איפה הציונות? השקיעו הכל כדי לעבור לצפון - והמדינה שכחה אותם

בחודש יולי 2025 יצאה הודעה נרגשת. הממשלה אישרה תוכנית דרמטית, לא פחות, לצמיחה דמוגרפית. הוחלט שיותר ממיליארד שקלים יוזרמו לצפון להקמת שכונות, צמיחה, סבסוד וליווי מקיף לקליטת משפחות חדשות.

אין שר שלא רצה לגזור את הסרט. "אנחנו בונים את הניצחון עכשיו", אמר שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. "אנחנו מניעים פרויקט ענק שיחולל מהפך ביישובים צמודי הגדר בצפון", הודיעה שרת ההתיישבות אורית סטרוק. "זו התשובה להרס - בנייה, התחדשות והפרחת היישובים", הבטיח שר הבינוי והשיכון חיים כץ.

אין ספק שמדובר בחזון מרגש, מלווה במחיאות כפיים, רק לכו ספרו זאת ל־18 משפחות בקיבוץ אדמית שרובן כבר ארבע שנים ממתינות לצקת יסודות, ובמקום רעש של פטישים ודחפורים רואות את השטח שלהן שומם ועזוב.

"אנחנו אמיצים, חלוצים. אנחנו מאמינים בהתיישבות בגבול ומבינים כמה זה חשוב, רק כמה חבל שהמדינה לא רואה אותנו", אומרת חברת הקיבוץ לארה רויזמן. "כולם נעלמו ובמקום שמחה יש כעת שתיקה".

קיבוץ אדמית שבגליל המערבי הוא מקום מיוחד. הוא מרוחק מאות מטרים בלבד מגדר הגבול. אמנם קרוב למועצה המקומית שלומי, אבל כדי להגיע אליו צריך לטפס בכביש עקלקל, ואם נתקעתם בבית בלי חלב - אכלתם אותה. ביישוב אין מכולת.

במשך שנים הקיבוץ הקטן, שבו מתגוררים כ־300 תושבים, ידע לא מעט קשיים. מצב כלכלי רעוע, עזיבות. תקופה ארוכה נשאר עם אוכלוסייה מתבגרת, וכל מה שרצה זה דם חדש למערכת וקצת חיים.

ההרחבה הראשונה בקיבוץ, שנבנתה בעשור הקודם, נחשבה להצלחה שיווקית, אבל התברר שלא מעט בתים נקנו על ידי תושבי חוץ שרצו בית נופש, ולא ממש להעביר לשם את מרכז חייהם.

ואז הגיע 7 באוקטובר

בתחילת העשור הנוכחי הוחלט על הרחבה נוספת, והפעם הכוונה היתה שמי שיזכה בשטח יתקבל לחברות בקיבוץ. "ב־2021 טיילנו באזור וראינו בתים בשלומי וביערה. עלינו לכאן והבחנו בשלט שבישר שהקיבוץ קולט משפחות", מספרת לארה רויזמן. "עברנו ב־2022 עם ארבעה ילדים מדירת חמישה חדרים בכפר סבא לבית בן שני חדרים בקיבוץ, כי רצינו להתרגל למקום בזמן שבונים את ביתנו החדש. חירבה, עובש. בית שאי אפשר לחיות בו הרבה שנים. אין בידוד או ממ"ד. אם הייתי יודעת שהבנייה לא תתחיל גג ב־2024, לא הייתי עוברת".

24 משפחות נכנסו להליך הקליטה. רובן חתמו על חוזה מול משרד הבינוי והשיכון במסגרת פרויקט "בנה ביתך". המשרד הוא שיפתח את השטח ויבנה את התשתיות הדרושות להרחבה.

עומרי אגאי, מהנדס רובוטיקה, עבר לאדמית עם אשתו ושלושת ילדיו ממרכז הארץ. ב־15 במאי 2022 חתם על חוזה ושילם 391 אלף שקלים למשרד הבינוי והשיכון עבור הכנת התשתית לביתו החדש.

"אני מושקע 400 אלף שקלים ישירות מול משרד הבינוי והשיכון, ועוד כ־100 אלף שקלים לכל המסביב, כמו קבלה לחברות בקיבוץ, עורכי דין וכו'", מספר אגאי, "לקחתי אדריכל והתחלנו להתקדם, כי עבודות הפיתוח החלו. חשבנו שמקסימום בתוך חצי שנה נתחיל לבנות את הבית".

