לא היה חסר הרבה כדי שפַדִילָה מַעְרוּפִי לא תהיה בין החיים כדי לספר את סיפורה. היא בסך הכל הביעה רצון לחיות בדרכה - חופשית, בלי חיג'אב או מגבלות אחרות. אבל בשכונות ילדותה בבריסל, שם האסלאם הקיצוני הלך והרים ראש, היא כמעט שילמה על כך את המחיר הכבד ביותר. "בהתחלה היו אזהרות, ואחריהן באו האיומים. יום אחד זה גלש לפסים חמורים יותר: קבוצה של כ־15 צעירים הקיפה אותי. הם שפכו דלק סביבי והדליקו מצית. מאחורי היתה גדר מעץ, לא היה לי לאן לברוח. הם צחקו וצילמו אותי. הדלק הוצת, ושריפה פרצה. קולגה שלי, שראה את המתרחש מרחוק, בא בריצה וכיבה את הלהבות. הוא הציל אותי".
שחזור של טבח 7 באוקטובר בהפגנה בבלגיה // צילום: רשתות חברתיות
את הסיפור שלה היה צריך להדהד בכל רחבי אירופה. בלגית ממוצא מרוקני, שלא מתקפלת גם בפני איומים באלימות, וממשיכה להוביל – לפעמים כמעט לבדה – את המאבק נגד האסלאמיזם שמטביע את ארצה. בכל מקום חפץ חיים, היא היתה אמורה להפוך לגיבורת תרבות; אחת שהמערב, ואולי העולם השפוי כולו, חייב להקשיב לה. ובישראל, להבדיל מבלגיה, באמת רוצים להקשיב. ביום ראשון הקרוב היא תישא הרצאה במרכז בגין בירושלים, ותשמח, לדבריה, לשוחח פנים אל פנים עם כל מי שיטה אוזן.
היא ילידת 1976, ממשפחה בת שמונה ילדים. נולדה בבירת בלגיה, דור שלישי למהגרים קשי יום מצפון אפריקה, וגדלה בשכונות שכיום נחשבות מחוץ לתחום עבור מי שלא משתייך לדת האסלאם. אז, בשנות ה-80, זה היה אחרת.
"בילדותי שם עוד התערבבו 'הבלגים הבלגים' עם מהגרים איטלקים, ספרדים, מרוקנים וטורקים", היא נזכרת בערגה, "זו היתה תקופה של חוסר דאגה וקירבה שמחה. ילדים שיחקו ברחוב, אימהות שוחחו ביניהן דרך החלונות הפתוחים, או פטפטו ברחוב כאשר יצאו לעשות קניות".
את ניפוץ האידיליה הזו מערופי ראתה מקרוב. לדבריה, זה היה תהליך איטי, שהמשיך בכיוון אחד מסוכן – שכעת לא מאיים רק עליה. "הדברים השתנו. מסגדים הוקמו בשכונה. הדרשות שנשמעו בהם קיבלו נימה של קנאות, של שליטה, של פחד. צעירים - חבריי, שכניי – נכנעו לקסמה של אמונה שונה מזו של סבינו. אלה, הראשונים שהגיעו מהכפרים, לא ידעו קרוא וכתוב וחיו אסלאם פשוט, כמעט כפרי, מלא מסורות, חגיגות וצניעות שקטה. החלום שלהם היה לעבוד, לחסוך, ולחזור למות בארץ מולדתם. הורינו, מצידם, חיו לפי אופנת זמנם, קרועים בין שני עולמות.
"אך מאז שנות ה-90 אירעה מהפכה משונה: הילדים שלהם החלו לשפוט אותם, להאשים אותם בכך שהאסלאם שלהם רך מדי וכביכול לא אותנטי. כך נולד דור של אינקוויזיטורים קטנים, שהתחנכו בבתי הספר של בריסל אך שתו בצמא את הדרשות הווֹאהַאבּיות שהגיעו מערב הסעודית, ואת האידיאולוגיה של האחים המוסלמים שיובאה ממצרים".
