"אני תמיד חושבת שאין לי על מה להתלונן, אבל פתאום זה נראה לי גרוע מאוד. בשנות ה־80, כשגרתי בנהריה, היינו חיים הרבה במקלטים. אני לא מתכוונת להתפנות מכאן יותר. מספיק. אלא אם כן תהיה פתאום פלישה פסיכית לכאן, אבל אני מעדיפה לחשוב ומקווה מאוד שהצבא שלנו יודע מה הוא עושה".
אושי שואלת אם אנחנו שומעים שוב את התותחים של צה"ל רועמים. זה קורה עכשיו ללא הפסקה, היא אומרת. לפני שאנחנו נפרדים, היא כמעט נושאת תפילה.
"רק רצינו שכולם ישמחו כאן, ייהנו, ירגישו ויראו את הצפון היפה, הירוק. עכשיו השמיים והרעשים כאן אחרים. נקווה שזה ייגמר מהר ושנוכל שוב לחייך כאן, ובעיקר לחיות בשקט".
חזרה מפוכחת
גם במטולה, היישוב הצפוני ביותר בארץ, לא שקט עכשיו. ליאת כהן רביב (51) חזרה עם משפחתה לביתם במושבה ברגע שהפסקת האש בצפון נכנסה לתוקף, לפני כשנה וחצי. היא בין כמחצית מהתושבים שחזרו ליישוב הצפוני, זה שמוקף 270 מעלות במדינת אויב.
ליאת חדורת מטרה, נחושה. שום אזעקה, חדירת כטב"ם או אפילו פצצת מצרר לא יזיזו אותה מדרכה.
"כל מקום בישראל מתמודד עם האתגר שלו. אנחנו בוחרים באתגר שגם עוזר להגדיר את גבולות המדינה, וגם עוזר לנו להגדיר את עצמנו כאנשים כאלה. אני מאחלת לכולם לעשות את זה. כמה טוב לחיות בתקופה שבה את יכולה להגדיר את עצמך כאדם בבחירה שלך היכן את גרה".
מבצע "שאגת הארי" מחזיר אותה דווקא לשנות ה־80. "הימים באמת מורכבים. כילדת 'שלום הגליל' אני מזהה רעשים של שלום הגליל, ולאו דווקא של חרבות ברזל. זה שונה.
"יש כאן פרדוקס - מצד אחד את חיה בצורה אינטנסיבית כל התרעה שמגיעה מאיראן, ומול זה את חווה נפילות טילים ללא כל התרעה מחיזבאללה. את יושבת במרפסת, שותה קפה - ויש נפילות. את שומעת את היציאה ואת השריקה".
שתי בנותיה של כהן רביב גויסו מייד עם פרוץ המלחמה בשבת לסבב נוסף של מילואים, ולמרות האתגר החדש, ליאת לא מאבדת לרגע את המשמעות ואת התקווה: "אין אף אחד שחזר, שלא מבין היום יותר מתמיד שהאזור שלנו הוא אזור ספר שמתלקח לסירוגין. יש בצד השני מדינה ריבונית, שחיזבאללה עדיין יושב בפרלמנט שלה. היו לה שנה וחצי לפתור את העניין, והם לא עשו את זה.
"במבחן התוצאה, כוחות רגליים נכנסו שוב ללבנון. אנחנו לא מופתעים. עכשיו יש מי שבוחר להמשיך לראות את עצמו כקורבן אומלל ומסכן של הנסיבות, ויש מי שמבין שכך נראים החיים במדינת ישראל.
"מי שמבין שהוא לא קורבן - יש בזה המון איתנות, וחוסן, וציונות, ואפשרות להגדיר את עצמך מעצם העובדה שאת קמה כאן בבוקר. מעבר לזה - בגליל יש המון הזדמנויות לפיתוח, להתקדמות ולשינוי, וזה מרגש. אפשר לבחור להיות חלק פרואקטיבי מהדבר הזה".
