מפגש א־סימטרי
כמו כל מלומד שגם מכיר את רזי העימות והמשא ומתן מצד התיאוריה, יש לנו עסק כאן, הוא אומר, במפגש א־סימטרי. כן, לא רק תיאוריה, לא רק אקדמיה (מהיוקרתיות ביותר), אלא בעיקר שליח שמילא תפקיד בכיר ביותר במשאים ומתנים כמו זה שהאמריקנים פתחו בו מול האיראנים. האיראנים הם יחסית צפויים וניתנים לחיזוי, דהיינו העמדה שלהם - או ה"יציבה" שלהם, אם להשתמש במושג החדש - מוכרת: לעשות את מינימום הוויתורים תוך שמירה על הנכסים החשובים, ולמשוך את המשא ומתן על הוויתורים על פני תקופת הזמן הארוכה ביותר. מולם - הצד האמריקני: בלתי צפוי, תזזיתי וחסר סבלנות.
כל זה קורה, הוא אומר, בתנאים שלא התקיימו בעבר: אחרי מלחמת עם כלביא להשמדת הגרעין האיראני, צניחה ברמת ההרתעה האיראנית, הדיכוי הברוטאלי של ההתקוממות ההמונית וצבירת כוחות אמריקנית אדירה.
לכן כל כך קשה לנו לקרוא את הסיטואציה. אפשר לחזות נכונות איראנית לדלל את מאגר האורניום המועשר, שהגיע לדרגה גבוהה המתאימה לייצור פצצות. הגבלה כזאת תהיה ללא תאריך תפוגה. אבל האיראנים יהיו מוכנים לוויתור הזה בתמורה להקלות בסנקציות, פלוס שמירת הזכות העקרונית לחזור להעשרת אורניום בעתיד. כמו כן, הם ירצו ערבויות בינלאומיות או אזוריות נגד תקיפה צבאית.
הבעיה היא שלמעשה, אי אפשר לחזות אם התנאים האיראניים האלה מתקרבים לדרישות של טראמפ, שכן הוא רוצה לנטרל את הגרעין וגם את הטילים, ומה תהיינה עמדותיו בעתיד לגבי הטילים, לגבי הסיוע האיראני לארגוני הטרור השלוחים, וכמובן - מה שקשור למדיניות הפנים באיראן (דיכוי המפגינים, חילופי הנהגה וכו').
מלבד המופע הטראמפיסטי הכוחני בהרבה בהשוואה לקודמיו ביידן ואובמה, לטראמפ יש יכולת להציג כל פעולה שלו, בין שבמשא ומתן ובין שבתקיפה צבאית, כהצלחה חד־משמעית - בלי כל קשר לעמדותיו בעבר. אבל הבעיה האיראנית היא יותר עמוקה. זה משטר אסלאמו־נאצי. האם המשטר הנאצי המקורי, בסוף שנות ה־30 בגרמניה, הפך פחות מסוכן בעקבות הסכם מינכן והסכם ריבנטרופ־מולוטוב? כל עוד משטר האייתוללות שורד - הוא מהווה איום על יציבות המזרח התיכון.
יש כאלה במערב שמשווים את מצבו של טראמפ למצבו של הנשיא קלינטון בשנות ה־90. לקלינטון לקח שש או שבע שנים עד שנכנס לפעולת הכרעה נגד סרביה ונגד הסרבים בקוסובו, ובכך שם סוף למלחמות הבלקנים. אבל השלטון הסרבי לא דומה למשטר האיראני. הוא היה לאומני קיצוני, אבל לא התאבדותי משיחי, כזה שמוכן לרצוח את בני עמו כדי לקרב את המהדי. הוא לא הקדיש את קיומו להשמדת מדינה ועם (ישראל). מנגד, עומד הטיעון שחילופי משטר באיראן אינם מובטחים, אבל תקיפה נרחבת שמעקרת את הגרעין ומחסלת את פרויקט הטילים ונכסים נוספים בהחלט תיתן רוח גבית לאוכלוסייה המתקוממת.
