לא בוש, לא אובמה
מאחר שבכל המערכות של המלחמה הארוכה התוצאות היו מפתיעות מעל ומעבר, ייתכן שגם במערכה הזאת, מבצע שאגת הארי, ארה"ב וישראל יחוללו את המפנה ההיסטורי של הפלת המשטר האסלאמיסטי והחלפתו במשטר שמתעסק רק בגבולותיו ולא שואף להגמוניה אזורית. זה אפשרי, אם כי הסיכוי לכך לא גבוה במיוחד. אבל השלטון האיראני כבר עשה כל כך הרבה טעויות בחישוב מסלולו, שגם הפעם היעד הרחוק ביותר עשוי להתגשם.
האייתוללות לא האמינו שמערכה נוספת נגד היכולות האסטרטגיות של איראן עלולה לנחות עליהם. אבל האמת היא שבכירים מאוד במערכת בישראל דיברו על האפשרות לטיפול נוסף, משלים, ביכולות האיראניות כבר זמן קצר אחרי "עם כלביא", בקיץ שעבר. כבר אז דובר על מאגרי הטילים שבהתאם לצורך ישראל תיאלץ לצאת שוב ולתקוף אותם. זה נשמע אז כאירוע של כמה גיחות במעין מקצה שיפורים. הצורה הנוכחית של מלחמה מקיפה מהאוויר, לפחות לפי מה שאנחנו יודעים, התבשלה בהמשך. צריך לזכור שבאמצע היתה הפסקת האש בעזה והחזרת כל החטופים. המוטו של אחד הפרשנים הוותיקים ביותר ואולי הנשכחים היה: "איך תיראה הצלחה? כל דבר שיהיה הפסד לנתניהו". צריך לשאול אותו, מה קורה עם זה. האם זה בתוקף גם ב"שאגת הארי"?
מה שהוביל למערכה הנוכחית ויצר את ההזדמנות היתה ההתקוממות העממית של ציבור איראני גדול בתחילת ינואר. ההתקוממות היתה מלווה במרחץ דמים נוראי, יש כאלה שאומרים כ-30 אלף ואחרים שאומרים יותר מזה, כ-40 אלף. בתוך ימים ספורים. כך נוצר המומנטום, נוצרה הלגיטימציה להתערבות אמריקנית. "הסיוע בדרך", אמר טראמפ וזה התקבל כדבר טבעי. המטרה היתה שם; להחזיר אחורה את פרויקט הגרעין לשנים רבות ולחסל את מאגרי הטילים ויכולות היצור שלהם, כי טילים היפר-סוניים מדויקים הם כמעט שווי ערך לאיום גרעיני.
הייתה כאן בעיה, כי ביוני 2025 הוכרז על השמדת הגרעין האיראני. מתברר שלא לגמרי, והיתה בעיה למכור עוד תקיפה על הגרעין. מסגור המלחמה כניצול הזדמנות להפלת המשטר האסלאמיסטי, עשתה את מה שצריך בדעת הקהל. לא היתה הפתעה כשפרצה ההפתעה בשבת בבוקר, 28 בפברואר.
יש איזו הסכמה שהנשיא טראמפ לא ילך בעניין הפלת המשטר עד הסוף. הוא לקח סיכון פוליטי אדיר והוא יחפש נקודת יציאה קרובה אם כי לא חפוזה, כפי שאפשר לראות. הפרשן שתמיד כדאי להקשיב לו, ד"ר מייקל דוראן, מגדיר את האסטרטגיה של טראמפ כהליכה על הקו הדק, שביל הזהב שבין אסטרטגיית ג'ורג' בוש הבן לבין אסטרטגיית ברק אובמה. בוש הלך על הפלת סדאם חוסיין ומשטר הבעת' שלו, אובמה הלך על אסטרטגיה של פייסנות וקבלת המשטר האיראני לחיק האומות באמצעות עסקת הגרעין והסרת הסנקציות. מעניין שגם מערכת הביטחון הישראלית עברה מהפך שמשתקף במתקפות של קיץ 25' ושל החורף האביבי של 26'. צמרת צה"ל וכל השאר הזדהתה עם מדיניות אובמה. עכשיו פועלים הרמטכ"ל, מח"א וראש המוסד באסטרטגיה הפוכה ב-180 מעלות לקונצנזוס של השנים שעד 7 באוקטובר.
