הלבנונית שעוזרת לישראל לנצח: "דווקא אנשים מסוגי מרחיקים?"

מקום לידה: לבנון. חוויה מעצבת: מלחמת האזרחים של שנות ה־70. זיכרון ילדות: שנאה כלפי מדינת היהודים. עם נתוני פתיחה כאלה, אפשר היה להמר בעיניים עצומות שבריג'יט גבריאל תגדל להיות עוד אחת ממיליוני שונאינו בארץ הולדתה ובמזרח התיכון כולו, תוך ניסיון לשרוד בכאוס שנוצר בארצה לאחר שנים של קרבות בין קבוצות פוליטיות שמוכנות לשחוט זו את זו - לא כמטפורה צבעונית, אלא כמעשה של ממש.

ואולם בשנת 1975, כשהיתה בת 10, חייה התהפכו. "הפחד למות עיצב את תפיסת עולמי יותר מהכל", מספרת גבריאל, עיתונאית וסופרת אמריקנית, בראיון בלעדי. "11 בספטמבר או 7 באוקטובר שלי התרחשו כשכוח משולב של פלשתינים ומוסלמים הפציץ את הבית של המשפחה שלי. נפצעתי ואושפזתי, ומצאנו את עצמנו חיים במקלט.

"אני זוכרת את עצמי רצה למקלט כמעט כל לילה בתחילת מלחמת האזרחים, ואת קולות הפצצות סביבנו. ציפינו למוות בכל יום. חיינו בפחד מתמשך. יום אחד שמענו שהעיירה שלנו עומדת להיות מותקפת, ושהמיליציה הנוצרית שלנו לא תחזיק את הקו. אני זוכרת את עצמי לובשת את בגדי הקבורה שלי וממתינה להישחט. רציתי להיראות יפה כשאהיה מתה, בידיעה שכשיבואו לשחוט אותי, לא יהיה מי שיקבור אותי. בשלב הזה הייתי בת 13, ולא תכננתי ללכת לקולג' או חשבתי על עתיד כלשהו, כי לא האמנתי שאחיה עד גיל 20".

טרגדיה, בסופו של דבר, הצילה את הנערה הלבנונית מטרגדיות נוספות, גדולות יותר. אמה נפצעה במתקפה, וחנאן (ששינתה את שמה בהמשך לבריג'יט), התלוותה אליה כשנלקחה לטיפול רפואי בישראל. החוויה בבית החולים זיו בצפת היתה מכוננת עבורה. הרופאים הישראלים טיפלו במסירות אין קץ בכל הפצועים - מה שהשפיע עמוקות על דעתה ועל ערכיה.

בהמשך היא השתקעה בארה"ב, ולאחר הפיגועים של 11 בספטמבר הקימה שם את ארגון ACT for America, שנועד לבלום קיצוניות אסלאמית. כלומר, היא ניצלה מסכנה מוחשית בארצה - והקדישה את חייה לפעילות מסוכנת לא פחות.

וכיום, בעידן שבו רבים מעדיפים להימנע מעימות עם הקיצוניות האסלאמית ולהתעלם מהאיומים שהיא מציבה לעולם החופשי, בריג'יט גבריאל היא דמות נדירה: אישה שלא מהססת לדבוק באמת בלתי מתפשרת, גם כשהיא עולה לה במחיר אישי כבד, במאבק עיקש ומסוכן למען חירותן של חברות דמוקרטיות.

"היהודים חשבו שאם הם יגלו הבנה לאויב, אז האויב יאהב אותם. אחרי 7 באוקטובר הם נאלצו להבין שיש להם מעט מאוד חברים - ואנשים כמוני, שהמיינסטרים היהודי ביקש להרחיק, היו היחידים שניסו לעזור"

ההשפעה הפוליטית העצומה של פעילותה כוללת, בין השאר, חקיקה, קמפיינים ציבוריים, ועבודה מאומצת מול הקונגרס האמריקני. הכנות, האומץ והנכונות לעמוד מול זרמים פוליטיים ואופנות תרבותיות הפכו לסימני ההיכר שלה. בעולם שמעדיף תקינות פוליטית וליטופים, היא הקול החזק והברור של האמת הלא־נוחה. קול שלא מהסס להצהיר כי "ישראל היא עמוד האור של החירות במזרח התיכון".