שאלת מה תעשה ישראל נמצאת ברקע. מבחינתם של אנשי טראמפ, זה "נושא לטיפול". ראש הממשלה נאבק בוושינגטון על זכותה של ישראל לפעול עצמאית נגד מאגרי הטילים. יש לו גיבוי חוצה יריבויות פוליטיות. לפני שנה זה לא היה המצב. התנהל משא ומתן דומה בין ארה"ב לאיראן. תוך כדי המשא ומתן הכפול - על הגרעין ועל שחרור החטופים - בוצעה חבלה מבפנים. יצא מה שכונה "מכתב הטייסים", כאילו לא היה 7 באוקטובר. הדרישה: השבת החטופים ללא דיחוי, גם במחיר הפסקת הלחימה באופן מיידי.
"הפסיקו את הלחימה והחזירו את כל החטופים!". הטייסים קיבלו תמיכה מעוד כ־1,500 אנשי מילואים שכמחציתם משרתי היחידות המיוחדות, שנידבו את קביעתם שלפיה "המלחמה נמשכת גם משיקולים פוליטיים". כעבור חודשיים יצאה ישראל למבצע חיסול הגרעין האיראני. מישהו כנראה חשב שצריך לעצור את המבצע שהיה אז בתכנון.
בנט מעבר לקווים
בתקשורת הוצגו דבריו של אהוד ברק שנחשפו במסמכי אפשטיין כ"נושא עדתי". ברק עצמו הוצג כ"גזען תורן". "זו אמירה שהיא מתנה למערכת הבחירות", פירשה לוסי אהריש. הנטייה היא או להטיל איפול על דברי הבלע הגזעניים של ברק נגד המזרחים, או לגמד את חשיבותם. כן, מתברר שגם ראש הממשלה לשעבר הוא חוליה בשרשרת של "גזענים תורנים" מאז ימי דודו טופז, יאיר גרבוז ואחרים. אבל עבור השמאל ורבים בתקשורת, אין כאן עניין של ריקבון שורשי, חלילה, אלא סכנה חמורה ש"הליכוד ירוויח מזה קולות".
אין ספק שאהוד ברק, אם הוא חוליה באיזו שרשרת, הוא נציג ההמשכיות של דורות המנהיגים של תנועת העבודה, מפא"י ההיסטורית, מאז ימי בן־גוריון, גולדה מאיר ולוי אשכול. אך כאן טמון כל ההבדל שבעולם. מאז הסתלקותו של הדור הראשון, המהפכני, החלוצי, ממשיכיהם הפכו את הדעות הקדומות והאפליה של המייסדים לגזענות.
במילים אחרות ופשוטות: רבין, פרס, מוטה גור ואחריהם אהוד ברק היו הרבה יותר גרועים מבן־גוריון ומאשכול. דור המייסדים הזדהה עם גורל יהודי המזרח כחלק מתחושת השייכות לעולם היהודי. אצל מוטה גור (שמשום מה נשכח) זה התבטא באמירה "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". ובנט שולח למרכזי הליכוד את יחידות "אחריי" ואת "סיירת בנט", ש"נכנסת עמוק". כלומר, מעבר לקווים. אמנם ח"כ יוליה מלינובסקי היא לא שמאל, אבל מעל דוכן הכנסת היא צעקה: "תחזרו למרוקו, גם שם יש מלך". כלומר, ליכוד פלוס רפורמה זה דיקטטורה של "מרוקאים" ושל "בררה".
השאלה ההיסטורית העמוקה היא למה השמאל נמשך אחרי דמות מנהיגותית אפלה כמו ברק. הסיבה, כנראה, היא ההידלדלות המוחלטת של פוטנציאל המנהיגים בשמאל. פרופ' אבי בראלי, היסטוריון של מפא"י, אומר: "דור ההמשך של משה דיין ויגאל אלון זה כישלון שהוא טרגדיה; הדור הבא, של פרס ורבין, כבר היה פארסה".
