"היינו שניות מחילוץ חטופים, היחידה היתה כבר מחוץ לדלת": גל הירש מדבר | עמית סגל

"אתה תעמוד בזה?" שאל בנימין נתניהו את גל הירש. התאריך היה 8 באוקטובר 2023, בבוקר. הירש בדיוק החלים מסרטן. "זה" היה המשימה הקשה ביותר שהוטלה אי־פעם בשירות הציבורי: השבתם הביתה של חטופים ונעדרים במספר חסר תקדים, שעדיין לא היה ידוע אז. למעשה, הירש לא נקב בו עד לסוף נובמבר, כדי לא לתת לחמאס הזדמנות לטעון שחטופים הם בכלל נעדרים.

"בשעות הערב של 8 באוקטובר אני מבין שחסרים לנו 3,200 אנשים. בשבוע השני 1,060. בהמשך 400", אומר הירש.

יחיא סינוואר, כך מתברר עכשיו, תכנן לשמור את החטופים כנכס שיניב לו תשואה של 10 שנים. כן, 10 שנים של משא ומתן. "סיווגנו את החטופים לרון ארדים, כאלה שיש חשש שלא יימצאו; וקסמנים - חטופים במקום ידוע אבל עם סיכויי חילוץ נמוכים; רגב וגולדווסרים - חללים; או שליטים, כאלה שמחזירים בעסקה".

האתוס של מבצעי חילוץ נתקל, כמו פעמים רבות בעבר, במציאות. היה פער בלתי נתפס בין עומק המודיעין לבין סיכויי החילוץ הקלושים. "היו מקרים שיחידה שלנו היתה ליד הדלת, אבל ידענו שלא נשיג את השניות החיוניות לחילוץ, אז ויתרנו".

המלחמה ערבבה בין הסוגים. "לא היה בעידן המודרני אירוע של צבא מתמרן עם שש אוגדות, כשבשדה הקרב מוחזקים מאות חטופים בעשרות מיקומים. כשהחל התמרון, ב־26 באוקטובר, עבדנו ממשרד מאולתר שסידרו לנו באחד הווי־וורקים, וכל המשפחות רצו אלינו וזעקו 'מה אתם עושים להם'. אנחנו התעקשנו תמיד על הסדר: שו"ן ותמרון, בלי לוותר על אף אחד משניהם".

המפגש עם הקטארים נוצר זמן קצר לפני כן. הירש צלצל לנייד של בכיר קטארי, שהציע את שירותי התיווך של מדינתו. איך אדע שאתה יודע לספק את הסחורה, שאל. "תגיד מה אתה צריך", השיב הקטארי. "תוציא לי חטופים", השיב הירש. הוא ירד דרומה לעזה, לפקח על הפיילוט של השחרור. הוא המתין בחדר של המח"ט החטוף החלל אסף חממי, פקוד של הירש בעבר. למחרת שוחררו יהודית ונטלי רענן. אחר כך הגיעו החטופות יוכבד ליפשיץ ונורית קופר דרך מצרים. קטאר קיבלה את תפקיד המתווך.

"מה הרג אותי?" אומר הירש, "הפער האדיר בין מה שאני רואה בחומר ובחדרי המשא ומתן. בפנים הם דרשו כניעה מוחלטת ובחוץ שידרו שישראל הסרבנית. השיא היה ברמדאן: סינוואר תכנן 'מבול אל־אקצא 2', אבל אותנו האשימו שבסירובנו להפסקת אש במהלך הצום אנחנו מטרפדים עסקה".

בחמישי בבוקר סגרו רשמית את המטה. הירש יישאר עם פרטים שיישא, כמו עמיתיו, כל חייו. מתוקף תפקידם ראו כל סרטון, צפו בכל זוועה, שמעו כל עדות: "כבר מתו לי אנשים בידיים, הרגתי וכמעט נהרגתי, אבל לא ראיתי דבר שואתי כזה, דבר תנ"כי כזה".

