ד"ר מוטי גיגי, סוציולוג, חוקר יחסי מרכז ופריפריה. מרצה בכיר במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר. מיוזמי הוועדה האקדמית בכנס 30 שנה למהפכת המכללות וחבר בה
ד"ר גיגי, בימים אלה מציינים 30 שנה למהפכת המכללות האקדמיות בישראל, שבשעריהן נכנסו גם סטודנטים מזרחים, חלקם דור ראשון להשכלה גבוהה - כלומר הראשונים מבני משפחתם שפתחו בלימודים אקדמיים. איך מרגיש סטודנט כזה?
"כסטודנט מזרחי, דור ראשון להשכלה גבוהה, זו חוויה מורכבת. בתואר הראשון שלי, במכללת ספיר, הרגשתי בבית באופן יחסי. אבל בתואר השני שלי, באוניברסיטת תל אביב, הרגשתי תחושה קשה, עמוקה, שאז עוד לא היו לי מילים לתארה. בדיעבד, הרגשתי שם חוסר שייכות שנבע מרקע תרבותי אחר, מתחומי עניין אחרים.
"מניסיוני כמרצה אני מבין את הקושי של קבוצות שמגיעות מאוכלוסיות מוחלשות, שהן דור ראשון להשכלה אקדמית. אותם סטודנטים לא מסוגלים להרים אצבע ולומר 'לא הבנתי מהן המילים הלועזיות האלה'. הסטודנטים חושבים שהם הבעיה, שהם לא מספיק חכמים.
"עבורי, פרופסור היה נציגו של אלוהים עלי אדמות, והתחושה הזו ליוותה אותי במהלך הלימודים. הרגשתי שאני נכנס לבית הכנסת של החילוניות, המערביות, האשכנזיות. כך שמצד אחד אתה נחשף לידע רב, ואילו מצד שני חוויתי ניכור, בדידות ואפילו עוינות סמלית. אנשים נחמדים אליך, אבל זה לא הרגיש אותנטי".
מתחת לפני השטח קרה משהו אחר.
"בספר 'מגוונים את מגדל השן' (הוצאת פרדס) קראתי לזה 'אילו הקירות היו יכולים לדבר'. כשנכנסתי לבניין נפתלי באוניברסיטת תל אביב - המועקה היתה בסוף המסדרון. בשלוש אחר הצהריים הרגשתי שאני חייב לצאת משם, לא יכולתי יותר. זה היה עוצמתי וחזק".
מאז עברו כ־20 שנה. האם כיום זו עדיין החוויה של סטודנטים שהם דור ראשון להשכלה?
"לדאבוני, כן. יש לי שני סטודנטים שלמדו בספיר בתואר הראשון ובאו מהפריפריה, וסיימו את לימודיהם לתואר שני באוניברסיטת תל אביב לפני שלוש שנים. הם הרגישו תחושות דומות - ניכור, בדידות, שהם לא מספיק חכמים. וזה יותר חזק בתל אביב, ביחס לבן־גוריון ואולי אפילו ביחס לעברית ולבר־אילן, כך אני משער. במכללות הסיפור אחר - כי יש יותר סטודנטים שבאים מאותו מילייה, מהפריפריה, וזאת לצד מרצים נגישים יותר. המכללות מייצגות מרחב ביתי יותר מאשר מרחב אקדמי אוניברסיטאי".
המיקום הגיאוגרפי משחק תפקיד, כמובן, ותורם לחוויית הסטודנט. עד כמה עמוק הפער הפסיכולוגי בין סטודנט שנוסע מרחק של קילומטר מהבית ומגיע ללימודים לבין סטודנט שגומע עשרות קילומטרים לשם כך?
"תראה, יש גם אנשים בשדרות שמרגישים שההגעה למכללת ספיר היא קו שאי אפשר לחצות, ועל פניו מדובר בפחות מקילומטר בקו אווירי. הם מרגישים לא שייכים. אבל המצב מחמיר כשמדובר על יציאה מהפריפריה אל מרחבי האוניברסיטה. זו חציית רוביקון, משום שהמרחב שממנו הם באים שונה בתכלית. לדוגמה, אחת הכותרות בספר 'מגוונים את מגדל השן' היא 'איך אומרים סילבוס באנגלית?' - אלה פערים בסיסיים.
