על המאר ועל א-לאגו
היה רגע אחד שהטריד את הליכוד בנאום בכנסת ביום סיום המלחמה. זה קרה כשהנשיא טראמפ החמיא בספונטניות ליאיר לפיד. "הוא בחור נחמד", אמר לנתניהו, ואז עקץ את ראש הממשלה: "אתה לא צריך להיות קשוח כל כך, עכשיו כשהמלחמה נגמרה". האם זהו רמז שהנשיא מתכוון לנקוט, השם ישמור ויציל, ניטרליות במערכת הבחירות הקרבה?
יש תקדימים. נתניהו, כזכור, תלה ממצודת זאב בקמפיין 2019 פוסטר ענק שלו ושל טראמפ, אבל נשיא ארה"ב הקפיד אז להזמין לבית הלבן גם את המתחרה הישיר, בני גנץ, על אפה ועל חמתה של לשכת ראש הממשלה. גם הנשיא הניצי ביותר בנושאי שלום ושטחים, והידידותי ביותר לנתניהו, העדיף אז להיראות כמי שלא מתערב בבחירות כאן.
הסיבה לכך היא שכאז כן היום, מתחולל בבית הלבן עימות סמוי מהעין בסוגיית נתניהו. ג'ארד קושנר, למשל, רחוק מלהיות תומך נלהב של ראש הממשלה והליכוד. לסטיב וויטקוף יש כלפי נתניהו דעה שלילית עוד יותר. אפשר להניח שהתדרוכים העוקצניים (ובדיעבד המאוד לא מדויקים) טרם הפגישה השבוע נגד ראש הממשלה הגיעו מהאזורים האלה. יש בממשל האמריקני גורמים רבי כוח, שהיו רוצים מאוד לראות ראש ממשלה אחר. גם מסיבות אישיות, וגם מסיבות אידיאולוגיות.
אבל אגפים נרחבים עוד יותר בממשל - שר החוץ רוביו, שר ההגנה הגסת', השגריר האקבי ואחרים - עודם ליכודניקים על מלא, אם לא ימינה משם. ואיפה טראמפ? הוא היה מסווג כאן בסקרים "נוטה לליכוד".
התוצאה, בינתיים, חד־משמעית: "עם כמעט כל מנהיג אחר, ישראל לא היתה שורדת", הבהיר שוב ושוב מול המצלמות במאר־א־לאגו. נתניהו לא יכול לנסח זאת טוב יותר. מי כמוהו מבין את המשמעות האלקטורלית הדרמטית שעשויה להיות לכך. או, למשל, להגעה לקבלת פרס ישראל ערב השקת קמפיין. בכל זאת, מי שמפעיל לחצים להעניק חנינה, יכול גם להדהים בצעדים שאיננו משערים.
אך המאמצים להשפיע על טראמפ לא לתמוך בנתניהו לא פסקו. כך, למשל, נרמז לאחרונה לנפתלי בנט שהדרך להגיע איכשהו לליבו של הנשיא היא להקים גוף פוליטי גדול, עם איזנקוט ועדיף גם ליברמן. מי שידוע בחיבתו לאקסטרה לארג', והכל אצלו גדול מהחיים, מהמלונות ועד החתימה, לא יחשוב אפילו להתקרב למפלגות בוטיק.
טראמפ לצד נתניהו: אם חמאס לא יתפרק מנשקו - זה יהיה נורא בשבילו /// מתוך X
התוכנית של חמאס
קצת כמו בפרשות השבוע האחרונות, גם חמאס, כמו פרעה, מבין שנגמרה החגיגה. שאחרי שבע השנים הטובות (או 17, במקרה שלהם), מגיעות השנים הרעות. כדי לשרוד, הם צריכים להשתנות. כמו דוב קוטב שנכנס לשנת החורף כי הוא יודע שלפניו תקופה שהדבר הכי חשוב בה זה להישאר בחיים. חמאס, מהסתגלנים בארגוני העולם, משלים עכשיו את המעבר משלטון מדינתי לארגון גרילה לתנועת מחתרת רדומה. המעבר החל באפריל 2024. אז נרשם אבל על גדיעת הזרוע הצבאית של הארגון, בסיסיה, טיליה וצמרתה. אחרי האבל הגיעה ההשלמה. מטרתם אחת - שחמאס יישאר בחיים.
חטופים? נחזיר את כולם ולא נעשה יותר מדי בעיות. ישראל וארה"ב עושות בעיות לאנשים שאנחנו רוצים למנות לוועדה? אין בעיה, נביא אחרים. ישראל מנסה לפתות אותנו להגיב? אין בעיה, נשב בשקט. יש 150 פעילים ברפיח שעלולים לעורר הכל מחדש? אין בעיה, נוותר עליהם. כוח רב־לאומי? נתנגד בהתחלה, לא הצלחנו? לא נורא, נעבור לתוכנית ב' - שהכוח הרב־לאומי לא ייכנס לעזה, אלא ישמור על הקו הצהוב. עושים מה שצריך כדי לשרוד.