בסוף, בידיים שלנו

ג'ארד קושנר וסטיב וויטקוף הבחינו היטב במבטים הספקניים סביבם, במשרד ראש הממשלה, מבטים שאומרים: כמה נאיביים אתם אם אתם חושבים שחמאס יתפרק מעצמו, בלי מגע יד צה"ל. "נולדתי בלילה", אמר להם קושנר, "אבל לא נולדתי אתמול בלילה". האמריקנים הבהירו שלא שכחו מי זה חמאס ומי הם העזתים. אנחנו זוכרים היטב, אמרו, שאפילו אדם אחד לא התקשר אל הקו החם שפתח צה"ל להסגרת חטופים. אפילו בגרמניה הנאצית היו חסידי אומות עולם, וזה בלי הבטחה ל־5 מיליון דולר.

הפערים בין ארה"ב לישראל בנוגע לעזה גדולים משהיו, זה נכון, אבל קטנים משדווח. המחלוקת העיקרית היא באשר לשיקום. הבית הלבן הבהיר ששיקום עזה לא יחל עד שיתחיל תהליך פירוז עזה מנשק, זאת אומרת שהכנסת חומרי הבנייה אמורה להתאפשר כבר כאשר הפירוז יתחיל, הרבה לפני שיסתיים. ישראל אינה מוכנה לכך, לקחי הניסיון המר שהמלט והברזל הולכים קודם כל למנהרות.

גם סיפור הנסיגה הישראלית לא הוכרע: האם הנסיגה תהיה הדרגתית, בהתאם להתקדמות הפירוז, או שלא תהיה כל נסיגה עד להשלמת הפירוז? נתניהו מתנגד להזזת הגבול כל עוד נשאר נשק ברצועה, או כמו שאומרים את זה בעברית: עד עולם.

"עדיין, רוב הסיכויים הם שהשמדת חמאס תתבצע בסוף בידי חיילי צה"ל", אמר גורם אמריקני, "אבל מה אכפת לכם אם נתחיל אנחנו בפירוז בדרכי שלום? ברור שחמאס מתמהמה, וברור שירצה לשמור אצלו נשק, אבל מה יקרה אם למשל רק 10,000 קלצ'ניקובים יימסרו ורק 50 מנהרות יושמדו בלי קרב, מה זה מפריע? אנחנו ואתם לא ממהרים לשום מקום. זה רק יחסוך עבודה לצה"ל".

לא תהיה מלחמה כמו זו שהגיעה השבוע אל סיומה הסמלי, מאמינים האמריקנים. גם כי העולם לא ייתן, וגם כי הזמן ישמש לבנות בצד הישראלי של הקו הצהוב דיור זמני שאליו תעבור אוכלוסייה משמעותית, כך שהלחימה לא תהיה בריכוזים צפופים. זו תהיה לחימה מהירה יותר, נקייה מאילוצי חטופים ובמידת האפשר מפגיעה בבלתי מעורבים.

העולם לא בעדכם, אמר הצמד קושנר־וויטקוף לנתניהו, אבל הוא בהחלט נגד חמאס. נצלו את זה.

מה נעשה בחטוף הבא?

שמונה מאות ארבעים ושלושה ימי החטיפה הביאו איתם מחזות בלהה שלא עלו על הדעת קודם: חילוץ גופות ממקררי ארטיקים, חיטוט בבתי קברות בחיפוש אחר עצמות, בשבוע השני אפילו נשקל להעניק לכל החטופים אזרחות אמריקנית, כשחמאס רמז שישחרר קודם אזרחים בעלי נתינות זרה.

אבל יש מחזה אחד שנחסך: לו נחקק דוח ועדת שמגר, זה שקובע כללים קשיחים מאוד למשא ומתן עם חוטפים, האם החברה הישראלית ההמומה היתה מאפשרת לשמור עליו, או שבלחץ חמאס היתה מתכנסת הכנסת ומבטלת את החוק, לדרישת סינוואר?

