בזמן שהעימות מול איראן ממלא את הכותרות ואת צירי ההסלמה של כלל המזרח התיכון, קל להיסחף אל הפריזמה הצבאית בלבד: שיגורים, תקיפות, חיסולים, שאלת היכולת והמחיר. אבל מתחת לשכבה הזו יש שאלה אנושית בהרבה, שהיא גם לב הסיפור: מה קורה לעם האיראני עצמו, כשהשלטון שלו נלחץ מבחוץ, כשהפחד והתקווה מתנגשים ברחוב, וכשהעתיד אינו ודאי אבל אולי גם מבשר על טוב יותר.
איראן אינה רק יעד או איום אסטרטגי. היא מדינה של כמעט 100 מיליון בני אדם, שחיים כבר כמעט חצי מאה תחת משטר שמגדיר צייתנות כנאמנות, וביקורת כבגידה. עבורם, כל התפתחות בשדה הקרב נבחנת דרך זווית ראייה אחת: האם זה מקרב שינוי משטר, או דווקא מחזק את מנגנוני הדיכוי שלו. האם העולם סוף־סוף רואה את הסיפור שלהם, או ממשיך לדבר עליהם במקום להקשיב להם.
כדי להבין מה עובר על העם האיראני בזמן מלחמה, צריך להאזין לאנשים שנושאים את איראן בתוך הזיכרון והגוף. מרג'אן קייפור גרינבלט, פעילת זכויות אדם שנולדה וגדלה באיראן והפכה לגולה עוד כנערה, מדברת על הרגע הזה לא כעוד סבב לחימה, אלא כנקודת מבחן היסטורית: עבור האיראנים, עבור המערב, וגם עבור האזור כולו.
הסיפור שלה מתחיל בבית ספר בטהרן באמצע שנות ה־80. מהפכת 1979 כבר התבססה, המנהיג העליון, האייתוללה הראשון, רוחאללה חומייני, שלט ללא עוררין, והאידיאולוגיה חלחלה לכל מוסד - כולל לחדרי הלימוד. גרינבלט היתה רק נערה כשחייה קיבלו לפתע תפנית חדה.
"הייתי בת 14 כשהמשפחה שלי החליטה לשלוח אותי מחוץ לאיראן. הסיבה שהם מיהרו להוציא אותי מהמדינה היתה כי יום אחד, בבית הספר, נתפסתי עם שיר אנטי־משטרי ברשותי. המנהל תפס אותי". על פניו לא היה מדובר במעשה חתרני במיוחד, אך ברפובליקה האסלאמית של איראן גם מילים על דף עלולות להפוך לכתב אישום.
"לא היו רק איום והבטחה להשעות אותי מבית הספר, אלא היתה גם אפשרות שידווחו עלי לסוכני הממשלה ואיעצר, כמו הרבה נערות אחרות שנעצרו באשמה של חוסר כבוד לממשלה ויצירת איומי ביטחון לאומי או פרסום תוכן אנטי־משטרי".
הוריה הבינו בהקדם את המשמעות, ופעלו להבריח את בתם מהמדינה. היא נשלחה לבדה לאירופה. "גרתי במשך כשלוש שנים תחת אפוטרופסות של משפחה בצרפת, ואז הגעתי לארה”ב וסוף־סוף התאחדתי עם המשפחה שלי. זה היה תהליך יציאה מדורג. אמא שלי הצטרפה אלי אחרי שנה, ואבא שלי הצטרף אלי אחרי שנתיים. לא ראיתי אותם במשך כל התקופה".
בין רדיפה לגזענות
הגלות לא היתה רק מעבר גיאוגרפי, היא היתה נקודת עיצוב. נערה שנרדפה בטהרן בגלל שיר, נחשפה בצרפת לגזענות. היא למדה מוקדם שהחירות אינה מובנת מאליה, גם לא בדמוקרטיות מערביות.
היא מתארת את החוויה בצרפת בכנות חדה: "רמת האנטישמיות ושנאת הזרים שכבר התקיימה בצרפת הפחידה אותי על בסיס יומיומי, והפחידה את ההורים שלי. הם לא רצו להיות בסביבה שבה הם יצטרכו שוב להסתיר את הזהות היהודית שלהם, וגם אני לא רציתי. לא היתה לי דרך להסתיר את הזהות האיראנית שלי. הייתי כהת עור, לא דיברתי צרפתית היטב והרגשתי מאוד מאוימת בבית הספר על ידי תלמידים שונאי זרים, שהושפעו מתנועת החזית הלאומית שצברה כוח בסוף שנות ה־80 בצרפת".