כלומר, האסלאם הקיצוני שטף את מוחות הילדים דווקא בבלגיה?
"בבית הספר הציבורי שלי, לכל קבוצה היה שיעור דת: קתולית, יהודית, אסלאמית או מוסר חילוני. המורה לדת האסלאם שלימד אותנו, כפי שגיליתי שנים מאוחר יותר, היה חבר בתנועת האחים המוסלמים. כעבור חמש שנים ראיתי אותו בתמונה בעיתון, מחייך מלוא הפה ומשווק את בית הספר החדש, שמסונף לאחים המוסלמים, במקום כלשהו בבריסל. מה שחשתי כמתבגרת קיבל אישוש מלא: ההקצנה לא נולדה משום מקום, היא היכתה שורש וצמחה באיטיות בכיתות שלנו, בארגונים שסביבנו, בבתים שלנו. במהלך השנים ראיתי כיצד הנוער בבריסל עובר שינוי. המבט התקשח, הדיבור הוצב תחת פיקוח, האמונה הפכה לעניין של שיטור פנימי. כל אחד התבונן באחר, שפט, חישב את 'חטאי' השכן והרגיש שהוא חייב להטיף לזולת להפיץ את הדת, כמצוות האסלאם".
סמטאות הזעם
פדילה מערופי לא עזבה את סמטאות ילדותה, גם לאחר שהחלו לשנות את פניהן. היא למדה, הפכה לעובדת סוציאלית והעבירה 20 שנה בשכונות המקצינות והולכות בניסיון להקשיב, להרגיע ולהבין את יושביהן. החוויה של המפגש הזה טורדת את מנוחתה עד היום.
"ראיתי שם אלימות במשפחה, השפלות יומיומיות, בנות שמתות מפחד בגלל ה'מה יאמרו', נערים שנטרפים מבושה על ההתקרבות למערב ושואפים לכפר על חטאי ה'בגידה' שלהם", היא מספרת. אז גם הגיעה התקיפה שכמעט עלתה לה בחייה, ואחריה לא יכלה עוד לשתוק.
"רציתי להבין, לדעת מהיכן הגיעה השנאה שכיערה את פני העיר שלי ואת ילדותי. בשנים שלאחר מכן הצעירים שהכרתי, חלקם בקושי בגירים, נסעו להילחם בסוריה. אחדים מהם מתו שם למען ח'ליפות מדומיינת. ובינתיים, בתקשורת הבלגית ובאוניברסיטאות, המומחים דיברו על עוני חברתי, אפליה, חיפוש משמעות. הם נאחזו בהסברים נוחים, אבל שגויים.
"ב־7 באוקטובר המפלצת יצאה לחופשי. חברי חמאס ותומכיו הפכו רצויים כאן מאז הטבח. כל עוד אצלנו לא נלחמים באנטישמיות אסלאמית בצורה תקיפה, נישאר פגיעים"
"ידעתי שזה לא העוני שמוביל לג'יהאד, אלא האידיאולוגיה שנלמדת לאורך זמן רב, מקבלת הצדקה בשם האסלאם פוליטי ומהולה בתחושות קשות שמקורן בחוויית אלימות בתוך המשפחה. באסלאם, לקיים ג'יהאד למען הפצת האמונה זו לא סטייה אלא מסורת עתיקה, שנחשבת לחובה.
"היה צריך לקרוא לרוע בשמו. להביט בו בפנים, אחרת הוא יחזור על עצמו עד אין סוף. לכן בחרתי לדבר - למען הצעירים שגדלו עם רקע מוסלמי ודחו את האלימות, וכדי להזהיר את האחרים - את הלא־מוסלמים, את האירופאים המנותקים - מפני מה שממתין להם אם ימשיכו לעצום עיניים. והתחלתי באמירה בקול רם וברור: הקורבנות הראשונים תמיד יהיו היהודים".
האם היה רגע מסוים שבו הבנת את עומק ההקצנה האסלאמיסטית בחברה הבלגית?