"בספר גם סיפרה פרופ' רחל גלי צינמון, דקנית ביה"ס למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, על האופן שבו החליטה להחליק צמידים מטריפולי שקיבלה מאמה, משום שלא ענדה אותם, אולי כי התביישה במזרחיות הבוקעת מהם. כששוחחה עם איש אקדמיה אחר, הוא סיפר לה כי הדבר הראשון שחלק מהסטודנטים המזרחים נוהגים לעשות עם כניסתם לאקדמיה הוא הורדת החוט האדום שעל פרק כף ידם, כי כך מזהים אותם, את המזרחים, מהר. היא כתבה שעצב גדול הציף אותה למשמע הדברים, כי גם היא הורידה את החוט האדום שלה. 'הצטמצמתי לשני צמידים שאני מרבה לענוד היום, גם כתזכורת', היא כתבה".
זה מצמרר. אלה אותם ויתורים של מזרחים על חלקים אימננטיים מזהותם עם כניסתם לאקדמיה.
"והם נכנסים למרחב שבו השורשים והרקע שלהם לא רלוונטיים, ואף עדיף להסתירם, להעלימם. במקביל, הם נחשפים לעולם תוכן שלם שכמעט אין להם ידע מקדים לגביו".
אנטגוניזם מובנה
הדברים שאתה אומר חזקים במיוחד, והם מקבלים משנה תוקף כשקוראים את הנתונים: לפי נתוני האקדמיה הצעירה הישראלית שיעור בוגרי דור ראשון להשכלה גבוהה באוניברסיטאות עומד על כ־74% בתואר ראשון, על כ־80% בתואר שני, ועל כ־88% בתואר שלישי. אלה מסות של סטודנטים, ואיש לא נותן על כך את הדעת.
"יש מסה קריטית של דור ראשון השקופה למערכת, לא זוכה לטיפול מיוחד ונאלצת להסתדר ללא מלגות וליווי. הנתונים זועקים לשמיים, והם מ־2023. לשמחתי, ב־2023 גם הלמ"ס יצאה לראשונה עם נתונים באשר לדור הראשון להשכלה אקדמית. כיום זו קטגוריה לגיטימית. עם זאת, אין למשל מחקר עדכני שעוסק בחלוקה המגדרית־אתנית־לאומית וגיאוגרפית של מרצים באוניברסיטאות. ב־2012 הנתונים היו חמורים: פחות מ־8% מזרחים, פחות מ־2% נשים מזרחיות, ושיעור ערבים כמעט אפסי. כשבדקנו את הנושא במכללת ספיר מצאנו רוב אשכנזי מובהק בסגל, לצד רוב של סטודנטים מזרחים".
הפערים הללו, של סגל אשכנזי מול ריבוי סטודנטים מזרחים, עלולים ליצור קיפוח מול הסטודנטים המזרחים, משום שהסוציאליזציה שלהם, במודע או שלא במודע, עלולה להיות מדכאת, לא מעצימה. בעבר שמעתי על סטודנט שסיפר כי במוסד שבו למד, המרצה אמר כי ברור שלא כל הסטודנטים יודעים עברית באותה רמה, תוך שאולי כיוון למזרחים שבסטודנטים. הוא חש עלבון.
"ולכן חייבים לבדוק את הנושא ולהוסיף עוד סגל מזרחי, וגם של יוצאי אתיופיה, באקדמיה. אמנם יש שינויים לטובה - יו"ר המל"ג הוא מזרחי, לראשונה בהיסטוריה, ומגיע מעולם המכללות, וכך גם נשיאת מכללת אחוה, אבל עדיין - האוניברסיטאות רחוקות מלהיות מגוונות. המיעוט של סגל אקדמי שהוא דור ראשון להשכלה נוכח שם בין שנרצה ובין שלא, ויש לייצר מודעות גבוהה יותר בנושא.