כשג'ומאייל רצה שלום

כבת למשפחה נוצרית, היא ביקרה כאן לראשונה עוד לפני הפציעה של אמה. "זה היה בשנת 1979 או 1980", היא נזכרת. "יצרנו קשר עם הדודים של אבי בחיפה וחברנו אליהם ב'גדר הטובה'. גרנו אצלם שבוע בחיפה, ברחוב הגפן, למרגלות סטלה מאריס, ליד הקונסוליה הצרפתית. ההורים שלי היו מלאי התפעלות מישראל, מהקדמה ומהיופי שלה, וגם אני התאהבתי בישראל ובמה שראיתי בה - הסדר, הניקיון, השוויון בין נשים לגברים, הכבוד של המנהיגים לאזרחים - כל זה היה מאוד־מאוד שונה מלבנון הקרועה ממלחמה שהכרתי.

"אני זוכרת את חדר המיון בבית החולים זיו, שהיה מלא בפצועים מלבנון - מוסלמים, נוצרים ודרוזים - לצד חיילים ישראלים. הרופאים טיפלו בכולם לפי מידת הפציעה. הם לא ראו שיוך פוליטי, לא דת ולא לאום. הם ראו בני אדם שזקוקים לעזרה. לא האמנתי למראה עיניי. עבור אמא שלי זו היתה חוויה מצילת חיים. עבורי זו היתה חוויה משנת חיים.

"השהות בבית החולים שינתה את הדרך שבה אני מקשיבה למידע, את הדרך שבה אני רואה אנשים, ואת הבנתי את הסכסוך. ראיתי מקרוב את האהבה, את החמלה ואת הרצון הנואש לשלום בין היהודים לשכניהם. ישראלים מכל רחבי הארץ הגיעו לעזור לפצועים הלבנונים".

את כל זה היא תיארה בספרה, רב־המכר של ה"ניו יורק טיימס", Because They Hate - שאותו היא מתארת כ"ספר חובה לכל מי שרוצה להבין את הסכסוך ואת ההשפעה האנושית שלו".

בתור בת למשפחה נוצרית בלבנון, הבנת את הסכסוך במדינה ואת הרקע שלו?
"כן. הנוצרים בלבנון קיבלו את הפלשתינים, נתנו להם מקלט ואוכל, בזמן שאף מדינה ערבית אחרת לא רצתה עוד פליטים. לבנון היתה המדינה היחידה שקלטה גל שלישי של פלשתינים. כמדינה בעלת רוב נוצרי, חיינו על בסיס ערכים יהודיים־נוצריים של טוב לב, אהבה, חמלה, אמפתיה, סובלנות ונדיבות - ומה היתה התמורה מהפלשתינים? טבח, שנאה, הרג וחוסר סובלנות.

"הם רצו להשתמש בלבנון כבסיס תקיפה נגד ישראל ולהשליך את היהודים לים. ומתוך שנאה טהורה, הם גם היו מוכנים להרוג את מי שהושיט להם יד אוהבת. זה דבר שאנחנו, נוצרים ויהודים, לא מבינים. זה מנוגד לכל מה שאנו מאמינים בו. לכן, הנוצרים בלבנון הבינו היטב, ובשלב מוקדם מאוד, עם מה ישראל מתמודדת מול הפלשתינים. זו גם הסיבה שנוצרים לבנונים עבדו עם ישראל מ־1975 ועד כמעט שנת 2000, ולכן בשיר ג'ומאייל, הנשיא הנבחר של לבנון, נרצח. הוא ביקש להביא שלום בין לבנון לישראל".