ואכן בשטח, בתחילת שנת 2023 החל לעבוד קבלן הפיתוח. שני באגרים עמלו במשך חודשים עם צוות של שישה פועלים. הקימו קירות תמך, יישרו את הקרקע. נראה היה שהכל הולך לפי התוכנית. רביד סיוון החליט לעבור לשם עם אשתו אף שהוא עובד בירושלים הרחוקה, רק כדי להגשים את חלום הבית הכפרי, הטובל בירק. "גרנו תקופה ליד רחובות ואחר כך שנה בחו"ל", הוא מספר. "חזרנו לפה, הסתובבנו בארץ והקיבוץ פשוט תפס אותנו כי מדובר במקום קטן, רחוק. להגיע לפה זה כבר משהו מיוחד".

בהתחלה, מספרים בקיבוץ, משרד הבינוי והשיכון התנה את תחילת עבודות הפיתוח ב־12 משפחות שייכנסו לפרויקט ההרחבה, אבל הביקוש היה מעל ומעבר. אנחנו מדברים על ימים רחוקים שבהם הצפון בעיקר הזמין ופחות איים.

"ברגע שהחלה המלחמה התפוצצה לאנשים הבועה, כי אף אחד לא האמין שאפשר לחדור למקומות האלה", אומר אגאי. "חשבו שאולי יהיו טילים. אני זוכר שיחות עם אנשים שאמרו 'מקסימום פצמ"רים', אבל פתאום עלתה המחשבה שמחבלים ייכנסו אליך הביתה".

הפסטורליות שהמקום שידר לפני 7 באוקטובר נעלמה בתוך דקות. ב־9 באוקטובר, 500 מטרים מגדר הקיבוץ, התחולל קרב קשה שבו נפלו סגן מפקד חטיבה 300, סא"ל עלים עבדאללה, ואיתו רס"ל ג'ואד עאמר ורס"ר גלעד מולכו. במאי 2024 נהרג בקיבוץ האזרח אלעד פינגרהוט מפגיעת נ"ט.

"אין לנו אפילו ממ"ד בבית", מספרת רויזמן, "ב־7 באוקטובר דפק שכן על הדלת, אמר שיש אירוע ביטחוני. הערתי את שתי הבנות והצטיידתי בפטיש, ג'בקה, כל מה שהיה באזור, רק כדי להגן עליהן. הבנתי שאנחנו פה זמנית, בכלל בחיים".

"צפוף, אבל מבחירה"

הקיבוץ פונה בזמן המלחמה יחד עם החברים שביתם טרם נבנה, ורק בחודש מארס של השנה שעברה הקהילה שבה כמעט כולה. מתוך 24 משפחות שלפני המלחמה החלו בהליך הקליטה, עשר החליטו לוותר על הזכות בגלל החשש הביטחוני.

"כל מי שיאמר 'זה לא עבר לי בראש' ויש לו ילדים, לדעתי משקר", אומר אגאי. "בחצי השנה הראשונה אחרי החזרה לקיבוץ חשבתי איך אני הולך לעבודה הנמצאת במרחק חצי שעה נסיעה ומשאיר כאן את הילדים. הרי כבר לא הסתובבו בקיבוץ חיילים כמו בזמן הלחימה, ויש גננת אחת על שמונה ילדים שאמורה להוריד אותם למקלט. הגישה לאדמית היא רק דרך כביש הפונה ללבנון. בתרחיש מלחמה חמור ייקח 36 שעות עד שיצליחו לפנות את היישוב. איך משאירים ככה ילדים? אבל אני אומר משפט שמבחינתי הוא אלמותי - שאם אתה נותן לאויב להגדיר איך אתה חי ומתנהל, הוא ניצח אותך מראש".

"רציתי לשאול אם אפשר לקבל את הכסף ששילמתי עבור הפיתוח", אומר עומרי אגאי. "אם הם היו עונים 'כן' זה היה מעליב ברמות, כי המשמעות היא 'אנחנו לא רוצים התיישבות בגליל'. מה זה אומר על ציונות?"

אצל אלה שהחליטו להישאר באדמית, למרות הבעייתיות, ניתן למצוא את המילה הישנה והמעודדת "ציונות". אורי ביבש ומשפחתו הגיעו לקיבוץ ממודיעין שבמרכז, היו מהראשונים שנקלטו, וכל זה חודש בלבד אחרי שבנם השלישי נולד.