החוויה הכפולה הזו, רדיפה תיאוקרטית מצד אחד ודחייה גזענית מצד אחר, התגבשה אצלה לתפיסת עולם ברורה שהשפיעה על הקריירה שבה בחרה.
"בדיוק ובאופן ישיר בגלל חוויית הרדיפה הזו רציתי להיות קול לאוכלוסיות המודרות. בדיוק באותו רגע חשבתי שככה זה לא צריך להיות. כולנו בני אדם, וכולנו ראויים לכבוד ולכבוד אנושי. וכך מגיל צעיר מאוד החלטתי להפוך את זה למשימת חיי".
היא בת 54, נשואה לג'ונתן גרינבלט, מנכ"ל הליגה נגד השמצה (ADL), ולהם שלושה ילדים. מאז גיל 16 היא עוסקת בפעילות ציבורית, ואף עבדה בעצמה שבע שנים בליגה נגד השמצה - מהארגונים היהודיים הוותיקים בארה"ב, הפועל להילחם באנטישמיות ובצורות שונות של שנאה וקיצוניות. עם זאת, בסופו של דבר, החליטה לשנות כיוון.
"ב־12 השנים האחרונות התמקדתי רק באיראן, תוך התמקדות במיעוטים ובנשים באיראן". מבחינתה, לא היה מדובר בשינוי קריירה, אלא בהמשכיות: ילדה שברחה מדיכוי הפכה לאישה שנאבקת בו. שנים לאחר שהתבססה בארה"ב והקדישה את חייה לזכויות אדם, הגיע רגע שבו הרגישה צורך להתמקד שוב במדינה שממנה הוברחה, לא כזיכרון אישי, אלא כזירה פוליטית בוערת. זה היה סביב עלייתו של הנשיא חסן רוחאני בעשור שעבר, והניסיון האמריקני להניע מגעים דיפלומטיים מול טהרן בתקופת ממשל אובמה.
בעוד במערב רבים ראו ברוחאני סמל לרפורמה מתונה באיראן, היא ראתה מבנה כוח שלא השתנה.
"ברגע שארה"ב התחילה לעסוק במעורבות דיפלומטית לכאורה עם איראן, זמן קצר אחרי בחירת רוחאני, באותו רגע ידעתי שלא משנה מי נמצא בעמדת נשיא באיראן - לאותו אדם אין שום כוח. כל עוד המנהיג העליון שולט במדינה, אין שינוי. אין הזדמנות אמיתית לרפורמה, אין סובלנות למערב ולישראל".
כשנשאלה אם היתה אי־פעם אופטימית לגבי הסכמים עם איראן, השיבה: "מעולם לא הייתי אופטימית. אין דיפלומטיה ששווה היה להעלות על הנייר עם הרפובליקה האסלאמית". העמדה הזו, היא מודה, לא היתה פופולרית אז, אך הניסיון האישי שלה לימד שאין מדובר במשטר שניתן "לרכך" באמצעות הסכמים דיפלומטיים. כל עוד המבנה האידיאולוגי עומד, השינוי הוא בגדר אשליה.
איראן שמתחת לפני השטח
גרינבלט עצמה כבר אינה מנהלת קשרים ישירים תכופים עם אנשים בתוך איראן, בעיקר בשל הסכנה שהם עלולים להיחשף אליה. לדבריה, כל תקשורת כזו עלולה לסכן את הצד השני. "אני תמיד מקפידה לא לסכן את בטיחותו של אף אחד, כי אני יודעת מה המחיר שייגבה אם יתפסו עם הניידים שלהם והתקשורת איתי תיחשף", היא מסבירה. עם זאת, היא מקבלת פניות מיוזמתם של אנשים מתוך איראן. בשנה האחרונה, בשל ניתוקים תכופים של האינטרנט ואיומי המשטר להאשים אנשים בעלי קשר עם גורמים מחוץ למדינה בריגול, הקשר הישיר הצטמצם אף יותר.
במקום זאת, היא עוקבת מדי יום אחרי הרשתות החברתיות בפרסית, אחרי כלי תקשורת איראניים, ומקיימת קשרים עם קבוצות פעילים שונות. בדרך זו, היא אומרת, היא מצליחה לקבל תמונת מצב עדכנית יחסית של הלך הרוח בתוך המדינה.
בשנים האחרונות הלחץ הפנימי על המשטר החל לבעבע: הפגנות 2020-2019, מחאת "נשים, חיים, חירות", ולאחרונה גל המחאות בעקבות מיאוס העם האיראני מיוקר המחיה ומהמשטר בכלל, שנענה על ידי המשטר בגל מאסיבי של מעצרים והוצאות להורג. גרינבלט מתארת את המחאות הללו כקו שבר עמוק בתודעה הלאומית.