נתניהו הוביל מהלך שגלגל לאחור את ההגמוניה האיראנית באזור, והצליח לרתום את ממשל טראמפ, לא מעט בזכות ההצלחות הפנומנליות של צה"ל והמוסד. המבצע הנוכחי הוא בסדר גודל אחר; זו שותפות ברוח הברית של מלחמת העולם השנייה
מבחינת הנשיא טראמפ זה אומר, שהאסטרטגיה עכשיו היא לא הפלת המשטר והחלפתו באמצעות מהפיכת נגד, למשטר שוחר שלום ודמוקרטי. הוא לא עוסק בדמוקרטיזציה כמו ממשל בוש הבן. המטרה היא "טרנספורמציה" של השלטון ודפוסי ההתנהגות שלו. גם זאת בלי לשלוח את שי פירון לחנך את שליטי איראן העתידיים. זה אומר להביא להשתלטות של מנהיג מתוך המאגר הקיים; שינוי אופי הממשל אך לא הקרסת המשטר כולו.
מייקל דוראן אמר השבוע בביטחון שהפעם דווקא יש תכנית ל"יום שאחרי", ושהדברים הולכים טוב על פי התכנית. יש לו מקורות בממשל האמריקני, הוא לא בדיוק עתונאי. דבר אחד בטוח, ראש הממשלה נתניהו לא יצליח להפיל את משטר הבעת' של התקשורת המקומית.
מימד הזמן פועל הפוך בשיקולי האיראנים מצד אחד והאמריקנים מצד שני; האיראנים רוצים למשוך ולהאריך כמה שיותר את המערכה, במחשבה שטראמפ רוצה לקצר ויהיה מוכן להתפשר הרבה יותר כדי לסיים מהר את המערכה. אבל הדינמיקה של טראמפ הפוכה: ככל שהמערכה מתארכת, המטרות הצבאיות והיעדים האסטרטגיים הופכים לרדיקליים יותר – כשההיגיון הוא שאם כבר שילמת והלכת להימור פוליטי, אתה חייב להשיג את המקסימום ולא את המינימום.
אבל כשהוא מאיים ש"הגל השני" יהיה בעוצמות הרבה יותר גדולות, הכוונה בעצם לשכנע את מה שנשאר מהשלטון האיראני לעשות את הוויתורים הנדרשים ולסיים מיד את המלחמה. המומחים צופים שהגל הבא בתקיפות יכלול לא רק את הבי-2 אלא גם את הבי-52 הקשיש שחריש שלו באיראן נועד לטחון סופית את כל ההבט החומרי של פרויקט הגרעין, כולל מצבור האורניום המועשר ל-60 אחוז. זאת התרומה של הבריטים שניאותו להעמיד לרשות ארה"ב את הבסיסים שלהם שנמצאים בפרימטר הקרוב של איראן.
יש פרטנר
הנסיון של התקשורת הממסדית להדחיק את נתניהו הוא יחסית מוצלח ואולי הוא עצמו משתף עם זה פעולה. אין טעם למקד את תשומת הלב בראש הממשלה כשהיעד החשוב נמצא באיראן. הסיבה שכן צריך להזכיר את שמו של בנימין נתניהו משום שהוא לקח ברצינות את הכוונות המוכרזות של הנהגת איראן להשמיד את מדינת ישראל. גורמי הביטחון השונים לא התייחסו משך שנים ברצינות לכוונות האלה. את מקור המדיניות הקונסנזואלית במערכת הביטחון אפשר לראות כבר בשנות ה-80 של המאה שעברה בפרשה הנשכחת של איראנגייט. אז שמעון פרס, עמירם ניר, יעקב נמרודי ואחרים יזמו איזה קונץ סיבובי של אספקת נשק לאיראן שעוד נשלטה אז בידי האייתוללה חומייני. עיראק היתה האויב הגדול של שלנו, החזית המזרחית הזכורה, ואם איראן מרתקת אותה במלחמת נצח – נעזור לה. על התסבוכת שנוצרה עם האמריקנים אפשר לקרוא בארכיונים. אין שום ספק, שהיא ליוותה את ישראל לאורך שנים.