"המודעת התעוררה בהדרגה, החל מסוף גיל ההתבגרות שלי. הנאומים של אנשי 'חזית ההצלה האסלאמית' באלג'יריה, שנשמעו בכמה מסגדים ובקרב המשפחות, בישרו את הבאות. היה ברור שבמוקדם או מאוחר האלימות הזו תתפרץ גם במערב. היינו מודעים לכך, אך איש לא שיתף באזהרות את הלא-מוסלמים. דברים כאלה לא היה נהוג לחלוק עימם.
"ואז, בפיגועי 11 בספטמבר 2001, הכל התבהר. כשאתה בא ממשפחה מוסלמית, אתה קולט את הקודים, את הרמזים. הצעירים שנסעו להילחם בסוריה ובעיראק רק האיצו תנועה שהייתה קיימת כבר, שנולדה עוד מהמלחמה של המוג'היידין באפגניסטן נגד בריה"מ. בשנות ה־80 זאת היתה תופעה שולית, אבל אחרי 2001 הכל השתנה.
"הענק קרס לעיני העולם המוסלמי. הפיגועים באירופה, חוסר הפעולה של המנהיגים שלנו, ובמיוחד חוסר היכולת של המומחים לתת הסבר אמיתי לבעיה – כל אלה גרמו לי להבין שאנו עומדים בפני צרות גדולות. השלום שהכרנו לא יחזיק. מאז 2005, הפיגועים וההתקפות כבר לא הפתיעו אותי — אבל חוסר הפעולה מצד המערב דווקא כן הפתיע".
האסלאמיסטים דווקא פעלו: הם איימו לרצוח אותך.
"הם קראו באופן ישיר לענות ולהרוג אותי. האיום המפחיד מכולם לווה בסרטון של דאעש שהציג שיטות שונות של הוצאה להורג: שחיטה, שריפה בחיים בכלוב, כריתת ראש. הוצגו בו סצנות אמיתיות, לצד איחולים שאמות מוות איטי וכואב. זה לא הסתכם בכך. רדפו אותי, איימו לפגוע בי פיזית, ניהלו נגדי קמפיין של הטרדה משפטית. איבדתי את מקום עבודתי, לא נותנים לי יותר זכות דיבור בתקשורת דוברת הצרפתית בבלגיה. אינני יכולה עוד לעבוד".
כיצד הגיבו בני משפחה וחברים?
"משפחתי החרימה אותי מאז תמכתי בישראל, ועם הזמן זה נהיה גרוע יותר. חלק מחבריי מפחדים להיפגש איתי, אחרים לא רוצים לדבר על הדברים האלה, הם מעדיפים לחיות בהכחשה. בסופו של דבר, חבריי האמיתיים נשארו ובניתי לעצמי משפחה אחרת, שאני בחרתי".
עיוורים מרצון
מה לדעתך היקף ההשפעה האסלאמיסטית הרדיקלית היום בבלגיה, בהשוואה לעשור או שניים הקודמים?
"ההשפעה מוחלטת. בעיניי בלגיה נפלה תחת שליטת האסלאמיסטים, במיוחד זו של האחים המוסלמים. וזה רק יחמיר, משום שחברי חמאס ותומכי חמאס רצויים בבלגיה מאז 7 באוקטובר 2023. ממש הבאנו לכאן אנשים שיהפכו את בלגיה ללבנון. הסכנה כבר נשקפת מתוך בלגיה, ואילו המדינה עדיין רדומה, בין שמתוך אופורטוניזם ובין שמתוך פחדנות. בסופו של דבר זה ישפיע על כל המערב, כי בבלגיה נמצאים המוסדות האירופיים ונאט"ו".
האם הרשויות בבלגיה לא הפנימו את חומרת הבעיה?
"אני חושבת שבתחילה הם אכן לא היו מודעים לה. כשהחלו לקלוט, חשבו שיוכלו לשלוט באסלאמיסטים כדי לזכות בקולות המוסלמים. בסוף, כשהבינו, כבר היה מאוחר מדי".
באילו צורות מתבטאת הרדיקליזציה?