כשפרצה המלחמה, משפחת ביבש נסעה לשווייץ מכיוון שלכולם אזרחות שוויצרית. הם גרו שם במשך שנתיים, ובסוף החליטו לחזור לצפון. "היתה לנו בשווייץ עבודה והרגשת ביטחון ומשכורת גבוהה, ובכל זאת חזרנו, כי פה יותר טוב. זו הארץ שלנו", אורי אומר. "אנחנו כאן מבחירה, ולכל אחד יש אלטרנטיבות בחוץ. לי יש עדיין בית במודיעין שאני יכול לחזור אליו, ובחרנו להישאר חמש נפשות בבית קטן, בן שלושה חדרים, מתוכם שני חדרי שינה. צפוף, אבל מבחירה".

90 אחוז מתושבי אדמית חזרו אחרי שהשקט חזר, ובהם המשפחות שקיוו שכעת יואצו עבודות הפיתוח. בקיבוץ ובמועצה האזורית מטה אשר ביקשו מאנשי משרד הבינוי והשיכון תשובות מתי העבודה תחודש, וההרגשה היתה שזה רק עניין פרוצדורלי.

ארבע משפחות חדשות אפילו נקלטו לחברות רק לאחרונה, ובהן משפחתו של יגאל קוקיאר, יליד אדמית, שהחליט להישאר ביישוב עם אשתו ושני ילדיו. "לקח לי זמן לצבור הון עצמי כדי לבנות בית בהרחבה", חייך, "זה לא כמו פעם, שהיית בונה כאן בזיל הזול. היום אנחנו כמו כולם".

רק באמצע החודש שעבר משפחת קוקיאר השלימה את הליך הקליטה, ולא ידעה מה מצפה לה. שבוע לאחר מכן משרד הבינוי והשיכון שינה מגמה. הוא הבהיר לקיבוץ שההכנסות מהמגרשים אמורות לכסות את עלות עבודות הפיתוח, והחשב החליט שבגלל גל ההתייקרויות - נדרש כעת לשווק 20 מגרשים נוספים והמחיר הוא כבר לא 400 אלף שקלים למגרש, כפי שהיה בשיווק הראשוני, אלא יותר מחצי מיליון שקלים. משמע, צריך גיוס 20 משפחות חדשות לפני שהבאגרים חוזרים לעבוד.

"כשאמרו '20 מגרשים', חשבנו שאולי מדובר בשניים נוספים, כי אנחנו כבר 18 משפחות שממתינות לבית", מספר אגאי. "הם ענו 'חסרים 20 מגרשים משווקים כדי להתחיל בפרויקט'. תחשוב כמה קל למי שרוצה לקנות בית לעשות סיבוב ביישוב שבתיו כבר מוכנים. כעת הוא צריך לראות שבילי עפר, ובטון שהספיק להתפורר כי לא השלימו את עבודת הפיתוח, ואתה אומר לו 'שמע, אתה חייב לקנות, כי אנחנו צריכים 20 משפחות כדי שיתחילו לעבוד'".

יגאל מבקש להתערב. "נניח שגייסנו את 20 המשפחות ובעוד ארבע שנים הכל יסתדר - מי מבטיח שאם העלויות שוב יגדלו לא יגידו 'בואו נעלה את הדרישה ל־30 משפחות'?"

משלמים את המחיר

18 משפחות ביישוב כפרי הן באמת האדם הקטן שנלחם בטחנות רוח. כשהן ביקשו תשובות לגבי מצבן, הן התבקשו לפנות להנהלת הקיבוץ אדמית או למועצה האזורית מטה אשר, ולכו תעברו ממשרד למשרד.

"אני יושב ביום חמישי בערב בבית, אין לי מה לעשות, ואני אומר שאני הולך להפציץ את הטיקטוק של השר סמוטריץ'", מספר אגאי. "על כל פוסט שלו שלחתי הודעה, עד שהתעייפתי. תשובה לא קיבלתי. האזרח הקטן הוא כלום. תבין, הבוקר התקשרו אלי במפתיע ממשרד הבינוי והשיכון. אמרה לי 'ראינו שחודש וחצי עברו, ועדיין לא ענינו לך'. שאלתי 'בטוחה שזה לא בגלל הפנייה שלי למבקר המדינה?' אמרה 'לא קשור', ואני שואל 'אז מה התשובה שלך?' היא אומרת 'לך תדבר עם הקיבוץ וראש המועצה'. אני חתום בחוזה מול משרד הבינוי והשיכון, לא מול המועצה או הקיבוץ. חוזה שקוף על פיתוח המגרש, ולא יכול לקבל תשובה רשמית. תראה את גודל האבסורד".