בימי צוק איתן בקיץ 2014, שמעתי מאחד האנשים הכי מוערכים בצה"ל לדורותיו, תא"ל בדימוס צורי שגיא, שהאופציה הגרעינית האיראנית נועדה נגד עיראק. מבחינת ישראל ניתן להרתיע אותה על ידי פגז מרגמה אחד שיירה מסירה שתשוט ליד האי חארג', המאכלס את מרבית תעשיית הנפט והאנרגיה האיראנית. כשמישהו טען שהחיבור בין אידיאולוגיה איסלאמו-נאצית אנטישמית לפצצה אטומית עלול להכאיב ליהודים, היתה לכל מיני חכמים תשובה: כן? ומה עם פקיסטן? ההכרזה של רפסאנג'ני, שלפיה ישראל היא מדינה של פצצה אחת, נחשבה להתרברבות. לא לתוכנית עבודה.
היתה בעיה בממסד הבטחוני, שראשיו לאורך השנים בתפקידים השונים, כולל יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית, לא ראו את ההקשר האזורי. המיקוח המתמשך עם המערב על הגרעין והעשרת האורניום פתחו לאיראן את הנתיבים להגמוניה אזורית ולבניית טבעת האש מסביב למדינה היהודית. ההערכה המקובלת של הממסד, כפי שהציג אותה זהר פלטי, בכיר לשעבר במוסד, בראיון ל'הארץ', היתה שהאיראנים לא "בונים פצצה": "הייתי מתחיל כל מצגת של סקירת מודיעין לדרג המדיני בקביעה: האיראנים לא בונים פצצת גרעין. ביבי ואהוד נטרפו מזה... כי אם הם עדיין לא בונים פצצה, אין דחיפות לתקוף". הוא התייחס לשנת 2012.
לאחר הישיבות אצל ראש הממשלה, היו בכירי צה"ל יוצאים ושותים קפה על מכסה המנוע של טל רוסו: "ככה עמדנו שם – בני גנץ, תמיר (פרדו), אמיר אשל, ראש אמ"ן כוכבי ואני, שותים קפה, מסתכלים אחד על השני ושואלים: תגידו, מה היה פה? מה הם רוצים? הם באמת מתכוונים לתקוף ככה, out of the blue?".
יש גם עדות שבמקרה מאוד ספציפי נתניהו וברק דיברו בצורה כזאת שנועדה ליצור לחץ. רצו לבדוק איך הבכירים בפורום מגיבים ולבחון אותם לפי פעילותם אחרי הישיבה. העובדה היא, שהאיראנים הפעילו סחטנות והשיגו את עיסקת הגרעין של 2015, וכאשר טראמפ ביטל אותה הם לא רצו עם ההעשרה אלא רק לאחר כניסתו של הנשיא ביידן לתפקידו ב-2021. לאורך השנים נושא הגרעין האיראני היה אולי היחיד שנתניהו לא היה מוכן לדבר עליו בשיחות רקע, לפחות לפי הנסיון של אחדים מאלה שדיברו לאורך השנים עם ראש הממשלה. כשהנושא פרץ החוצה לקראת הבחירות של 2019, בני גנץ אמר שהוא תמך בתקיפה באיראן ונתניהו שחרר את עצמו להגיד שגם הוא תמך.
בשלב הנוכחי הכל נבחן לפי נקודת האפס החדשה, ה-7 באוקטובר 2023. נתניהו הוביל מהלך ארוך שגלגל לאחור את ההגמוניה האיראנית באזור, והצליח לרתום את ממשל טראמפ למאמץ משותף במבצע עם כלביא בקיץ 25'. זה היה בלתי צפוי לחלוטין, כולל ההצלחות הפנומנליות של צה"ל והמוסד. המבצע הנוכחי הוא בסדר גודל אחר, תוך שותפות עם האמריקנים ברוח הברית של מלחמת העולם השנייה.