"האסלאמיסטים מתקדמים בשקט בכל מגזר ובכל תחום מתחומי החברה: בבתי הספר, הילדים וההורים מפעילים לחץ על המורים וההנהלה בסוגיות דוגמת עטיית חיג'אב, ואספקת ארוחות חלאל. באוניברסיטאות, ארגוני סטודנטים שמקושרים לתנועות האחים המוסלמים, מזמינים הרצאות של טרוריסטים, או דמויות קיצוניות כמו פרנצ'סקה אלבאנזה ורימה חסן. השפעת האסלאמיסטים מגיעה לכל מקום - מפלגות פוליטיות, עמותות, מסגדים, תחבורה, שירותי הביטחון, רשתות חברתיות, מערכת המשפט וזירות אחרות".
איזה תפקיד משחק מימון זר מקטאר או טורקיה בהפצת האסלאמיזם באירופה?
"סכומים גדולים מאוד, שתידלקו את התהליך, אכן הגיעו מחו"ל. עכשיו יש קצת יותר פיקוח על העניין הזה, אבל האסלאמיסטים מקבלים מימון לפרויקטים ללא כוונת רווח גם דרך מוסדות אירופיים ומהרשויות הבלגיות. ואסור לשכוח את תופעת האזרחות הכפולה, שמאפשרת להעביר כספים לבלגיה ממדינת המוצא בלי להצהיר על כך".
את ההידרדרות שמערופי מתארת היה אפשר למנוע אילו אירופה לא היתה עיוורת למתרחש. לגישתה, מדובר בעיוורון מרצון. מי שאמונים על הגנת אירופה מפני המגיפה האסלאמיסטית מסרבים להודות בקיומה, ומשתיקים את המתריעים בשער. "זו רודנות של תקינות פוליטית", אומרת מערופי, "הם אפילו אוסרים להשתמש במונחים שמגדירים את הבעיה, בטענות ל'אסלאמופוביה'. יותר ויותר אנשים מונעים מעצמם לחשוב ולדבר. יש צנזורה עצמית אמיתית - כאילו כדי לא לפגוע במוסלמים, או פשוט מתוך פחד שידביקו לך תווית של ימין קיצוני או ירצחו אותך. מאז ההתנקשויות בסמואל פטי ובדומיניק ברנאר, אנשים מפוחדים מאוד. האליטות באירופה מהססות לדבר בגלוי על קיצוניות אסלאמיסטית, משום שהן כבר נגועות בידי האסלאמיסטים שעשו את העבודה מבפנים: ביצעו היפוך ערכים, שבו הקורבנות הופכים למורשעים והמורשעים לקורבנות".
"לא-יהודים רבים סיפרו לי בחשאי שהם תומכים בישראל, אבל מותקפים מילולית או פיזית כשהם מדברים על כך בפומבי. רק תמיכה בפלשתינים אפשר להביע בלי להסתכן"
המאבק של מערופי נגד האסלאמיזציה בלתי נפרד מדעותיה הפמיניסטיות. מבחינתה, אלה שתי פנים של אותה שאיפה לחירות. "להיות פמיניסטית זה לדרוש לנשים אוטונומיה מלאה על גופן, מחשבתן וגורלן", היא מסבירה, "הפמיניזם נלחם בהיררכיה שמושתתת על השתייכות למין מסוים, האסלאמיזם מקדש אותה. הוא מקבל את שלטון הגבר כחובה מוסרית, הופך את גופן של הנשים לנושא דתי וחברתי, וכולא את האישה בתפקיד שומרת כבוד הקבוצה. החיג'אב, לפי ההיגיון הזה, אינו פריט לבוש פשוט: הוא הדגל של פרויקט האסלאמיזם. הוא מסמן שהאישה אינה שייכת לעצמה לחלוטין; היא נעשית שטח סמלי שיש להגן עליו מ'טומאות' העולם המודרני.