"ההורים שלי היו מלאי התפעלות מישראל, מהקדמה ומהיופי שלה, וגם אני התאהבתי בה. הסדר, הניקיון, השוויון בין נשים לגברים, הכבוד של המנהיגים לאזרחים - כל זה היה מאוד שונה מלבנון הקרועה ממלחמה שהכרתי"

ומה קורה שם היום, אחרי המלחמה של ישראל וחיזבאללה? עדיין קיימת אפשרות לברית עם הנוצרים בלבנון?
"כן, אבל צריך לפעול במהירות. הדור שלי, זה שחווה את המלחמה לפני שטיפת המוח של חיזבאללה, שהחלה בשנת 2000, רוצה שלום עם ישראל. לנוצרים בלבנון יש הרבה יותר במשותף עם ישראל מאשר עם מדינות ערביות אחרות. אנחנו חולקים את אותם ערכים יהודיים־נוצריים.

"רבים מהנוצרים בני ה־50 ומעלה זוכרים את הידידות בין ישראל ללבנון בשנות ה־70 וה־80. רבים מהם גם הוכשרו בישראל או על ידי ישראל. הם זוכרים איך ישראל עמדה לצידם במלחמת האזרחים, ואת הנשיא הנבחר האהוב עליהם, בשיר ג'ומאייל, שרצה שלום עם ישראל. לצערי, כיום הנוצרים מונהגים על ידי פחד מהתנקשות, מאיומים על חיי משפחותיהם, ולכן הם פוחדים לדבר.

"אחרי שישראל מחצה את חיזבאללה והרגה את נסראללה, פניתי לנשיא הלבנוני הנבחר דרך חבר משותף, והצעתי לקיים פגישה פרטית וסודית בבית שלי בארה"ב עם גורם ישראלי, כדי להתחיל לשרטט הסכם שלום בין לבנון לישראל. אמרתי שגם אם לבנון לא מוכנה כעת, אפשר להתחיל בשיחות חשאיות ולהכין מתווה שיוצג בעוד שנתיים או שלוש. התשובה היתה 'לא' גדול. הם פחדו אפילו לשקול את זה. אני מקווה שעכשיו, כשהם רואים מה הנשיא טראמפ עושה עם מדינות ערביות אחרות, הם יעזו להתקדם".

כמי שנמלטה ממלחמת אזרחים ומרדיפות, יש לך גם תחושת הזדהות עם הפלשתינים?
"פלשתינים, כמו יהודים שנפוצו בעולם בעקבות רדיפות, חיים כיום במדינות שונות עם דרכונים שונים. האנשים האלה אינם פליטים - הם אזרחי אותן מדינות. הילדים שנולדו וגדלו במדינות אינם פליטים פלשתינים, ואסור לראות בהם כאלה.

"היהודים גורשו מארצות ערב והתפזרו בעולם, כולל בישראל. יש יותר ממיליון פליטים יהודים מארצות ערב, והם חיים היום במדינות שונות ובעלי אזרחויות שונות. ילדיהם אמריקנים, צרפתים, קנדים - לא תימנים, מצרים או עיראקים. אמנם הם עדיין חוגגים את תרבותם ומבשלים את מאכליה, אבל הם אזרחים גאים במדינות שהם חיים בהן. הפלשתינים, לעומת זאת, עדיין מכנים עצמם פליטים לאחר ארבעה דורות - אף על פי שהם חיים במערב כבר עשרות שנים, וילדיהם ונכדיהם לא קשורים עוד לאדמה של יו"ש או של עזה".

להתאסלם או למות

מאז 7 באוקטובר, גבריאל חשה שישראל מפסידה במאבק התדמיתי, ומציעה הסברים: "יהודים מנסים לדבר בעד ישראל באמצעות שפה משפטית ועובדות היסטוריות, והפלשתינים משתמשים ברגש כדי לעוות עובדות. דוברי ישראל הם בדרך כלל גברים בגיל העמידה עם מבטא ישראלי כבד, שעולים לשידור ומתחילים לדבר על סעיף זה או אחר בהחלטת האו"ם מס' 242. הם מציגים טיעון לוגי.