אהוד ברק כבר מייצג מנהיגות ללא שום תוכן יהודי, ציוני או חברתי, והסימביוזה שלו עם "ג'ף" אפשטיין מלמדת הרבה. הוא וכפיליו האלופים והבכירים בדימוס עוסקים כמעט אך ורק במערכה מתמשכת לחיסולו הפוליטי, הציבורי והאישי של הפנומן שצמח בליכוד, בנימין נתניהו. פנומן במובן הזה שנתניהו הוא מנהיג לאומי בשיעור קומה היסטורי בדור של אליטה שצמחה בארץ, ועגנון זיהה כבר בשנות ה־40 את אותם ילידי הארץ כחלשים יותר מבחינה אינטלקטואלית ואישיותית אפילו בהשוואה לצעירי הישיבות ממזרח אירופה.
לפני שלוש שנים וחצי, במאמר ב"הארץ", אינס אליאס טענה שהביטוי "מכונת רעל" מתייחס למזרחים כלא בני אדם, עושה להם דה־הומניזציה. "זה לא ייגמר בבנט", היא ניבאה, "התעמולה הממוסדת נגד כל מי שמערער על האתוס הישראלי המערבי־ליברלי תלך ותשתכלל, כדי למלא את תפקידה העיקרי: שימור העליונות הלבנה בכל מנגנוני המדינה". המשבר של מרדכי דוד, והתנהלות היועמ"שית ויצחק עמית שנמצאים מעבר לקווי החוק, מוכיחים שאליאס צדקה.
לא מודים בכישלון
תגובת החרון המשתולל של השמאל למסמך בן 55 העמודים שהגיש רה"מ נתניהו למבקר המדינה משקפת בעיה: הכחשה מוחלטת של הלך הרוח בדרג הצבאי והמודיעיני, וחוסר רצון להגיע לחקר האמת באמצעות חזרה למסלול הביביפובי.
באופן טבעי, ראש ממשלה שעמד מול קשר נרחב שנועד לשלול מממשלתו את יכולת המשילות, ובראש ובראשונה את יכולתה להפעיל את כוחות המגן שלה, ירצה לדעת אם יש קשר בין המרידה במערכת הביטחון לבין מתקפת הטבח ב־7 באוקטובר, ואיך זה שלא היה שום מודיעין וכשהגיעו סימני התרעה לא שיתפו אותו בהתרעות. המודיעין הבסיסי, שמעבר לגדר מכינים מתקפה קרקעית ומתאמנים ברצינות לקראתה, פשוט לא היה. אמ"ן ושב"כ פספסו את קפיצת המדרגה הטכנולוגית וההנדסית של חמאס. התחקיר לגבי תוכנית "חומת יריחו" מוכיח דבר פשוט: המידע שהצטבר לא הפך למודיעין רלוונטי. בכירי צה"ל ושירותי המודיעין עסקו בהערכה לגבי כוונות האויב להסדרה והפרגמטיזם של סינוואר.
מעניין יותר שהאיום הטילי והמנהור המתקדם בעזה לא היו סיבה מספקת עבור צה"ל לפתח תוכנית לנטרול אותה מיני־צפון קוריאה שצמחה בפינה הדרומית־מערבית של מדינת ישראל. בשיחה שהיתה לי עם שר הביטחון ליברמן לקראת סיום תפקידו, וייתכן שזה היה קצת לאחר מכן, התייחסתי לרצועת עזה בשלטון חמאס כצפון קוריאה מיניאטורית. הוא חשב שאני מגזים, אבל שזה הולך לכיוון חיזבאללה: בתוך שנתיים נקבל בעזה חיזבאללה, צפה ליברמן.
אף אחד לא טוען שהציטוטים מתמלילי הדיונים בין 2014 ל־2023 אינם אותנטיים, מזויפים, משוכתבים. כמו בכל מלחמה, הפרוטוקולים מוזלפים לידיעת הציבור במגמתיות מסוימת לאורך השנים. התמלילים רק מחזקים את הנרטיב הפשוט: אחרי ההתנתקות אף אחד במערכת הביטחון לא רצה לחזור לעזה. צה"ל הגיע ל־7 באוקטובר כשאין לו תוכנית לכיבוש עזה. גלנט, שהיה בחוג שהקיף את שרון בתקופת ההתנתקות, פיקד על המבצע הקרקעי ב־2009-2008. זאת היתה הזדמנות ריאלית להחזיר את המצב לקדמותו, אך ברור היה שעם רה"מ אולמרט ושר הביטחון ברק זה לא יקרה. מסיבה פשוטה: זאת הודאה בכישלון ההתנתקות, וכל מערכת הביטחון היתה מושקעת בהתנתקות.