"אני מסרבת שיסבירו לנערות שנולדו באירופה שהן חייבות להסתיר את עצמן כדי 'לכבד' את עצמן. מסרבת שהן ילמדו שהחירות שלהן פרובוקציה, או שהשחרור שלהן מסכן את המוסר הקהילתי. הפמיניזם שלי אינו סיסמה: הוא נובע מהניסיון האישי. במשך יותר מ-20 שנה, כעובדת סוציאלית, ראיתי את ההשפעות הממשיות של האסלאמיזציה בשכונות הפועלים: נסיגה בחירויות הנשים, לחץ על הגוף הנשי, עלבונות בגלל ג'ינס שנחשבים צמודים מדי, סירוב להיפגש עם אחרים, פחד מהבושה. ראיתי נערות שנמחקות כדי שלא שיטיחו בהן סטיגמות, נשים שמוותרות על עבודה, על בילוי, על צחוק. הפמיניזם, מבחינתי, הוא לסרב למחיקה הזו".
כאן שוב צפויה לך התנגשות בלתי נמנעת עם האליטות הבלגיות, שחזקות בדיבורים על פמיניזם, אך נכנעות מייד כשהפגיעה בנשים מגיעה מכיוון האסלאמיזם.
"האתגר הקשה ביותר הוא באמת העיוורון של השמאל ושל הלא-מוסלמים, שוויתרו על הרעיון לסייע לשחרור נשים מוסלמיות. למעשה, הם אומרים לנו להישאר במקומנו, להישאר כלואות. אני חושבת שהם הפכו אותי לדוגמה מרתיעה. הרבה אנשים רואים את המחירים שנדרשתי לשלם , מבינים שהסיכונים עצומים, כולל סכנת מוות, ואינם מעזים להתבטא בגלוי".
"נערות מוסלמיות רבות פשוט מפחדות מדחייה מצד המשפחה אם יבחרו להיות עצמן. אישית, מעולם לא הרגשתי טוב כפי שהרגשתי מאז השתחררתי מהלחצים ומהשקרים שלימדו אותי מילדות"
מה דעתך על איסורי עטיית חיג'אב וניקאב, נושא שנדון יותר ויותר ברחבי אירופה?
"אני חושבת שיש לאסור על עטייתם בבתי ספר, באוניברסיטאות ובקרב קטינות. זו נורמה שמשרטטת הפרדה בין המאמינות האדוקות ללא־מאמינות, וגם הפרדה בין גברים ונשים. נורמה זו נכפית כחובה, וכאשר מישהי מחליטה להסיר את הכיסוי עליה לצפות לצרות, ללחצים, להתקפות ולהטרדות".
האם נערות מוסלמיות באירופה מרגישות קרועות בין אסלאם ומודרניות?
"לא בהכרח. רבות מהן פשוט מפחדות מדחייה מצד המשפחה והקהילה אם יבחרו להיות עצמן. להפוך לחופשית פירושו לפעמים לסכן את הכל — מעמד משפחתי, מערכות יחסים, ביטחון סוציאלי. אישית, מעולם לא הרגשתי טוב כפי שהרגשתי מאז השתחררתי מלחץ הקהילה שלי ומהשקרים שלימדו אותי מילדות. שלושת הדורות האחרונים של נשים מוסלמיות במערב עברו שטיפת מוח אסלאמיסטית, והיא עבדה: הדור הראשון והשני של נשים שאף לחירות, ואילו הדור הצעיר, הנוכחי – מבולבל. הנשים בו מאפשרות לאחרים להשפיע עליהן, ונגררות להאמין שהן רוצות להפוך לשפחות מבחירה".
"דמוקרטיה לנו, לא ליהודים"
אף שכבר חלפו שנתיים מאז טבח 7 באוקטובר, מערופי לא שוכחת איך הקהילות המוסלמיות הגיבו לזוועות שביצעו העזתים ביישובי העוטף. התגובה הראשונית היתה שתיקה, ומייד אחריה פרצה עוינות כלפי היהודים וישראל. "הסכסוך הישראלי־פלסטיני תמיד שימש דבק לאיחוד הקהילה המוסלמית", מציינת מערופי. "אין יותר מקום לשום חשיבה, ומי שמעלה ספק לגבי ההצדקה של ההתקפות, הופך לאויב של האומה האסלאמית".