החבר'ה האלה התייעצו עם עורכי דין כדי לראות אם ניתן לנקוט צעדים משפטיים, אבל החוזה לא ממש מאפשר, ויש גם הבנה שהגשת תביעה עלולה לעכב עוד יותר את האפשרות למציאת פתרון.
העיכוב המשמעותי גם מרחיק אותם ממענקי הסבסוד שהובטחו בחודש יולי, באותה הודעה

ממשלתית חגיגית לאכלוס יישובי הגבול. שם הובטח סבסוד על פיתוח המגרש למי שיקבע את ביתו בשנים הקרובות. העיכוב גם מכניס לאי־ודאות את השאלה אם חלום המגורים באדמית אכן יקרום עור וגידים.

"מדובר בתסכול מטורף", אומר אגאי, "בשיחה עם אשתי אמרתי שאם אראה שזה ממשיך ככה, אני לא חושב שבארבע עד שש השנים הקרובות נצליח לבנות כאן בית. אני עובד בעסק עם בעילים מיליארדר שתמיד אומר שבעסקאות, כמו בשוק המניות, לא יוצאים בהפסד ואוכלים אותה עד הסוף, אז אולי נסתכל על הבית באדמית כהשקעה ונעבור למקום אחר, וכשנוכל נבנה ונחליט מה עושים".

ממש הורס את החלום?
"יש בין הנקלטים מישהו שחלה במחלה קשה במהלך המלחמה. אני כואב את כאבו, כי הבן אדם אמר 'אני לא הולך לראות את הבית שתכננתי'. בן אדם רצה לבנות בית ובסוף לא ייכנס אליו. אני זוכר שבמהלך המלחמה מישהו בעבודה אמר 'מה אתה רוצה, אתה מקבל מענקים על המלחמה'. אבל בוא נראה מה עברנו בשנתיים האלה וכמה הפסדנו בדרך".

עבור לארה רויזמן כל החיים התהפכו מאז הגיעה לאדמית. היא נפרדה מבן זוגה, ומארבעת ילדיה כרגע רק בת אחת מתגוררת איתה בקיבוץ, אז היא כבר החליפה את שטח הבית המיועד לאחר, קטן יותר. אין לה כבר צורך בשטח גדול.

"יהיה לי יותר קשה לבנות בעוד חמש שנים, כי ערך הכסף יורד והוא לא כמו בזמן שתכננו את הבית", היא אומרת. "הבנות אומרות 'תעזבי', כי המחירים עולים ועוד מעט לא אוכל לקנות באף מקום. מי שלא גר פה - היה לו רגשית קל לעזוב. אני כבר נטועה במקום, יש לי צמחים וחתולים".

לארה היא היום מזכירת הקיבוץ. 18 המשפחות האלה מהוות כ־20 אחוזים מתושבי אדמית, שלא לדבר על ילדים. כמעט כל מי שישב ליד השולחן הוא הורה צעיר, ואשתו של רביד סיוון נמצאת כעת בהיריון.

"רוב אלה שגרו פה לפנינו הם מהדור שהקים את היישוב, הקיבוצניקים של פעם", מספר רביד. "לפעמים הצטרפה משפחה פה, משפחה שם, אבל הרוב הם בסביבות גיל 60. להם יהיה הכי גרוע אם נעזוב. לא יהיה להם מה לעשות, לא יהיו ילדים, לא יהיה כלום".

עומרי מחזק את דברי חברו. "אנחנו מכוונים בקליטה למשפחות צעירות מכורח המציאות, מאחר שבשנה הבאה יש דיבור שהפעוטון לא ייפתח, כי אין מספיק ילדים. לא סתם השתמשנו בביטוי גזר דין מוות".

יגאל, שנולד וגדל באדמית וכרגע נמצא כמו חבריו בהמתנה לבניית בית, נזכר איך לפני שהם הגיעו היה הרבה יותר שקט. "לפני הקליטה הייתי מארגן אירועים בקיבוץ", הוא מספר, "באירוע של פורים, אם היו מגיעים 15 איש - הייתי אומר 'זה משוגע'. עכשיו עברנו מהמועדון הקטן לאירועים בחדר האוכל".

