המהפכה האיראנית של 1979 היא אחד האירועים המכוננים ביותר במאה ה-20. היא שינתה את פני המזרח התיכון והפכה את איראן מבעלת ברית קרובה של המערב וישראל לרפובליקה אסלאמית עוינת.
שורשי המהפכה נעוצים בשילוב של גורמים חברתיים, כלכליים ודתיים, אך גם במדיניות החוץ של ארצות הברית תחת הנשיא ג׳ימי קרטר. רבים רואים במדיניות הזו זרז משמעותי לנפילת השאה מוחמד רזה פהלווי.
טראמפ: "יש לנו ארמדה שנעה כעת לעבר איראן" // מתוך X
מוחמד רזה פהלווי הוכתר לשאה ב-1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר שאביו נאלץ לפרוש בלחץ ברית המועצות ובריטניה. בתחילת שנות ה-60, אחרי שביסס את שלטונו, הוא החל לקדם רפורמות שכונו ״המהפכה הלבנה״ - שינויים בתחומי הכלכלה, החברה, החינוך וזכויות נשים, שנועדו להפוך את איראן למדינה מודרנית וליברלית ולקרב אותה למערב.
הרפורמות אמנם הביאו לצמיחה כלכלית ולחברה חופשית יותר, אך יצרו קרע עמוק עם הממסד הדתי השיעי, שראה בהן פגיעה בצביון הדתי של המדינה, ועם מעמד הביניים והסוחרים המסורתיים.
המהלכים הללו גם הולידו שחיתות שלטונית והרחיבו את הפערים בין עניים לעשירים. התסיסה וההתנגדות הלכו וגברו בקרב שכבות רבות בחברה האיראנית.
השאה לא היסס לדכא ביד קשה את מתנגדיו באמצעות המשטרה החשאית ״סאוואכ״ - צעדים שרק ליבו את הזעם הציבורי נגדו.
מנהיג האופוזיציה בגלות, האייתוללה רוחאללה חומייני, גורש מאיראן לעיראק כבר ב-1964 בגלל פעילותו הרדיקלית. מתחילת שנות ה-70, כשזיהה את התסיסה הגוברת נגד השאה, הוא הגביר את פעילותו.
הוא נקט בשורת צעדים שונים, שכללו בין היתר דרשות נגד השאה שהופצו ברבים על ידי מאמיניו, ובהם הצליח לאחד באיראן קואליציה רחבה של אסלאמיסטים, אנשי שמאל וליברלים נגד השאה.
ההפגנות נגד המשטר הלכו וגברו מאמצע שנות ה-70 והגיעו לשיאן ב-8 בספטמבר 1978 במהלך הפגנה שנערכה בכיכר ז׳אלה שבטהרן, בה נורו למוות כמאה מפגינים על ידי כוחות ביטחון איראניים. יום זה שכונה ״יום שישי השחור״, הוגדר ברבות השנים כאירוע מכונן במהפכה האיראנית, והוריד לטמיון כל תקווה לפשרה בין תנועות המחאה לבין משטר השאה.
בנקודת זמן קריטית זו נכנס לתמונה הממשל האמריקני בראשות הנשיא ג׳ימי קרטר, שהציב את זכויות האדם בראש סדר העדיפויות של מדיניות החוץ שלו. קרטר הפעיל לחץ כבד על השאה למתן את הדיכוי, וממשלו לחץ על ראשי הצבא למנוע הפיכה צבאית לטובת השאה.
אי-התמיכה בשאה נבעה גם ממניעים כלכליים - חשש של ארה״ב ובעלות בריתה מפני התחזקות איראן ושליטתה ביצור ובייצוא הנפט.
מדיניות זו נתפסה בחברה האיראנית כסימן לחולשת השאה, מה שסלל את הדרך להתגברות ההפגנות נגדו - דווקא בעיקר מקרב האוכלוסייה החילונית - ולקריסה מהירה של המשטר.
ב-16 בינואר 1979 עזב השאה את איראן יחד עם רעייתו, בלחץ הממשל האמריקני ובטענה ל״חופשה רפואית״. עזיבתו סימנה בעיני הציבור את סיום עידן המלוכה - הצבא נמנע מלהתערב ומוסדות השלטון הישנים חדלו לתפקד.
שבועיים לאחר מכן, ב-1 בפברואר 1979, חזר חומייני לאיראן לאחר 15 שנות גלות. נחיתתו בטהרן לוותה בקבלת פנים חסרת תקדים - מיליונים יצאו לרחובות והמסר היה חד וברור: ההנהגה הישנה איננה עוד.
בתוך זמן קצר בוטלו מוסד המלוכה והממשלה הזמנית החילונית שהוקמה בראשות שאפור בח׳תיאר. במשאל עם שנערך הוכרזה הרפובליקה האסלאמית של איראן, וחומייני הוכרז כמנהיג העליון שלה.
עבור ישראל, המהפכה הייתה רעידת אדמה אסטרטגית. עד אז קיימו שתי המדינות יחסים הדוקים, אם כי לא רשמיים במלואם, במסגרת ״ברית הפריפריה״. ישראל סיפקה לאיראן טכנולוגיה חקלאית, תשתיות ונשק מתקדם, ואף סייעה בהקמת תעשייה צבאית מקומית, ואיראן סיפקה לישראל נפט באופן סדיר.
עם עליית חומייני היחסים נותקו באבחה אחת. ישראל הוגדרה כ״שטן הקטן״ (לצד ארה״ב - ״השטן הגדול״), והשגרירות הישראלית בטהרן פונתה ונמסרה לידי יאסר ערפאת, שהיה המנהיג הזר הראשון שביקר באיראן המהפכנית. דגל אש״ף הונף במקום דגל ישראל, וטהרן הפכה ממוקד שיתוף פעולה ביטחוני לראש החץ של ההתנגדות לישראל.
היחסים עם ארה״ב הגיעו לשפל בנובמבר 1979, כשסטודנטים איראנים השתלטו על השגרירות האמריקנית בטהרן ולקחו 52 דיפלומטים כבני ערובה למשך 444 ימים. משבר זה, יחד עם ניסיון החילוץ הצבאי הכושל באפריל 1980, פגע אנושות ביוקרתו של קרטר וסייע להפסדו בבחירות.