מי שמעניק מסגרת חשיבה נכונה לתקופה שלפני המלחמה הוא לא אחר מאותו אהוד ברק, בשיחה שקיים כמה חודשים לפני המלחמה בחוג הפרופסורים שמרכז חיים אסא: "ב־50 השנים האחרונות לשום דרג מדיני לא יצא משהו טוב ממלחמה שהוא יזם". הוא הדגיש שביבי לא ייזום מלחמה כדי להשתחרר מהמצור המחאתי־פוליטי שהוא נתון בו (ב־2023), אבל הוא כן הציע אפשרות שתתחולל הידרדרות מפעולות כלשהן, ותפרוץ מלחמה. גם תא"ל עיבל גלעדי כתב זאת במפורש באוגוסט 2023, שהמצב הנוכחי של הסרבנות והיחלשות המשילות (כתוצאה מהרפורמה) יוביל בהכרח למלחמה (שלושה שבועות במקלטים).
באופן בסיסי, לראש הממשלה יש תחומים רבים וקרבות רבים לנהל. זה כולל את כל היוזמות הכלכליות, מהגדלת הצמיחה דרך מתווה הגז ועד מעמדה הבינלאומי של ישראל, שלא לדבר על החזית האיראנית שממקדת אותו. הוא בהחלט רשאי לסמוך על צה"ל ועל שב"כ, על חיל האוויר ועל שאר הזרועות, שיידעו לסגור לו את הפינה הטורדנית של רצועת עזה. לא זכור שגולדה מאיר היתה צריכה לנעוץ דורבנות בישבנם של אלופי צה"ל כדי שיכינו תוכנית לצליחת התעלה ויתאמנו עליה.
בדיון שנערך בקבינט במארס 2016, השר יובל שטייניץ אפילו מפרט לרמטכ"ל איזנקוט ולשר הביטחון יעלון את סכנת ההתפרצות ההמונית דרך הגדר: "אנחנו מאוד־מאוד ממוקדים בשנים האחרונות בסכנת המנהרות... אנחנו מתעלמים מסכנה הרבה יותר גדולה... אנחנו לא מתמקדים באפשרות, שהיא קיימת בהחלט, של התפרצות על פני הקרקע לתוך שטחנו... התפרצות כזאת היא אפשרית באמצעים קלים יחסית, והיא יכולה להיות אפילו בהיקפים רחבים יותר... על פני השטח אין חומה שמונעת את הדבר הזה".
איזנקוט: "אבל יש".
שטייניץ מפרט בפניו את האמצעים הטכניים הפשוטים לפריצת המכשול, ויעלון מתווכח שמעל לקרקע אנחנו רואים אותם, ויש טנקים מסביב, יש כוחות.
מי שלא חושב על איום מהסוג הזה, גם מתעלם מהמידע של "תוכנית יריחו". התוכניות לפעולה מול עזה שעליהן חשבו נפתלי בנט וליברמן היו של מבצעים אוויריים מתמשכים, כשבוע-שבועיים. נכחתי בפגישה של כמה עיתונאים עם בנט, לפני כשש שנים. הוא דיבר על פינוי אוכלוסייה מעוטף עזה ועל חשש כבד מרקטות חדשות שנמצאות בידי חמאס, ואמר שלא צריך להכניס לעזה אף חייל, כי הכל יתבצע מהאוויר.
צריך לשאול את הרמטכ"ל לשעבר כוכבי, ואת שאר הצמרת של מערכת הביטחון, למה הם כל כך נרעשו מהדרישה של נתניהו בספטמבר 2019 לפעול בצורה מסוימת נגד גורמי הטרור בעזה. הדרישה בעקבות ירי הרקטות על אשקלון ואשדוד נראתה לרמטכ"ל ולחבריו כפעולה שעלולה לגרום למלחמה. הם נטרלו את ראש הממשלה באמצעות הפעלת היועץ המשפטי מנדלבליט, שטען שמדובר בפתיחת מלחמה.
