המלחמה באיראן היא לא ממש כוחות, אבל בישראל נערכים לשינוי

תמונת מצב. ההישגים, נכון לחמישי בבוקר, עולים על הציפיות. חופש הטיסה של חיל האוויר הושג כבר ביממה הראשונה וסלל את הדרך לטהרן. השליטה האווירית המלאה בשמי איראן הושגה כעבור כמה יממות. נותרו אמנם כמה איומים, אבל מדרגה נמוכה יחסית. מטוס האימון האיראני שהוסב למטוס קרב והופל בידי F-35 ישראלי היה משל למערכה כולה: יש בה אתגרים, אבל (נכון לכרגע) זה לא ממש כוחות.

בתמצית, זאת תוצאה של שני עניינים מרכזיים. האחד הוא ההכנה המדוקדקת, המקצועית, חסרת הפשרות ועיגולי הפינות, של זרועות המודיעין והאוויר, בהובלת המטכ"ל. גם באיראן התכוננו לעימות הזה מאז יוני האחרון, ובכל זאת צד אחד הגיע מוכן הרבה יותר, עם תוכנית סדורה שמתקדמת בשיטתיות. העניין השני הוא שיתוף הפעולה עם צבא ארצות הברית. בכיר במטכ"ל תיאר השבוע את האבולוציה של היחסים האלה. היסטורית, הם הולכים אחורה עשרות שנים, שחצו ממשלים והעמיקו את הקשר בין הצבאות ובין המפקדים. זה הניח את תשתית ההיכרות והאמון למה שקרה בחודשים האחרונים, ולמה שקורה כעת: המלחמה המשותפת הראשונה בתולדות צה"ל.

היא מתנהלת ברובה באנגלית, עם חלוקת משימות וגזרות ועם תיאום מלא בין מפקדים ומפקדות. מודיעין מול מודיעין, חיל אוויר מול חיל אוויר, תקשוב מול תקשוב, וכן הלאה, עד לקשר רציף, יומיומי (ולעיתים שעתי), בין הרמטכ"ל למפקד סנטקום ולמפקד המטות המשולבים. כל צד שומר לעצמו כמובן גם מרחב לעצמו, אבל הרוב - משהו כמו 90-85 אחוז -  משותף לצדדים, שמחלקים ביניהם מודיעין ומשימות, וגם מסקנות.

כך, מטפל צה"ל בטילים ממערב שמאיימים על ישראל, והאמריקנים מטפלים בטילים מדרום שמאיימים על הבסיסים שלהם ועל בעלות בריתם במפרץ. צה"ל גם מטפל בחלק מהתשתיות והאמל"ח באזורים שממערב לטהרן, והאמריקנים ביתר חלקי איראן. צה"ל אחראי לחיסולים - ישראל היא אלופת העולם בסגירת מעגל מודיעיני־מבצעי בזמן אמת - ולפגיעה במוסדות שלטון וביטחון בטהרן. האמריקנים עושים זאת בחלקים אחרים של המדינה, כרגע בעיקר בדרום ובהמשך (כך מתוכנן) - בכולה. הרעיון, בגדול, הוא לשלול מאיראן כמה שיותר יכולות. להרוס פיזית מבני שלטון ומתקנים של מנגנוני הביטחון, בעיקר משמרות המהפכה והבסיג'. לפגוע בכמה שיותר מטרות ויכולות טק"ק שמשרתות את כוחות הביטחון האיראניים.

להחליש את האייתוללות

לפגוע בכמה שיותר לובשי מדים (הנשיא טראמפ אמר זאת בדרכו נטולת הגינונים: מי שיניח את נשקו יזכה לחסינות; מי שיילחם - ימות), ולפגוע בכמה שיותר אמצעי לחימה. האמריקנים קרובים להשמדת הצי האיראני הכפול, של הצבא ושל משמרות המהפכה, ובהמשך הם מתכננים להשמיד כל מטוס, טנק ותותח שייקרה בדרכם, בסיוע ישראלי כמובן. כל זה נועד להחליש דרמטית את השלטון בטהרן.