לדבריה, איראן עדיין מדממת מהטראומה: "העם האיראני פגוע ושבור מגודל הטבח בינואר, שהותיר כנראה יותר מ־40 אלף נשמות חפות מפשע מאחור. הם בהחלט הצליחו להפחיד את הפעילים, אבל זה לא חיסל את הנחישות והרצון שלהם לראות את המשטר הזה נעלם".
המחאה אולי שינתה צורה, אולי ירדה מתחת לפני השטח, אך לדבריה, היא לא נעלמה. החברה האיראנית, אחרי שנים של דיכוי, עברה תהליך בלתי הפיך של התפכחות. השאלה היא לא אם קיים רצון לשינוי, אלא מתי וכיצד הוא יתממש.
לדבריה, לצד הפחד מהדיכוי הפוליטי, משפחות רבות באיראן מתמודדות גם עם מצוקה כלכלית חריפה, שהפכה לחלק בלתי נפרד מחיי היום־יום. "המשפחות מודעות מאוד לכך שהעוני והרעב שהם חווים כיום הם תוצאה ישירה של המדיניות הגרעינית של הממשלה האיראנית", היא אומרת, ומדגישה כי בעיני רבים מהאזרחים, המשטר העדיף שוב ושוב את שאיפותיו הגרעיניות על פני רווחת הציבור.
"אני תמיד מקפידה לא לסכן את בטיחותו של אף אחד, כי אני יודעת מה המחיר שייגבה אם יתפסו עם הניידים שלהם והתקשורת איתי תיחשף"
"סבב משא ומתן אחרי סבב משא ומתן, הם לא העדיפו את האוכלוסייה שלהם", היא אומרת, וכך נותרו הסנקציות בעינן, והמצוקה הכלכלית העמיקה. לדבריה, "קשה להפריז בעומק המחסור במדינה כיום", אך לצד זאת קיימת גם תקווה זהירה: רבים מאמינים שאם המשטר יוחלף והאיראנים יוכלו לשלוט במשאבים של ארצם ולסחור בחופשיות עם העולם, תיפתח אפשרות ממשית להתאוששות.
סבב הלחימה הנוכחי של ארה"ב וישראל במסגרת מבצע "זעם אפי" או "שאגת הארי", בהתאמה, מציב את העם האיראני במצב כמעט בלתי אפשרי: בין משטר שמדכא אותו מבפנים לבין פצצות שמגיעות מבחוץ. גרינבלט אינה מקילה ראש בפחד.
"יש אנשים שפוחדים גם מהמלחמה. הם פוחדים מההפצצות. הם מרגישים חסרי אונים. אין להם מקלט, אין להם ממשלה שהם יכולים לסמוך עליה שתגן עליהם".
עם זאת, בתוך השבר נולדה גם תחושת הקלה מסוימת, עם פתיחת המערכה וחיסול צמרת המשטר: "עם החדשות על מותו של חמינאי היתה מעט נחמה, מעט תקווה בקרב העם האיראני". כשאני מבקש ממנה לתאר את רוח העם כיום, היא בוחרת בדימוי חד: "אנחנו בוכים בעין אחת ומחייכים בעין האחרת".
אבל במקביל לפחד, היא מזהה תנועה אחרת, לחץ שמתחיל לכרסם במנגנון השלטוני. לשיטתה, כדי שמשטר כזה יקרוס, נדרשים שני תנאים: החלשה משמעותית של כוחות הדיכוי, וסדקים מבפנים.
היא מתייחסת לקריאות לעריקה מתוך מערכת המשטר: "יש קמפיין עצים שנערך במטרה לעודד עריקות של הגורמים הללו ולעודד אותם לנקוט את העמדה של העם האיראני על פני זו של המנהיגים לכאורה, שמחוסלים בזה אחר זה. לנשיא טראמפ היה מסר מעניין וחשוב להעביר לכוחות האיראניים: להניח את נשקם ולהיכנע, ואם יעשו זאת - הפשעים שלהם ייסלחו".
היא מוסיפה: "אני חושבת שאם יש להם סיכוי כלשהו לעצמם, להישרדות שלהם ולהישרדות המדינה, מוטב להם להניח את הנשק ולהצטרף לעם, ולערוק היום ולא מחר".