ליאת כהן רביב, מטולה: "אין אף אחד שחזר לכאן ולא מבין היום יותר מתמיד שהאזור שלנו הוא אזור ספר שמתלקח לסירוגין. מי שמבין שהוא לא קורבן, יש בזה המון חוסן"
ב־7 באוקטובר התעוררה ליאת עם משפחתה לזוועות הטבח והתכוננה לרדת לדרום ולסייע לחברותיה הטובות בקיבוצים ארז ובארי. בתה תומר (22), שהיתה אז לוחמת מג"ב, עלתה מייד על ציוד מלא, אבל בתה השנייה דורון (24), שהיתה מדריכת חבלה משוחררת והכירה את ארסנל המטענים והמנהרות של האויב, התעקשה: "לא. אנחנו צריכים להוציא מפה את כולם".
"זה היה מדהים. עד לאותו רגע לא היינו ערים לעובדה שאנחנו בעצמנו בסיטואציה שבקלות היתה יכולה להיראות אותו דבר", אומרת ליאת. "הבנו שאין לנו איך לסייע בדרום ושיש לנו תפקיד אחר. בעלי מאיר, מפקד היקל"ר (יחידת קישור לרשות המקומית) במטולה, קיבל צו גיוס חמש דקות לאחר מכן, ואני בצוות החירום של היישוב - אז מייד רצנו לחמ"ל. באותו יום ב־12 בצהריים כבר לא היה במטולה אף תושב, למעט החקלאים וחברי כיתת הכוננות - הרבה לפני שהמדינה החליטה לפנות את המושבה ב־16 באוקטובר".
תומר, דורון ובן זוגה אלון גויסו מייד. ליאת היתה עסוקה בפינוי התושבים לשלושה מלונות בטבריה. "שלושה חודשים עסקתי בפינוי, ביצירת שגרת חיים לתושבים שלנו. בעצמי ירדתי עם הקהילה בתחילה לטבריה, וכשהרגשתי שאנחנו ב'שגרת חירום' שכרנו בית בראש פינה, מכיוון שמאיר היה צריך להיות כל יום במטולה מתוקף תפקידו".
לשים את הצפון במרכז
ברגע שליאת הבינה שאין גוף שמתכלל את הצרכים של אזור הצפון, היא הקימה את "מצפינים" - תנועה אזרחית אזורית של אנשים שבוחרים לקבל אחריות לעתיד הגליל. "לא גוף שמגיב למציאות - אלא תנועה שבונה אותה", היא מסבירה. "ברגע שהבנו שתשומת הלב של המדינה בדרום, ושאין מי שמייצג אותנו; שמקימים את 'תקומה', ולא מקימים שום דבר לצפון; הבנו שאנחנו אלה שצריכים להיות מכווננים על מינוף ההזדמנויות שיש בתוך השבר הגדול הזה. מאז 'מצפינים' הפך לעיסוק המרכזי שלי".
בשלב מסוים במהלך מלחמת חרבות ברזל מטולה הפכה לשטח צבאי סגור, והצבא נתקל במחסור במבנים ציבוריים. "ביקשו מהתושבים, ואנחנו מייד נתנו את הבית שלנו. היו פה ארבעה או חמישה סבבים של 40-30 לוחמים, היה פה ממש חמ"ל מבצעי. בהמשך הגיעו למטולה כמה משפחות דתיות־לאומיות חדשות בעקבות הבנים ששירתו כאן, ושהו אצלנו בבית".
היה לך ברור שתחזרו למטולה?
"בוודאי. היינו ערוכים ומוכנים לחזור עוד לפני הפסקת האש. כשליש מהבתים נפגעו באופן הרסני. חלק ניכר מהבתים ניזוקו. גם הבית שלנו ספג פגיעה. יש סדק גדול בקיר שעדיין לא תיקנו. כל מי שחזרו הם האנשים שרצו לחזור.
"יש הרבה שחושבים שמי שלא חזר, אלה המשפחות החזקות, ורק מי שלא יכול היה להרשות לעצמו משהו אחר - חזר. במטולה חזרו הרבה משפחות חזקות. משפחות שיכלו להרשות לעצמן הרבה מקומות אחרים, והן פה. יש משהו חזק בבסיס, בחיבור למקום, לקהילה. יש פה אנשים חזקים, וגם התושבים החדשים שהגיעו - הגיעו חרף הקושי ומכיוון שצריך אנשים שיגדירו את הגבול. בגלל האיתנות שנדרשת פה".