הרי הוועדה המליצה לנתק כל קשר בין משפחות החטופים ("השבוי") לבין מקבלי ההחלטות כדי למנוע לחץ בלתי ראוי, גזירה שהילדים של חורף 23' לא היו עומדים בה. היא דרשה למנוע פרסום פרטים מהמשא ומתן, נאיביות שמעוררת צחוק מר. והיא גם קבעה מסקנה מעניינת, הרבה לפני 7 באוקטובר: למדינה יש מחויבות רבה יותר להחזיר חייל חטוף מאשר אזרח. האם מול עיניה עמד תרחיש של חטיפת אם עם שני ילדיה הג'ינג'ים הרכים?

ארבעה ראשי ממשלה כיהנו כאן מאז הוקמה ועדת שמגר, או בשמה הלא רשמי: הוועדה להפסקת הסחיטה בידי חוטפי ישראלים. חלק מראשי הממשלה נדדו לשמאל הקיצוני, חלקם כרתו ברית עם הימין הרדיקלי, אבל המשותף לכולם הוא שלא אימצו את הדוח. עוד לפני פרשת החטופים יש כאן עיקרון של ראשי ממשלות: אנשים שמכורים להשפעה ולכוח לא אוהבים לכבול את ידיהם שלהם. כמו שאמר פעם אפרים קישון: אני לא נוהג לחתור תחת עצמי.

אבל הסיבה העיקרית שהחוק לא אושר עד היום היא - כמו, להבדיל, בחוק הגיוס - שאי אפשר לשנות תרבות באמצעות חקיקה. אתוס של מדינה או מגזר - יהא צודק או שגוי ככל שיהיה - ישטוף כל החלטה של הכנסת או הממשלה. גם איתמר בן גביר משלה את עצמו כשהוא מקדם עונש מוות חובה. איך תיראה ישראל אם החוק יבוטל לדרישת ארגון הטרור הבא?

ישראל, כמדינה, חייבת לנקות עכשיו אחרי עצמה ולתקן את הנזקים העצומים שנגרמו לה בשדה טרור החטיפה. אפשר להתבשם ממה שקרה בכיכר החטופים, ולספר ש"אנחנו החזרנו אותם". ואפשר להיישיר מבט אל המציאות ולראות את המחיר הנורא שנגבה.

הנה, אפילו הנשיא המנוח שמגר התמקד רק במספר המחבלים שישוחררו תמורת כל ישראלי. הוא לא העלה בדעתו שיבוא יום והאויב ידרוש בתמורה מחירים אסטרטגיים כמו נסיגות או הפסקת המלחמה.

ולכן הכלי שנדרש יהיה חייב לשלב הסכמה לאומית רחבה ולהיות קשיח פחות מוועדת שמגר, אבל קשוח יותר מהמדיניות הישראלית הנוכחית. אולי אמנה עם עקרונות יסוד שעליה יחתמו רוב ראשי המפלגות, אולי ועדה ציבורית. כמו שהציע פעם אלתרמן: "לִשְׁלֹחַ אֶת יָדִי לִמְּדַנִי הֶחָרָשׁ, וְסָח לִי, בְּגִשְׁתִּי נִלְהָב לַמְּלֶאכֶת: 'יֶלֶד, אֱחֹז אֶת הַמַּכְשִׁיר חָזָק אֲבָל חַלָּשׁ'".

סופה של עלילה

חוסר הנוחות והמבוכה כמעט נוזלים מדפי הפרוטוקול. מפקד פיקוד המרכז הקודם, אלוף (מיל') יהודה פוקס, התנדנד במבוכה על דוכן העדים. "מאוד לא רציתי לבוא לפה", אמר, "שנה אני לא רוצה לבוא לפה ומבקש מכם למשוך את העדות שלי ולא לבוא. ביקשתי במשך שנה לפחות לא להגיש את התצהיר הזה, למשוך אותו ולא להגיש אותו".