"המערב לא מבין את האיום"
בעוד במערב הוויכוח מתמקד בשאלות של לגיטימיות המלחמה, גרינבלט סבורה שהדיון עצמו לוקה בחוסר הבנה של המציאות האיראנית. "הם לא מבינים את האיום האמיתי שיש למשטר האיראני על חייהם, על הערכים שלהם. הם לא אוהבים מלחמה", היא אומרת על חלקים מהתקשורת ומהציבור במערב, "הם ממעיטים בחשיבות האיומים של המשטר האיראני".
לדבריה, התפיסה הזו אינה תקפה רק לגבי האיום כלפי ישראל או ארה"ב, אלא גם כלפי אזרחי איראן עצמם: "הם ממעיטים בחשיבות האיומים והאכזריות של המשטר האיראני כלפי עמו, ולא מבינים עד כמה העם האיראני לבדו היה חסר הגנה ולא היה מסוגל להילחם בכוח האדיר הזה של ברוטאליות, והיה זקוק לאיזושהי התערבות מבחוץ כדי שיהיה לו סיכוי".
עם זאת, היא מדגישה נקודה רגישה: האיראנים אינם רוצים שממשלה זרה תבחר עבורם את ההנהגה. "העם האיראני לא מעוניין שאמריקה תבוא ותמנה עבורם ממשלה עתידית. הם רוצים שהממשל האמריקני לא יתערב ברצונם בדמוקרטיה". מבחינתה, יש הבדל ברור בין החלשת מנגנון דיכוי לבין עיצוב עתיד פוליטי מבחוץ. את הראשון היא רואה כהכרחי, אך את השני - כמסוכן.
בתוך הסערה הצבאית והפוליטית, צפים במערב תרחישים שונים לעתיד איראן: ממשלת מעבר, הנהגה חדשה, ולעיתים גם דיבורים על פירוק אתני או חלוקה אזורית. גרינבלט מבקשת לבלום את הכיוון הזה באופן חד־משמעי.
"למרות העובדה שאיראן היא מדינה מגוונת, הם חייבים להכיר בכך שאיראן היא מדינה אחת, שכל 92 מיליון האנשים שבה הם קורבנות באותה מידה, ושהפתרון צריך להיות חזון שמקיף את כל המדינה ולא מפצל אותה". היא מוסיפה: "כדי שבאמת נחווה שלום ויציבות באזור, אנחנו חייבים לתמוך בשלמות הטריטוריאלית של המדינה ולקדם חזון של אחדות בתוך איראן, ולא פיצול".
לדבריה, "איראן תהיה חזקה הרבה יותר ובעלת ברית טובה הרבה יותר למערב ואפילו לישראל אם שלמותה הטריטוריאלית תכובד, ואם הקהילות האתניות השונות יהיו שותפות באיראן אחת".
בזמן שהמערכה מתנהלת במזרח התיכון, בערים מערביות מתקיימות הפגנות תמיכה בלחימה על ידי גולי המשטר, שכמו גרינבלט, נאלצו לברוח כדי להינצל ממרותו. במקביל, מתקיימות גם הפגנות סוערות נגד הלחימה, שנושאות מסרים אנטי־אמריקניים ואנטי־ישראליים ומתיימרות לדבר בשם "המדוכאים". עבור גרינבלט, המחזות הללו אינם תופעה מנותקת. הם מעלים זיכרון אישי היסטורי.
"ההפגנות האלה מבעיתות. הן מאוד מזכירות את ההפגנות שנערכו בימים שקדמו למהפכה באיראן ב־1979", היא אומרת. היא זוכרת את המאורעות הללו לא כסיפור רומנטי של מהפכה עממית, אלא כהשתלטות כוחנית שהוסוותה בסיסמאות חירות. "הם הגיעו עם כלי נשק פרימיטיביים לרחובות כדי להפחיד, כדי לכפות את דרכם להשתלטות על הממשלה. היו להם סיסמאות יפות לחירות ולחופש, אך ההתנהגות שלהם היתה מאוד אלימה ומאיימת".
כשהיא רואה דגלים אמריקניים וישראליים נשרפים וקריאות אנטי־מערביות בלב ניו יורק, מקום מגוריה, היא מתקשה לראות בכך ביקורת לגיטימית בלבד. "הם פשוט אנטי־אמריקה ואנטי־ישראל ואנטי כל דבר שמגלם ערכים מערביים. הם מבטלים את הערכים המערביים שלנו בתווית של שלילת אימפריאליזם".
לדבריה, יש כאן דפוס מוכר: שימוש בשפה של צדק חברתי כדי לערער מבפנים על מוסדות דמוקרטיים. עבורה, כמי שראתה מהפכה הופכת לדיקטטורה, הזיכרון אינו תיאורטי, אלא מהווה נורת אזהרה.