הכל כדי לשמור על השקט. הם יודעים שישראל היתה מכורה לשקט, ולא משוכנעים שתוכנית הגמילה שעברה בשנתיים האחרונות תחזיק מעמד. הם בונים על כך שטראמפ רוצה הישגים, ולא רוצה רעש מיותר. לכן הם הולכים סחור־סחור עם הנשק, עם עבודה אינטנסיבית מול מצרים, טורקיה וקטאר - כדי שיהיו בצד שלהם. הם מעדיפים לעשות לישראל צרות בזירות הבינלאומיות מאשר לפגוע כרגע בחיילים. להשיג עוד כסף ועוד תרומות ולבנות את עצמם מחדש.
ויש עוד דבר שבארץ מתעלמים ממנו לגמרי - חמאס היה מצוי בתקופת בחירות. זה חלק מהניסיון שלהם להראות לעולם שהם תנועה לגיטימית ודמוקרטית. חליל אל־חיה ומחנהו התמודדו מול חאלד משעל והמחנה שלו. לא סתם משעל תועד לפני כמה ימים בנאום חוצב להבות, שכלל לא מבטא את העמדה הפייסנית של האיש שמסוכסך עם האיראנים.
האירופאים, כמובן, קונים את השקרים הללו. האמריקנים מרימים גבה, אבל רוצים שקט. וישראל ממילא עסוקה כרגע באיראן ובסוריה יותר ממה שהיא עסוקה בעזה. זה זמן נהדר מבחינת חמאס לשרוד.
איך משנים זאת? במבצע צבאי לעקירת הנשק של הארגון מהשורש, ובוודאי לא בנסיגה מהקו הצהוב. "יש תוכנית", אמר השבוע נתניהו בפלורידה, וחזר: "יש תוכנית". מתי היא תמומש, כשהנשיא עוד מאמין בפירוז? כאן התשובה היתה יותר מעורפלת. "מה בוער לנו?"
עוד חוזר האיום
ביטאונו של מאיר פרוש, הטלי גוטליב של החרדים, בחר דווקא בצום עשרה בטבת, שמציין את תחילת המצור על ירושלים, כדי להשמיע איום מדהים על הקואליציה. המסווה היה בכלל סקירה היסטורית. "על רקע המצב המחמיר בארץ ישראל כאשר בני הישיבות אשר תורתם אומנותם נעצרים על ידי רשויות השלטון ורבבות לומדי התורה נרדפים... חושף 'המבשר' בפרסום ראשון ובלעדי מסמך היסטורי מטלטל, המעיד על עמדתם של מנהיגי הדור בטרם הקמת המדינה לגבי הדרישות מההנהגה הציונית".
כל מילה פה מחושבת, בשבוע שבו מועצת גדולי התורה של המפלגה החסידית אגודת ישראל התכנסה להכריע על עמדתם בנושא הגיוס. מדובר במכתב ששיגר נשיא אגודת ישראל ביחס לתוכנית החלוקה של ארץ ישראל, בשנת 1938, תרצ"ח בעברית. כאז כן היום, ההנהגה החרדית דאגה פחות מגבולות המדינה ויותר ממה שיהיה בתוכה. "כל זמן שלא הובטחו יסודות הדת במדינה שתתכונן, עדיין איננה יכולה אגודה להשיב 'הן'".
ואז הגיעה הפצצה שעשתה דרכה אל הכותרת: "בשיחה פרטית עם האדמו"ר (מגור)... הציע שנכון ללחוץ על ההסתדרות הציונית ולהציע, אולי נכון להתרות בהם, שאם לא תבטיחו כראוי ענייני הדת בכל ההקדם, אנו נהיה נאלצים להפריע אתכם ונבוא בדברים עם הערבים נגד רצוננו, כי הדת יקרה לעם מישראל מכל דבר... אם לא נהיה בטוחים כראוי שהמדינה היהודית תיבנה על יסודות הדת, ניאלץ לאחוז בצעדים שיגרמו תוצאות אי־נעימות".
מעבר לאיום, בעשרה בטבת, לפרוץ את החומות בפני האויב, הסוף ידוע: הם לא פנו לערבים, החרדים לא ירדו בהמוניהם מהארץ אחרי חוקי הגיוס האחרונים, אפילו פרוש, שקרע את חוק הגיוס בוועדה, מוזכר כמי שלא יצביע נגד.
מאבק עז מתחולל על הצבעת המועצת. מבחינה מספרית, אם כל הארבעה יצביעו נגד, לקואליציה יהיה קשה עד בלתי אפשרי להעביר את החוק. מבחינה מהותית, דגל התורה הליטאית תתקשה מאוד להישאר לבדה. באופן מוזר, מי שסבורים שהחוק יכשיר השתמטות, מקווים עכשיו לרוב מאלה שמשוכנעים שהוא גזירת שמד, עד שאולי עדיף כבר שלא תהיה מדינה. נתניהו, מנגד, עודנו מתעקש להעביר את החוק. הוא עדיין רוצה בחירות מאוחר ככל האפשר, ב־8 בספטמבר 2026.