לקחת ממנו מפקדים (מהמנהיג העליון ושורת הבכירים שחוסלו בבוקר התקיפה הראשון), לקחת ממנו תשתיות (עד לרמה של בתי כלא), לקחת ממנו אנשים ולקחת ממנו אמצעים. אם זה יביא להפלת השלטון, מה טוב. אם לא, זה אמור לאפשר לעם האיראני להסתער על מה שנותר מהשלטון ביתר קלות.

זמן. צה"ל לוחץ חזק על הגז. הרצון הוא להספיק כמה שיותר, כמה שיותר מהר. כרגע האמריקנים איתנו על מלא, מוכנים ללכת עד הסוף.

טראמפ אמר את זה, מרקו רוביו אמר את זה, מפקדי הצבא האמריקני אומרים את זה. ועדיין, יש להם דעת קהל (שלילית מאוד, וזה מטריד), יש להם מחירי נפט (שעולים, וזה מטריד), יש להם נפגעים (לא הרבה, אבל זה מטריד), ויש להם את טראמפ (שקשה לצפות אותו, וזה מטריד).מתישהו הביחד הזה עשוי להתפצל, או להיפסק. השאיפה, לכן, היא להגיע לנקודה הזאת עם מקסימום פגיעה בכל שכבת המטרות באיראן.

המסה הקריטית של זה מצריכה בערך עוד שבועיים. שבועיים מעבר לכך כבר יהיו בונוס. אם בזמן הזה תצליח ישראל להחזיר את המשק לפעילות משמעותית - החזרה החלקית לעבודה והחזרה החלקית של הטיסות הם צעד חשוב בכיוון - היא תקנה לעצמה עוד אוויר למלחמה. בינתיים העורף מתפקד באופן מרשים, אבל הוא מועד לטעויות: התפילות ההמוניות בפורים במגזר החרדי שהתנהלו בניגוד מוחלט להנחיות, והמסיבה בירושלים, היו דוגמאות טובות לכך.בשלב הנוכחי צה"ל משיג במערכה יותר מהאמריקנים.

עד כה הוא רשם יותר מכפול גיחות, יותר מכפול תקיפות, יותר מכפול חימושים שהוטלו. מתישהו בימים הקרובים זה אמור להתהפך, כשהאמריקנים ישלימו את צבירת הסד"כ באזור – בעיקר המפציצים הכבדים שאמורים לפעול מהאי דייגו גרסיה שבאוקיינוס ההודי, ויאפשרו לקחת מסה של חימוש למטרות באיראן.בזמן הזה אמורים לקרות עוד דברים. פריצת הגבול על ידי כוחות מהמיליציות הכורדיות בעיראק לא היתה ספונטנית. גם היא תוכננה מראש, ויצאה לפועל כשהיה נדמה שההתנגדות תהיה חלשה יותר.

המיליציות האלה, שמומנו בידי האמריקנים (ולפי דיווחים, גם לישראל יש אצלם יד ורגל, באדיבות המוסד), לא אמורות לתפוס את השלטון בטהרן: תפקידן הוא להגביר את הכאוס במדינה, ולחייב את מי שמנהל את העניינים בטהרן - כנראה משמרות המהפכה - לפצל קשב ומאמצים.סביר שיהיו עוד הפתעות כאלה. חלקן יגיעו מבחוץ, וחלקן מבפנים. איראן עשתה הרבה טעויות באופן שקירב אליה את המלחמה, והרבה טעויות מאז שנפתחה. שלוש הטעויות הבולטות שלה מאז מלחמת יוני היו הכנה לקויה ושחצנית של המערכה הבאה, קיצונות דווקאית ונטולת פשרות שלא נתנה מרווח להסכם, ומאמץ לבניית יכולות שחייבו מענה - בעיקר רצונה להכניס את מערכי הגרעין וייצור הטילים למרחבים תת־קרקעיים חסינים, באופן שהבהיר כי מי שלא יטפל בהם כעת יתקשה לטפל בהם בעתיד.

הטעות הגדולה ביותר של איראן מאז שהמלחמה הנוכחית נפתחה בשבת האחרונה היתה המתקפת הפרועה, נטולת הרסן, על שכנותיה במפרץ. היא הפכה אותן באחת ממעודדות ביציע לשחקניות במגרש ששוקלות להצטרף בעצמן למערכה. למרות המחיר הכבד שהן משלמות נראה כרגע שהמפרציות לא פועלות לעצור את המלחמה. ההפך הוא הנכון: הן מעוניינות במפלתה של איראן. צריך לקחת את זה עם קמצוץ של מלח; ככל שהפגיעות והנפגעים בהן יעמיקו, והביקורת הפנימית תגבר, יישמעו גם אצלן קולות אחרים.