"הפלשתינים, לעומתם, מדברים על סבל של ילדים, ומציירים את הסכסוך במילים גרפיות. ברגע שאנשים מתחילים להרגיש את כאב הילד, הרגש משתלט, והם מפסיקים להקשיב להיגיון. לכן ישראל מפסידה במלחמת היח"צ. ישראל צריכה יותר נשים רהוטות, דוברות אנגלית מושלמת, שיספרו סיפורים על ילדים בטראומה".

יש היום לא מעט יהודים בתקשורת הבינלאומית - ובכל זאת הצד של ישראל בקושי נשמע. איך את מסבירה את זה?
"הם רוצים להראות את שני הצדדים כדי להוכיח שהם אנשים הגונים. לכן, הם מזמינים לשידור את אויביהם ונותנים להם 50% מהזמן להציג את טענותיהם. הפלשתינים, לעומת זאת, משחקים בקבוצה אחת - הקבוצה הפלשתינית. הם לעולם לא ייתנו פלטפורמה לאויביהם. הזמן שלהם מוקדש 100% לתעמולה פלשתינית, ובנוסף הם מקבלים עוד 50% מזמן התקשורת של אחרים. אני לא יכולה לספור כמה פעמים מנעו ממני להופיע בתוכניות בגלל עיתונאים יהודים שחששו שאני 'קשוחה מדי' מול הפלשתינים, ורצו מישהו 'פחות שנוי במחלוקת'".

מה בעצם, לדעתך, האנשים במערב לא מבינים בנוגע למאבק של ישראל בטרור?
"הם פשוט לא תופסים את המחבלים כמחבלים. התקשורת המערבית מכנה אותם 'לוחמי חירות', 'עם מדוכא שנלחם למען חופש'. הם לא מבינים את עומק השנאה ואת תאוות הנקם בעולם האסלאמי. המזרח התיכון המוסלמי רואה ביהודים 'נג'י'ס', טומאה לפי הקוראן, ומחייב אותם להתאסלם או למות. זה רעיון כל כך זר לאוזניים מערביות, שהם פשוט לא יודעים איך להתמודד איתו. הם לא מבינים למה ישראל 'הורגת ומדכאת' אנשים שכביכול 'רק רוצים חופש'.

"איבדתי את שני ההורים שלי בגיל 22, וכדי לכבד אותם הבאתי אותם לקבורה בהר ציון בירושלים, בבית העלמין שבו קבור חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר. רציתי שילדיי, שטרם נולדו, תמיד ירגישו קשר לישראל"

"ישראל נלחמת בטרוריסטים אסלאמיסטים קיצוניים ששונאים יהודים, נוצרים ולא־מוסלמים. האסלאם חילק את העולם לשניים: 'דאר אל־אסלאם' - בית האסלאם (האומה והאדמה האסלאמית), ו'דאר אל־חַרְבּ' - בית המלחמה (האדמה והעמים שטרם נכבשו בידי האסלאם). דאעש, אל־קאעידה, אל־שבאב, החות'ים, בוקו חראם, חמאס, או כל שם אחר שתבחר לארגוני טרור – כולם חולקים את אותה אידיאולוגיה של שנאה וחוסר סובלנות כלפי כל מה שאינו מוסלמי. ישראל מחזיקה את הקו במזרח התיכון, ומסייעת לנו במודיעין ובכל מה שאנחנו צריכים כדי להגן על עצמנו ועל הציוויליזציה המערבית מפני הג'יהאדיסטים האלה".