דור שמוחו טומטם
יחסי ראש ממשלת ישראל ונשיא ארה"ב הם קודם כל יחסי כוחות. עם כל הליריות של היחסים האישיים והדיבורים על יחסים אישיים "מיוחדים". זה כולל את כל ראשי הממשלה בתולדות המדינה. התוצאות טובות לישראל כשראש הממשלה מסוגל ברגע נתון להיות חזק יותר מהנשיא האמריקני. שיעור קצר שלמדתי מיואל בן פורת במסדרון הסלאמי של עיתון תל אביב לפני הרבה שנים. יצחק שמיר היה כזה. אהוד אולמרט לא היה בקטגוריה הזאת. ממשל בוש איבד את אמונו ביכולות של צה"ל בעקבות מלחמת לבנון השניה על כל ההשלכות הנלוות.
מנגד, ישנו עקרון שאביו של ראש הממשלה, בנציון נתניהו, האמין בו. במסגרת הדמוניזציה לבנו, ביבי, הופכים את האב ובנו לישות אחת. הספר "ימינה מהציונות" מוביל על כל פרקיו הרעועים למאסה מאוסה שבבסיסה ההנחה, שפרויקט הגרעין האיראני ו"המלחמה נגד הטרור" הן המצאות של "משפחת נתניהו", לא דברים שקיימים באמת במציאות.
טראמפ לא עוסק בדמוקרטיזציה כמו בוש הבן. המטרה היא "טרנספורמציה" של השלטון ודפוסי ההתנהגות שלו. זה אומר להביא להשתלטות של מנהיג מתוך המאגר הקיים; שינוי אופי הממשל, אך לא הקרסת המשטר כולו
אבל רעיון שממנו ללא ספק ראש הממשלה מושפע מאביו אומר, שבדיאלוג רציונלי, קר, העוסק באינטרסים יכול מנהיג ישראלי לשכנע מנהיגים באמריקה, כולל הנשיא, לפעול למען האינטרס האמריקני כך שיהיה תואם לאינטרס הישראלי. לפי הדיווחים לאורך השנים האחרונות, דונלד טראמפ לא מת באופן אישי על נתניהו. שני מקורביו, קושניר וסטיב ויטקוף, לא מסמפטים את נתניהו.
נוסף על כך, מוסכם שאין אדם שיכול למכור לטראמפ הסבר לגבי מהו האינטרס של ארה"ב או שלו כמנהיג. אם הוא שר בדואט עם נתניהו את "אני ואתה נשנה את העולם", זה לא בגלל אידיאליזם רומנטי. אפשר להניח שנתניהו הציג לטראמפ את תמונת האינטרסים של ישראל בשקיפות גלויה לגמרי וטראמפ התחבר לתמונה דרך האינטרסים של ארה"ב. אבל הגורם הכי משכנע שגם הוא מבית מדרשו של נתניהו זה העוצמה והאפקטיביות הצבאית מודיעינית שהפגינה ישראל במלחמה שהתפתחה מאז 7 באוקטובר. וביחוד, ההצלחות האדירות של "עם כלביא", שבלעדיהן טראמפ לא היה פוצח בלהיט השני שלו: "לו היה לי פטיש".
פרופסור נתניהו, האבא, היה מראשוני הדוגלים בימין ובכלל במדינה באוריינטציה על ארה"ב, עוד בתחילת שנות ה-50. מנחם בגין האמין במדיניות של ניטרליזציה, אי-הזדהות עם אחד הגושים בתחילת המלחמה הקרה. הגנרל פטראוס ציין שהמבצע הנוכחי הוא ההצלחה הרביעית בשרשרת מבצעים מורכבים מאוד ומדויקים ואפקטיביים מאוד של ממשל טראמפ. פרשנים אמריקנים ציינו שכדי לסכל את איראן נותרו לישראל פחות משלוש שנים; אלה השלוש שנים מינוס שנותרו לטראמפ בבית הלבן. זה הסבר משלים לעיתוי של "שאגת הארי" בי"א באדר.