תמונת סיום. ישראל לא אוהבת לדבר על מצבי הסיום של המערכות שהיא מנהלת. זה מוביל לכך שהיא מופתעת כשהן נגמרות, ומתקשה לחלץ מהן את המיטב.

היא גם נוטה להפריז בהישגים, ואחר כך מתמודדת עם מציאות קצת שונה. יש לזה המון דוגמאות: ממבצעי עבר בעזה ובלבנון, ממלחמת חרבות ברזל ומהמערכה הקודמת באיראן. בכולן ההצהרות היו בשמיים, והמציאות בשטח קצת שונה.כאמור, התקווה היא שהשלטון באיראן ייפול תוך כדי המלחמה. אם זה יקרה, מה טוב (עם כוכבית: לא ברור מה ומי יגיע במקומו). אם המלחמה תסתיים כשהאייתוללות עדיין בשלטון, אמור להגיע העם האיראני ולהשלים את המלאכה מבפנים. ואם שני אלה לא יקרו, תישאר איראן מוחלשת מאוד שלטונית, צבאית וכלכלית, ועם סנקציות חונקות שיקשו עליה להשתקם.

כל זה נכתב בהערכות האסטרטגיות שצה"ל גיבש והציג לדרג המדיני (וגם לאמריקנים). לכן גם נקבע שהיעד הוא לא למוטט את המשטר באיראן, אלא ליצור את התנאים לכך. זה נכון, אגב, גם בלבנון. לישראל אין יכולת לפרק לגמרי את חיזבאללה. היא מנסה להחליש אותו באופן כזה שירחיק את האיום מהגבול הצפוני, ישלול מהארגון יכולות וידחה את השיקום שלו לזמן ארוך, ובעיקר יאפשר לממשלת לבנון ולצבא לבנון לתפוס שליטה מלאה במדינה.הערה בעניין הצפון: טוב עשה צה"ל כשנמנע כעת מפינוי היישובים בצד הישראלי של הגבול.

אלוף פיקוד העורף, שי קלפר, היה אז, בסבב הקודם עם חיזבאללה, מפקד אוגדה 91. באחד הימים הראשונים של המלחמה הוא ישב לשיחה בגינה ציבורית בקריית שמונה הנטושה, וביכה את הפינוי שהפך לדבריו את העיר ל"מגרש משחקים מותר". זה היה הניצחון היחיד של חיזבאללה במלחמה הקודמת, וכעת המצב הפוך: בישראל הצפון מיושב, אמנם תחת אש אבל חי וקיים; בלבנון הדרום מפונה ומותקף.

הדרג המדיני אמור לגבש מדיניות לכל הזירות האלה כחלק מצמד המילים השנוא והחשוב כל כך - היום שאחרי. מה ישראל רוצה שיקרה באיראן. מה היא רוצה שיקרה בלבנון. מה היא רוצה שיקרה באזור. מה היא רוצה שיקרה גם בזירות רחוקות יותר, כולל מול האמריקנים. נפילת המשטר באיראן היא לא סוף הדרך: היא ההתחלה של דרך חדשה.המלחמה הנוכחית יכולה להיות מבוא לעיצוב מחדש של המזרח התיכון. של שותפויות ויריבויות. של הסכמי שלום ובריתות הגנה. יש לה פוטנציאל להעביר יריבים מרים צד (סוריה ולבנון), לשכנע יריבים מתונים יותר להגמיש תנאים (סעודיה), ולרסן יריבים שאיבדו פרופורציות (קטאר וטורקיה).

ועדיין, היא מחייבת את ישראל בצניעות: בשונה מטראמפ, ישראל היא לא הפריץ שצריך לקוד בפניו ולהביא לו מנחות. כולם רואים ומבינים את עוצמתה ויכולותיה, אבל גם את מגבלותיה. המרכזית שבהן נמצאת כעת דווקא בארצות הברית, והיא בולטת דווקא על רקע שיתף הפעולה חסר התקדים בין המדינות: העוינות הגוברת לישראל בדעת הקהל, וגם בקרב הפוליטיקאים. זה מחייב מענה, כי מתישהו יגיע גם היום שאחרי טראמפ.