גבריאל מזהה את הבעיה גם בקרב חוגים ואישים מהצד השמרני בארה"ב, כמו טאקר קרלסון ודומיו. "אנשים בכל העולם נוטים לראות את המציאות דרך החוויה שלהם", היא מסבירה. "הם לא מסוגלים להבין שאמהות פלשתיניות מחנכות את ילדיהן למות רק כדי להרוג את מי שהן שונאות. שהורים שמים חגורת נפץ על ילד, שולחים אותו לפוצץ את עצמו במחסום, וכשהוא מת, הם חוגגים וקוראים רחובות על שמו.

"היום גם קולות שמרניים בארה"ב מפנים עורף לישראל, כי הם מרחמים על 'נשים וילדים פלשתינים חפים מפשע', ומאשימים את ישראל ב'רצח עם'. זו הסיבה שהעבודה שלנו בחינוך של שמרנים חשובה כל כך. החדשות הטובות הן ששמרנים אמריקנים מבינים שישראל וארה"ב חולקות אויב משותף - קיצונים אסלאמיים".

אלגוריתם רעיל

את מזהירה כבר שנים מפני חדירה של אידיאולוגיה אסלאמיסטית לחברות המערביות. נראה לך שהמערב כבר התעורר לסכנה, או שההכחשה עדיין שולטת?
"המערב מתחיל להתעורר, במיוחד לאחר 7 באוקטובר. ההפגנות הפרו־פלשתיניות והפרו-חמאסיות, שבהן מפגינים במדינות שונות במערב קרעו את דגל המדינה שלהם בזמן שנופפו בדגלי אש"ף, זעזעו רבים. אנשים במערב מודאגים עכשיו מהחדירה האסלאמית ומהביטוי הגלוי של טינה כלפי התרבות והמדינות המארחות.

"פשיעה, היעדר חוק, הרס רכוש והפגנות של טינה כלפי מדינות המערב - כל אלה מתרחשים היום בכל עיר מערבית גדולה, מסידני עד לונדון, מניו יורק ועד פריז. מהגרים מוסלמים לא נטמעים - הם מתארגנים בתוך הקהילות שלהם, יוצרים מובלעות, ומאיימים על סדר החיים המקומי ועל הרשויות".

את מזהה דמיון בין האסלאם הרדיקלי של היום לתנועות בלבנון בשנות ה־70 וה־80?
"אין חדש תחת השמש. בשנות ה־70 הפלשתינים טבחו בנוצרים, שיספו גרונות, כרתו איברים ותחבו אותם לפיות, קרעו ילדים לשניים, וחתכו בטני נשים הרות. הם עשו את זה בטורקיה נגד הארמנים במאה ה־19, בלבנון, ולפני שנתיים בישראל. כשאמרתי את זה לפני 25 שנה, אנשים במערב לא רצו להאמין, והאשימו אותי בהגזמה. עכשיו אתם בישראל מבינים את זה, כי איבדתם בני משפחה וחברים - ועדיין, העולם לא מאמין שהפלשתינים מסוגלים למעשים כאלה".

"אחת הסיבות לכך היא הרשתות החברתיות, שמפיצות תעמולה. לרוב הצעירים האמריקנים אין ידע על העולם. הם לא מכירים את ההיסטוריה של המדינה שלהם, קל וחומר את ההיסטוריה של מדינה אחרת. אנשים מקבלים היום את החדשות שלהם מהאינסטגרם, ולא מקריאת עיתונים או מאמרים שמסבירים את הסכסוך. הכל מונע מרגש ומתמונות מזויפות, שמתפשטות מהר יותר מהאמת, והאלגוריתם, כמובן, משחק תפקיד מרכזי בעיצוב התודעה, בכך שהוא מזין אותם בנקודת מבט אחת בלבד, ומראה להם עוד ממה שהם רוצים לשמוע - בלי לחשוף אותם לדעה מנוגדת".