היתה לו סיבה טובה. פוקס עמד להכניס את ראשו אל תביעה משפטית בסכום צנוע יחסית, אך בפרשה בעלת משמעות ציבורית רחבה בהרבה: האם, יומיים לפני הטבח, אכן הוסטו כוחות צה"ל שנועדו להגן על יישובי העוטף, וזאת בגלל קפריזה של ח"כ צבי סוכות?

חודשיים אחרי פרוץ המלחמה האשים אלוף פיקוד הדרום לשעבר דן הראל את סוכות באחריות לרידוד הכוחות בעזה ערב הטבח: "היה גדוד העתודה של אוגדת עזה, שהוקפץ לאבטח את הסוכה שח"כ צבי סוכות שם בתוך חווארה". כוונתו לסוכה שהקים חבר הכנסת יומיים לפני הטבח, אחרי פיגוע שאירע בכפר העוין בשומרון. סוכות וראש המועצה יוסי דגן תבעו את הראל, שתבע בחזרה.

במשפט שמתנהל אצל השופט מנחם מזרחי, המוכר מפרשות אוריך־פלדשטיין, התברר דבר יוצא דופן: במסגרת הסיוע להראל אירח אותו פוקס לפגישה, ואף מסר לו התכתבויות פנימיות בצבא, לרבות עם אלוף אחר במטכ"ל ועם קצין אגף המבצעים בפיקוד. אחר כך חתם מפקד פקמ"ז על תצהיר, אבל אז, מתברר, הוא התחרט. "זו היתה טעות חמורה שלי שנתתי את ההתכתבות שלי עם מישהו אחר, ששמתי אותה על השולחן", אמר פוקס לפרוטוקול.

מייד יתברר מדוע. הוא הבהיר שלא הועבר גדוד, לא מהדרום, ולא כדי לאבטח את הסוכה: "אני זוכר שכתוב פה איפשהו שהוסט גדוד, ולדעתי קיבלנו רק פלוגת אגוז. והסטה בין גדודים ויחידות שבאים אחרי כל פיגוע זה קורה כל הזמן".

פוקס נשאל על ידי עורך הדין של הראל אם הסיבה היא התפרעויות מתנחלים, והשיב: "הסיבה הבסיסית לתגבור כוחות היא פיגוע על ידי מחבלים. זו הסיבה הבסיסית, מחבלים, לא התפרעויות. עכשיו, יש גם התפרעויות". השופט מזרחי, חד כתמיד, שאל ישירות: "הטענה היא שבאותה עת אם אתה שולח גדוד וחצי מהדרום כדי לאבטח את הסוכה של מר סוכות, אתה מגיע למצב שאין כוחות (בדרום)".

"יש פה שתי אמירות לא נכונות", אמר פוקס, "אחד, לא הגיעו אלינו גדוד וחצי. ב', הם לא הגיעו מהדרום, לפחות מה שאני יודע. אין שום קשר לסוכה. אני לא אבטחתי בחיים שלי סוכה".

הראל מצא את האשמים בטבח, ואלה כמובן מתנגדיו הפוליטיים. אין זה משנה כלל שהכוחות לא היו בדרום אלא בצפון, לא גדוד אלא פלוגה ולא כדי לאבטח פרובוקציות יהודיות אלא כדי להגן מרוצחים ערבים. אם דחוף לו כל כך למצוא אשמים יהודים בטבח, הוא יכול פשוט להביט במראה, אל האיש ששפט סרבני גירוש מגוש קטיף ואז עודד סרבנות המונית ערב הטבח. יש כמה אלופים שישמחו לספק לו התכתבויות פנימיות על ההשפעה של המהלך המופקר הזה על דימוי צה"ל בעיני האויב.