בניגוד לרוב המוסלמים בבלגיה, מערופי הביעה סולידריות עם קורבנות הטבח הישראלים. "נחרדתי עמוקות מהמעשים המזוויעים שהמחבלים ביצעו: חיי אדם של ילדים, תינוקות, נשים וגברים, שנגדעו באופן מחריד. אם אנחנו מצדדים בהומניזם, אי אפשר להתעלם מקורבנות הטבח. אני מצדיעה בליבי לכל קורבנות הטבח של 7 באוקטובר, לבני משפחותיהם ולחיילי צה"ל שנפלו. ישראל הגנה על אנשיה, אך בעיניי, גם על היציבות של כלל הדמוקרטיה המערבית שלנו. ב־7 באוקטובר המפלצת יצאה לחופשי. אני חוששת שזה לא אירוע בודד: כל עוד אצלנו לא נלחמים באנטישמיות אסלאמית בצורה תקיפה, נישאר פגיעים".
איזו תדמית יש לישראל בציבור בבלגיה, ועד כמה היא מושפעת מתעמולה אסלאמיסטית?
"רבים מהבלגים תומכים בישראל וביהודים, אך הפחד מורגש: אנשים שאינם יהודים אומרים לי, בחשאי, שהם תומכים בישראל אבל סובלים התקפות מילוליות או פיזיות כשהם מביעים זאת בפומבי. למעשה, רק את התמיכה בפלשתינים אפשר להביע ללא סיכון. כל עוד מנהיגים פוליטיים לא יאמצו שיח ברור, וכל עוד חלק מהתקשורת הממומנת מכספי המסים שלנו תמשיך להפיץ נרטיבים המעדיפים את חמאס ואת האסלאמיסטים, האידיאולוגיות האפלות יתחזקו".
האם ספגת ביקורת או התקפות בבלגיה על תמיכתך בישראל?
"כן, וזה רק התגבר מאז 7 באוקטובר. מאז 2023 הלחץ והתעמולה נגדי דחפו אותי להגביר הופעות וכנסים, כדי להסביר את המצב ולגייס תמיכה לקהילה היהודית, שלעיתים קרובות נופלת קורבן להתקפות. להמחשה, הנה מקרה אחרון. בחודש שעבר השתתפתי בעצרת למען החטופים ונגד אנטישמיות. אחרי שצעדנו, קבוצה של כ־15 ממשתתפי העצרת, נכנסה לבית קפה בכיכר אלברטין. כשרצינו לצאת, שני אנשים התקרבו אלינו בצעקות: 'נכה אתכם, נכה את הישראלים והיהודים'. נוצרה אווירה מתוחה מאוד, והיינו מוכרחים להימלט פנימה.
"התקשרתי למשטרה. מנהל המקום עזר לכמה אנשים להתחבא מאחורי הבר, חברים התערבו כדי להגן על הפגיעים ביותר. אחד התוקפים, כנראה המנהיג, צעק לעבר מי שניסו להרגיע: 'הדמוקרטיה היא בשבילנו, לא בשביל היהודים'. המשטרה התערבה לבסוף, ושני אנשים נעצרו בזכות תמונה שצילם עד לתקרית. ליוו אותנו לבסוף למקום בטוח, אבל ההטרדה נמשכה גם שם, כשמכונית אחת צפרה במטרה להפחיד אותנו. הגשנו למשטרה את כל החומר, כולל תמונות, אך עד היום לא ננקטו שום צעדים משפטיים ממשיים".
איזה מסר תרצי להעביר לציבור הישראלי, שחי אף הוא תחת איום של אסלאמיזם קיצוני?
"לא לוותר. גם כאן, בבלגיה, אנחנו נלחמים עבורכם ועבור החברה שלנו. יש לנו אותם אויבים, לכן חיוני שנלמד מניסיוננו המשותף ונשתף פעולה. השאיפה שלנו היא להגן על ילדינו ולהבטיח עתיד של שלום. חייבים להילחם כדי למנוע מהאלימות והאידאולוגיה האסלאמיסטית להשתלט".