את מבקרת את רעיון הרב־תרבותיות כשהוא הופך לרלטיביזם תרבותי. מה החלופה שאת מציעה?
"המערב חייב לשלוט טוב יותר במדיניות ההגירה. בעבר היו מהגרים שבחרו להגיע למערב כדי להתחנך, לבנות חיים חדשים ולהיטמע בארץ החדשה. היום מייבאים אנשים שלא רצו באמת להגר לצרפת או לאמריקה בגלל שהם התפעלו מהתרבות, אלא בגלל ההטבות שהמדינות האלה מציעות.

"יש לנו גל חדש של מהגרים שמגיעים בתחושת זכאות. הם לא רק מרגישים שיש להם זכות ליהנות מכספי המיסים שלנו - הם דורשים שנתאים את עצמנו לתרבות שלהם, לאורח החיים שלהם, לדרך החשיבה שלהם. הם מנסים להפוך את מדינות המערב ואת החירויות שאפשרו את שגשוגנו לאותן מדינות גיהינום שמהן נמלטו. הם דורשים שנגביל את חופש הביטוי ואת חילופי הרעיונות שלנו כדי שלא נפגע בהם.

"אז כן, אנחנו צריכים דם חדש במדינותינו - זה טוב, זה מחדש ומביא רעיונות - אבל עלינו להיות סלקטיביים לגבי מי שנכנס ואיך אנחנו מטמיעים אותו, לטובת כולם. האירופאים התעלמו מהבעיה הזאת יותר מדי זמן, ואירופה הפכה ל־Eurabia. הם ניסו להשתיק את כל מי שהתריע. במשך שנים אנשים כמוני ואחרים התריעו מפני ייבוא אידיאולוגיה שמתנגשת לחלוטין עם ערכים יהודיים־נוצריים ועם חירויות המערב. הבעיה של המערב היא שאנחנו משליכים את ערכינו המערביים על אנשים רעים, שאינם חולקים אותם איתנו".

מדוע, לדעתך, פמיניסטיות מערביות רבות שותקות לגבי דיכוי נשים בחברות אסלאמיסטיות?
"הן שותקות כי אם ידברו, הן יצטרכו לבקר את האסלאם כדת מדכאת. הן יצטרכו לדון, למשל, בגיל הנישואין, שהוא 9. בתרבות שלנו זה נחשב פדופיליה. באסלאם, הנביא מוחמד התחתן עם ילדה בת 6 וקיים עימה יחסי אישות בגיל 9 - והוא נחשב לאדם המושלם שכל גבר מוסלמי מנסה לחקות. לפי האסלאם, נשים הן רכוש של גברים, כפי שמופיע בקוראן ובחדית'. אם פמיניסטיות במערב רוצות לדבר על הכאה, אונס ודיכוי נשים במדינות אסלאמיות, הן צריכות להסתכל על הקוראן ועל האידיאולוגיה שמניעה תרבויות כאלה, אבל הן לא מסוגלות לעשות את זה ולקשור את האסלאם לשום דבר שלילי".

האם יש תקווה לקולות רפורמיסטיים וממתנים בתוך האסלאם?
"כן, יש תקווה, אבל צריך הרבה קולות כאלה, והם צריכים לדבר על רפורמה אמיתית - התאמת הדת למאה ה־21. הבעיה היא שרבים מהם לא מבינים את הדת באמת, והם 'רפורמים' רק בדמיונם. לכן, כשרדיקלים ומתונים מתווכחים, הרדיקלים מנצחים, כי החוק לצידם. בעוד אנחנו רואים בדאעש משהו רע, הם למעשה מממשים את האסלאם כפי שמוחמד עצמו עשה, כולל עריפת ראשים והשלכת הומוסקסואלים מבניינים".

כוח מביא כבוד

הטבח של 7 באוקטובר החזיר אותה לזוועות הילדות, ועורר את הפרעת הדחק הפוסט־טראומטית שהיא נושאת עימה מאז. היא היתה בהלם מוחלט במשך חמישה ימים. רק ב־12 באוקטובר, בעודה יושבת בחדרה במלון, אזרה כוח לצפות בחדשות - והתמוטטה.