פוליטיקה.  בקואליציה מיהרו לתקוף השבוע את היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, על התשובה שהגישה לבג"ץ כחלק מדרישתה להדיח את השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. מי שפתח במתקפה היה שר הביטחון ישראל כ"ץ, ואחריו באו כמעט כולם, מראש הממשלה בנימין נתניהו ומטה.

הגדילה לעשות השרה עידית סילמן, שצייצה ש"לא מן הנמנע שנצטרך גם בזה את עזרת הנשיא טראמפ -  סנקציות נגד בהרב־מיארה ויצחק עמית". סילמן היא מראה לעליבותה של המערכת הפוליטית בישראל, של רדידות שריה, של החידלון המוחלט של יכולות וכישורים, ולמרבה הצער - של אפס הבנה בדמוקרטיה. דרישתה להביא על המערכת הציבורית בישראל סנקציות נשיאותיות מוושינגטון (היה גם מי שהציע להפעיל אותן נגד הנשיא הרצוג, משום שאינו מעניק חנינה לנתניהו) היא אובדן דרך מוחלט שמשתווה רק לקריאה (שגם היא נשמעה השבוע) להפעיל מפציצים כבדים נגד מערכת המשפט.

אכן רצוי היה שהבג"ץ בעניינו של בן גביר יחכה. רק שמי שדורשים זאת מיהרו בעצמם לקדם השבוע דיוני חקיקה בכנסת, בין היתר במאמץ הממשלתי להשתלט על מערכת המשפט ועל התקשורת, כשגם השיחות על חוק ההשתמטות מגיוס נמשכו במרץ. דין אחד לאחרים ודין אחד להם: אצל כולם זה "שקט, יורים"; אצלם – "שקט, ממשיכים". השבוע גם דובר על אפשרות של הקדמת הבחירות ליוני, במאמץ להוון את הישגיה של המלחמה למנדטים. ניסיון העבר מלמד שמומלץ להמתין עם חלוקת השלל, ובכל זאת קשה להתעלם מהעובדה שאדריכלי המערכה הם מי שספגו אש כבדה מאז 7 באוקטובר, בניסיון להסיט אותה מהדרג שמעליהם - מפקד חיל האוויר תומר בר וראש אמ"ן שלומי בינדר, ומפקדם, הרמטכ"ל אייל זמיר, שמנע את הדחתם.

ומילה על בנימין נתניהו. זאת מלחמת חייו. הוא מתכנן אותה ומדבר עליה עשורים, והוא הפך עולמות כדי שהיא תצא לפועל. הוא זיהה הזדמנות, וחתר אליה בהתמדה. צודקים יריביו כשהם טוענים שהוא שגה לא מעט בניהול ענייני איראן בעבר. צודקים תומכיו כשהם אומרים שהוא מתקן ומוביל דרך ברורה כעת. וצודק נתניהו כשהוא ממוקד במטרה הנוכחית: לא במטרות שהוא "תוקף" באיראן - זה קרקס מיותר שמתאים לצפון קוריאה - אלא באלה שאפשר להשיג באיראן. ודווקא משום שזאת המערכה "שלו", מגוחך לשמוע את תומכיו דורשים במקהלה לתת לו קרדיט. אין בכך צורך: הקרדיט הוא שלו על מלא. מהתחלה ועד הסוף. הוא חלק מהתפקיד ומהאחריות שנלווית אליו.

קרדיט להצלחות, וקרדיט לכישלונות. ל־7 באוקטובר, ולאיראן. הם שזורים זה בזה, בפקעת אינסופית: בלי המתקפה ההיא לא היתה מגיעה המלחמה הזאת; בלי ההחלטה ההיא של סינוואר, חמינאי לא היה מחוסל כעת; בלי המכה שישראל ספגה אז, היא לא היתה יוצאת למלחמה מרובת חזיתות כעת; ובלי אלה שכשלו לא היה מגיע התיקון - והלוואי שיגיע.

yoavlimor1@gmail.com