הוא עוד ישוב?
תחילת שנה אזרחית חדשה היא זמן טוב להרהר מדוע כמעט אף אחד לא משתמש במושג "שנות ה־20" כדי לתאר את העשור המשוגע שאתמול חצינו את מחציתו. אולי הביטוי הזה מתקשר עדיין לוותיקים שבינינו עם מעילי גשם, סרטי ראינוע בהילוך מהיר ורפובליקת ויימאר.
בכל מקרה, השבוע הסתיים הרבע הראשון של המאה ה־21. היסטוריונים מקומיים יגדירו את הפוליטיקה של התקופה כעידן גסיסתו של השמאל הישראלי.
בליל השנה החדשה לפני 25 שנה אהוד ברק היה ראש הממשלה, יוסי ביילין היה שר בכיר, מרצ השותפה המרכזית והנושא העיקרי - אחרי נסיגה כוללת מלבנון, מגעים לנסיגה כוללת מהגולן ומשא ומתן לנסיגה כמעט מוחלטת מיהודה, שומרון ועזה. חלף חצי יובל, שום ראש ממשלה שמגדיר עצמו שמאל לא נבחר עוד, המותגים "עבודה" ו"מרצ" נמחקו, וצה"ל מחזיק בשטחים נרחבים בסוריה, בלבנון ובעזה.
רק שישה חברי כנסת נותרו מאז, אבל עם כל הכבוד לגפני, טיבי, פרוש, אדלשטיין ואפילו ישראל כ"ץ, רבע המאה הזו מסתמן כסיפורו של משולש אהבה־שנאה בין שלוש הדמויות שעיצבו את הימין והמדינה, ונמצאות איתנו עוד מאז: ליברמן אביגדור, דרעי אריה ונתניהו בנימין.
לו ידעו שלושתם לחיות בשלום, הפוליטיקה הישראלית היתה אירוע משמים עם סוף ידוע מראש כבר יותר מעשור. מפלגות השמאל היו סטטיסטיות ומפלגות המרכז - גלגל חמישי בממשלות ימין.
אבל היחסים המורכבים בין השלושה הולידו בלא מתכוון מערכת פוליטית חדשה לחלוטין. בראשית שנות האלפיים ש"ס היתה בממשלת שמאל, דרעי בכלא, נתניהו בעסקים וליברמן היה מילה נרדפת לימין קיצוני שבקיצוניים. היום ש"ס עמוק בימין, דרעי השותף מספר אחת, נתניהו בברית עם החרדים וליברמן - הכי רחוק שיש מהקואליציה.
המהלך הפוליטי המשמעותי של רבע המאה האחרון היה החלטתו המדהימה של יו"ר ישראל ביתנו למנוע הקמת ממשלה במאי 2019 ולגרור את המדינה כולה לסבב של מערכות בחירות, שבמובן מסוים לא הסתיים עד היום.
האם הסיבה היתה ההתרחקות מהחרדים וההדתה ההדרגתית שעברה על הליכוד? או הציטוטים משמו של ליברמן באותה תקופה, כפי שפרסמה דנה ויס: "נתניהו חצה כל קו אדום. ב־2019 הוגשו שבע תלונות נגדי ונגד ילדיי במשטרה, בפרקליטות וברשויות המס. ברור לי שמאחורי כל המהלך הזה עומד נתניהו. בקודים שלי מדובר בחטא שאין עליו סליחה ומחילה, גם לא ביום כיפור. כדאי להפסיק לשלוח לי שליחים מטעם הליכוד - המחשבה שאשב עם נתניהו היא אשליה חסרת סיכוי".
שאלה מסקרנת, שמניחה את האפשרות להפריד חלמון וחלבון אחרי שהותכו לחביתה. אצל כל פוליטיקאי יש עניינים אישיים ועקרוניים שמשמשים בערבוביה. ובכל מקרה, מה זה משנה כבר, אחרי שרבע מיליון בוחרים הלכו אחר ליברמן אל שותפות עם יאיר ויאיר על בסיס אזרחי, ולא אל שותפות עם גולדקנופף וסמוטריץ' על בסיס מדיני.
השאלה החשובה יותר צופה פני עתיד: בהנחה שרוב הסקרים יתממשו, ובהינתן ההנחה הרווחת שזו תהיה הכהונה האחרונה של נתניהו, האם ליברמן עשוי בכל זאת לחזור אל הגוש ולתפוס כמעט אוטומטית עמדת הובלה במרוץ על ראשות הימין ביום שאחרי?
ליברמן עצמו מבהיר שאין סיכוי בעולם. אבל מכריו במערכת מנהלים ויכוח סוער בסוגיה: יש כאלה שמשוכנעים, ממש כך, שהוא עוד ישוב, כי עתיד מבטיח בימין עדיף על תרומת מנדטים לעוד ממשלה רעועה בחסדי השמאל ואולי הערבים, ומי שהדהים פעם אחת ידהים שוב בכיוון השני. ויש כאלה שחושבים שאל הקיבוץ הזה הוא כבר לא יחזור לעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