"ידעתי שאני חייבת לעשות משהו", משחזרת גבריאל. "מייד העליתי סרטון ראשון מהמלון. רציתי לבוא להתנדב בישראל, אבל הבנתי שאוכל לעזור יותר דרך התקשורת והפלטפורמות שלי. אני מגיעה ל־8 עד 10 מיליון איש ביום באמצעותן, ובחודשיים הראשונים למלחמה הסרטונים שלי הגיעו ל־50 מיליון צפיות. אנשים העתיקו ושיתפו אותם. עשיתי כל ראיון אפשרי. היו ימים שבהם עשיתי 14 ראיונות ברצף, מ־7 בבוקר עד 11 בלילה".

היא לא הופתעה מגל ההפגנות הפרו־חמאסיות אחרי 7 באוקטובר. לדבריה, הטבח עורר את האנטישמיות החבויה במערב, והיהודים (בגלות - א.ב.) הופתעו מההפגנות יותר משאר האנשים. "יהודים חיו בהכחשה. הם חשבו שאם הם יגלו הבנה לאויב ויזניחו את בני עמם, אז האויב, משמע הפלשתינים והמוסלמים, יאהב אותם ויראה כמה הם 'נחמדים'. אחרי 7 באוקטובר הם נאלצו להבין שיש להם מעט מאוד חברים מחוץ לקהילה היהודית - ואנשים כמוני, שאותם המיינסטרים היהודי ביקש להרחיק, היו היחידים שניסו לעזור".

כעת, עם הניצחון של זוהרן ממדאני בבחירות לראשות העיר ניו יורק (ובעקבות התמיכה בו של מושלת יהודייה ושל 30% מהמצביעים היהודים), התזה של גבריאל מקבלת חיזוק. היא חוזה שהזכייה של ממדאני תהיה אסון, ומזכירה שהאיש מוקף בפעילים פלשתינים מהסוג הגרוע, כמו לינדה סרסור, שיכהנו בתפקידים בכירים בצוות שלו.

ACT for America, הארגון שהקימה, העלה לאחר 7 באוקטובר קמפיין תמיכה בישראל, שהניב 7,100,551 מיילים ושיחות לקונגרס. קמפיין נוסף של הארגון, שדרש לגרש מארה"ב את "מחזיקי ויזות חמאס", הניב 5,549,635 פעולות תמיכה.

נוסף על כך, הארגון עומד מאחורי נושאים רבים במדיניות שמיושמת היום על ידי ממשל טראמפ, כמו גירוש סטודנטים שמעורבים בפעולות אנטי־ישראליות, ובלימת מימון לאוניברסיטאות שמבליגות נוכח האנטישמיות בקמפוסים. "אין היום עוד ארגון בארה"ב עם השפעה דומה על נושאי ביטחון לאומי", אומרת גבריאל, שתקבל בקרוב את פרס בגין - אות הכרה מיוחד מטעם מטעם מרכז מורשת בגין על תרומה לעם ישראל ועשייה ציונית.

לצד המסר החד שהיא מנסה להעביר למערב, חשוב לה להבהיר, בין מסריה, שהיא לא "אסלאמופובית", ושלא אכפת לה במה מאמין מאן דהוא, כל עוד הוא לא משתמש בדתו כדי להצדיק בה רצח - אבל לרוב דבריה נופלים על אוזניים ערלות. ובכל זאת, היא לא מרימה ידיים - וממליצה גם למדינת ישראל לא להתייאש ולא לוותר: "תעבירו לעולם את המסר שתמיד תגנו על העם היהודי ועל מדינתכם, בכל מחיר - גם אם שאר העולם לא מסכים".