"אם לא, תתפוצץ"

נפגשנו באדמית, מקום עם נוף מרהיב ושטיחי פרחים נפלאים. שתינו קפה הפוך ב"גבניה של אושי", מקום נפלא שפתחה אושי ויטריאול, שגם היא הגיעה מתל אביב והשתקעה במקום. "המצב הזה ייפתר", אומר רביד וממשיך לקוות, "אין אופציה אחרת. אם לא, אנחנו נראה עזיבה גדולה וגם אנחנו נמצא לעצמנו מקום אחר. כולנו בסוף גרים היום בצריפים זמניים. אמרנו בזמנו שנתיים-שלוש וניכנס לבית חדש. תחשוב שאנחנו הגענו לכאן ללא ילדים, ועוד מעט אנחנו עם שניים".

"זה לא הכסף, זה הרבה יותר עמוק", אומר אורי ביבש, שחזר עם משפחתו משווייץ לגליל המערבי. "זה מקום שבאים אליו מבחירה. הוא קרוב לגבול, קהילה קטנה, אין אפילו מכולת. מה שקורה כאן זה ויתור על הצפון"

לפני כשבוע היתה אמורה להיערך פגישה מכרעת בין ראשי הקיבוץ, המועצה האזורית ואנשי משרד הבינוי והשיכון, כדי למצוא פתרון. 18 המשפחות כססו ציפורניים, חיכו בקוצר רוח והתאכזבו לשמוע שהישיבה נדחתה.

"הפכתי לנוירוטי", מודה אגאי, "תחשוב עד כמה זו היתה חבית נפץ שחיכתה להתפוצץ. אמרתי די, לא מחכה יותר עם הסחבת. פניתי לראש המועצה, להנהלת הקיבוץ, ואמרתי שאנחנו נכנסים בנושא בשיא הכוח, אבל הם בלמו ואמרו 'חכה לשיחה עם משרד הבינוי והשיכון, נפתור את הבעיה'. ראש המועצה אמר 'אם לא, תתפוצץ'. ביום שהודיעו שהישיבה לא מתקיימת, פשוט התפוצצתי".

ביקשתי לשוחח עם הנהלת הקיבוץ ועם ראש המועצה האזורית מטה אשר, משה דוידוביץ', אבל בשני המקרים ביקשו להימנע מהצהרות. הוסבר שהפגישה עם משרד הבינוי והשיכון כנראה תתקיים, ואין טעם לפגוע בה. צריך להתייחס לנושא בכפפות של משי, הבהירו, מינימום שיחות הגרעין עם איראן.

במשפחות הממתינות כבר לא יודעים אם להאמין ומצליחים בקושי לשמור על אופטימיות. לפי החישובים המוקדמים הם היו אמורים כבר לגור יותר משנה בביתם החדש, ואין להם עדיין מסמר באופק.

"זה לא הכסף שאני מושקע כאן, זה הרבה יותר עמוק", אומר אורי ביבש, שחזר עם משפחתו משווייץ למגורים בגליל המערבי. "זה מקום שאנחנו באים אליו מבחירה. הוא קרוב לגבול, קהילה קטנה, אין בו אפילו מכולת - ואנחנו לא יודעים אם נבנה בית בתקופה הקרובה. מה שקורה כאן זה פשוט ויתור על הצפון. אני לא מצפה מהמדינה לכלום, אני רק רוצה שיתייחסו אלי כמו לכולם. התחילו לעשות משהו, שיסיימו. היו פה כלים, שיחזרו לעבוד".

מדובר באנשים מבוססים שהיו יכולים לגור בכיף בעיר הגדולה עם מסעדת גורמה מתחת לבית, ובכל זאת נאחזים בפיסת אדמה בעייתית ומסרבים לקבל מהמדינה תשובה שלילית. חבל רק שהיחס שהם מקבלים בחזרה אפילו לא דומה.

"רציתי לשאול אותם, האם אפשר לקבל בחזרה את התשלום ששילמתי עבור הפיתוח?" אומר עומרי אגאי בחיוך מריר. "אגיד לך משהו, אם הם היו עונים 'כן' זה היה מעליב ברמות, כי משמעות התשובה היא 'אנחנו לא רוצים התיישבות בגליל'. זה יהיה מבחינתי כואב כאילו המדינה זורקת אותי לפח. לא את 'עומרי', אלא את מה שזה אומר על הציונות וחשיבות תפיסת הגבולות. אם אנחנו לא פה, אתה לא יכול להגיד שהמקום הזה שלך".