מה היית רוצה להגיד למפגינים הללו?
"הייתי רוצה שהם יסתכלו על התמונות של איראנים חפים מפשע שנלקחו לגרדום ונתלו, שנורו למוות, שעונו ושנאנסו. האם האנושיות של האנשים האלה שווה פחות מהאידיאולוגיות המטעות שלכם?" היא מוסיפה כי גם מושג ה"מוסטדפון" (המדוכאים), שבו השתמש האייתוללה חומייני במהפכת 1979, הפך לכלי תעמולה: במקום לתמוך במדוכאים, "המשטר יצר אומה שמדוכאת על ידי המשטר, רעבה, מובטלת ונתונה ללחץ כתוצאה ממרותו".
כיצד ניתן להתמודד עם תופעות אנטי־לאומיות שכאלה?
"אני חושבת שפטריוטיות קיבלה שם רע בימים אלה כי היא הפכה פוליטית", היא אומרת, אך מדגישה כי בעיניה "פטריוטיות היא הגנה על הבית שלך. אהבה למדינה שלך היא לא משהו שצריך להתבייש בו, אלא ערך שצריך להיות חלק מהזהות החזקה של כל אדם".
היום שאחרי המשטר
באשר לשאלת היום שאחרי נפילת המשטר וההנהגה שצריכה להחליפו, מרג'אן אינה מהססת: "אני חושבת שהמנהיג היחיד שעולה לראש ושקיבל את תמיכתם של מיליונים בתוך איראן ומחוצה לה, תוך סיכון גדול לאנשים בתוך איראן, הוא לא אחר מאשר רזא פהלווי", היא אומרת, בהתייחס לבנו של שליט איראן בטרם ההפיכה ב־1979 - השאה מוחמד פהלווי - שכמוה, בילה את חייו הבוגרים בארה"ב. "איני יכולה לחשוב על אף אחד אחר שיוכל לעשות זאת".
"אף שאיראן היא מדינה מגוונת, חייבים להכיר בכך שהיא מדינה אחת, שכל 92 מיליון האנשים שבה הם קורבנות באותה מידה. הפתרון צריך להיות חזון שמקיף את כל המדינה, ולא מפצל אותה"
"צריך להבהיר לאנשים שחוששים שאיראן 'תעבור מטורבן לכתר', שפהלווי אינו טוען שהוא נלסון מנדלה של איראן, אלא שהוא רוצה להיות המנהיג שיעזור לאיראן לבחור את נלסון מנדלה העתידי שלה, מבלי לכפות עליה את רצונו".
אם המשטר אכן יקרוס, ומשמרות המהפכה יאבדו אחיזה, איראן לא תהפוך בן־לילה לדמוקרטיה משגשגת. גרינבלט מדברת על כך ללא אשליות. האתגר המיידי הגדול ביותר לדעתה מסתכם בשתי מילים: "הכלכלה והרוח".
טהרן: מחסומים של משמרות המהפכה וחיפושים אקראיים ברחוב
הכלכלה האיראנית, אחרי שנים של סנקציות, שחיתות, ניהול כושל ובידוד בינלאומי, תידרש לשיקום עמוק. "הנתיב לשיקום כלכלי ייקח זמן מה. יש תוכנית לזה, אך אני חושבת שהעם האיראני צריך להיות בעל ציפיות ריאליות ששינוי ושיקום לא עומדים להגיע בן־לילה. ופה עולה שאלת הרוח - אני חושבת שצריך לטפח אותה. בעוד אנו צפויים להתמודד עם קשיים, נספוג אבידות ובניינים יפים עלולים להיהרס, נבנה את איראן מחדש והיא תהיה שלנו, ולא נשלטת על ידי המשטר הכובש של הרפובליקה האסלאמית".
אחרי שיחה ארוכה על דיכוי, מלחמה ופחד, היא בוחרת לסיים בנימה שאינה מובנת מאליה. לא זעם, לא נקמה, אלא תקווה. "אני אופטימית מאוד לגבי העתיד. ואני חושבת שאנחנו רק צריכים להיות חזקים, גם כעם איראני, גם כאמריקנים וגם כישראלים. אנו צריכים לעמוד בזמנים הקשים שעשויים להיות קצרים, כדי לזכות בשלום מתמשך בעתיד". גרינבלט מאמינה שלא רחוק היום שבו תוכל לשוב ולבקר במולדתה - אותה ארץ שממנה נאלצה לברוח כנערה, ושכעת היא מקווה לראות אותה חופשית ומשגשגת.