מה צריך לקרות כדי שהרוב הרציונלי במערב יבין ש"פתרון שתי המדינות" הוא אשליה?
"ישראל צריכה להראות תמונות של הפינוי מגוש קטיף ב־2005 ושל הבחירות הפלשתיניות באותה שנה. להסביר מי נבחר על סמך 'רקורד הג'יהאד' שלו. להראות מה קרה אחרי 20 שנות ניסיון לעשות שלום. מה עשו העובדים הפלשתינים בקיבוצים ב־7 באוקטובר. רוב הצעירים לא זוכרים או לא יודעים שישראל יצאה מעזה ב־2005 ומדוע. בסופו של דבר, ישראל צריכה לעשות את מה שנדרש כדי להגן על עצמה - בין אם העולם מסכים או לא. יהודים אמריקנים צריכים לתמוך במנהיג אמריקני שמרני שלא יזרוק את ישראל תחת גלגלי האוטובוס. ניסיון של 20 השנים האחרונות מדגים הבדל חד בין הנשיאים הרפובליקנים לדמוקרטים ביחס לישראל".

ומה ארה"ב ושאר מדינות המערב צריכות ללמוד מישראל בתחום המאבק בטרור?
"כל מדינה מערבית כיום צריכה לגייס ולקבל הדרכה מיחידות הלוחמה בטרור הישראליות ומאנשי הביטחון בישראל כדי להגן על עצמה. אני אומרת את זה כבר שנים. נסעת לאחרונה לארה"ב וראית את אנשי ה־TSA (הרשות לאבטחת התעבורה בארה"ב, א"ב)? איזו בדיחה. ה־FBI קיבל הכשרות על 'רגישות אסלאמית' מארגון CAIR - המועצה ליחסי אמריקה־אסלאם, שבעבר נקראה 'האגודה האסלאמית עבור פלשתין'. הם שינו את השם כדי להסתיר את הקשר שלהם לחמאס.

"בעצם, CAIR הוא שותף בלתי נראה בתיק מימון הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה של ארה"ב. זו הסיבה שגם היום הם לא מגנים את חמאס. הלקח האחד שאפשר ללמוד מישראל: אל תבטח באויב שלך - תילחם בו כאילו החיים שלך תלויים בכך. האויב שלך צריך לפחד ממך - לא לסבול אותך. סובלנות מביאה לאבדון. כוח מביא כבוד".

מה מניע אותך להמשיך אחרי כל האיומים?
"אני ממשיכה כי זה הדבר הנכון לעשות - לחשוף את הרוע ולקרוא לו בשמו - וגם לכבוד הוריי, שאותם הערצתי. הם לימדו אותי שמעשים חשובים ממילים. אנשים טובים שעמדו לצד אמת, צדק וחסד, ושנאו רוע בכל צורה שהיא. הם חינכו אותי לא לשנוא, אלא להתפלל עבור אויביי.
"איבדתי אותם בהפרש של תשעה חודשים זה מזה, כשהייתי בת 22 בלבד, וכדי לכבד אותם הבאתי אותם לקבורה בהר ציון בירושלים, באותו בית עלמין שבו קבור חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר. רציתי שילדיי, שטרם נולדו, תמיד ירגישו קשר לישראל".

מה המסר שתרצי להעביר לישראלים שחשים כיום די מבודדים בעולם?
"אתם לעולם לא תהיו לבד. יש בעולם אנשים טובים שיעמדו לצידכם, יילחמו עבורכם ויחד איתכם. יש מי שרואים את האמת בבירור - ומוכנים לשלם מחיר אישי כדי להגן עליכם ועל זכותכם לחיות במדינתכם היהודית. בגלל תמיכתי הבלתי מתפשרת בישראל איבדתי את הקהילה הלבנונית שלי, אני לא יכולה לבקר בלבנון, ואני חיה עם איומי מוות נגדי ונגד משפחתי. שילמתי מחיר כבד, אבל אעשה זאת שוב, כי זה הדבר הנכון לעשותו. כך חונכתי: לעמוד לצד הטוב וללחום ברוע".