"כשעבדתי כמתרגל בקורס מבוא לסוציולוגיה באוניברסיטה, פירשתי לסטודנטים את כל מושגי הבסיס הלועזיים: סוציאליזם, קומוניזם, פשיזם. יש אנשים סופר־אינטליגנטים שפחות מכירים את המושגים, וזה מלחיץ אותם. רק כשמפרשים אותם בבירור - פתאום זה פשוט. אבל ברגע שמרצים מניחים אליטיזם שפתי כקריטריון, פה מתחילות הבעיות, שחלקן מביאות גם ליותר הסתרה זהותית ועדתית מצד הדור הראשון, וגם לשיעורי נשירה גבוהים יותר בקרב תלמידי דור ראשון להשכלה".
מה אפשר לעשות בעניין?
"נדרשת מעטפת. מלגה זה לא מספיק. אני בוגר של קרן אייסף בדוקטורט ובפוסט־דוקטורט - וזה היה הרבה יותר ממלגה. העניין המשמעותי היה מפגשים חודשיים, שיצרו תחושת שייכות, מקום שבו אפשר לדבר ולהיות בחוויה אחרת, לא כזו שבה הקירות סוגרים עליך.
"פתאום, באותו חדר, יושבים 45 דוקטורנטים מפיזיקה, ממתמטיקה, מרפואה - חוד החנית באקדמיה - רובם מזרחים מהפריפריה, ובחוויה שלהם הם מרגישים בודדים, לא שייכים, שהם לא מספיק טובים, וסובלים מתסמונת המתחזה.
"כיום דור ראשון להשכלה אקדמית בקרן אייסף כולל אשכנזים, ערבים, חרדים, אשר חוששים שעוד רגע ייפרדו מהם לשלום, שהם לא מבינים איך הם הגיעו לפה. זו חוויה פסיכולוגית שמשותפת לאנשים רבים. אם כך, זו כבר בעיה סוציולוגית. ופתאום זה משחרר אותך, כי אתה מבין שיש פה משהו גדול מהעולם האישי שלך. ההבנה הזאת כשלעצמה עשויה לסייע גם בהתמודדות עם שיעורי הנשירה".
אני מניח שהתחושה הזו לא חולפת כל כך מהר, וחורגת גם מעבר למושב הסטודנט.
"היו לי שנים שבהן חשבתי שעוד רגע יהודה בארקן ייכנס לכיתה ויגיד לי - עבדנו עליך, לא באמת התקבלת, אפילו כשהייתי מרצה. זה רדף אותי. יש מחקר של סיגל אלון באוניברסיטת תל אביב שמראה כי אנשים ממעמדות נמוכים לא מגישים את עצמם למלגות ולמשרות הכי נחשבות, כי הם מרגישים לא ראויים".
חלקם לא מגישים, וחלקם מגישים ולא מתקבלים. מצד שני, יש מי שיאמרו שזו מריטוקרטיה, רק המוכשרים והראויים נבחרים. מה רע בזה?
"אני מת על שיח המריטוקרטיה, כי איך יכול להיות שהמריטוקרטיה היא בצבע מסוים, משויכת רק לעדה מסוימת, וכמעט אין מחקר שבודק אותה לעומק, כולל כמה 'בנים של' נמצאים בתוך המערכות האוניברסיטאיות. המערכת נוטה לקבל אנשים מאותו מילייה.
"מה שמעניין אותי הוא מה לא נחקר. אין מחקר מסודר שמראה את הייצוג של מרצים על פי חלוקה אתנית, לאומית, מגדרית וגיאוגרפית באוניברסיטאות ובמכללות, למעט מחקר תזה של ישראל בלכמן מ־2012. השאלה היא למה?"
איפה אתה כן רואה נקודות אור?
"הסיפור המזרחי־אשכנזי מוליד אנטגוניזם מובנה, אבל כשמשתמשים במושג דור ראשון להשכלה - אנשים נוטים להקשיב. לפני כשנה השתתפתי בפאנל דור ראשון להשכלה גבוהה באוניברסיטה העברית, ודקן הסטודנטים של האוניברסיטה סיפר שיש להם שיעור נמוך של סטודנטים מדור ראשון. הוא אמר - תבואו. זה היה יפה ומשמעותי בעיניי, וצריך לראות עוד מחוות כאלה גם בתארים מתקדמים וגם בתקנים, כמובן".
בדרך למבוי סתום?
בתחילת החודש הבא (5 בינואר) תשתתף בכנס, שאתה גם ממארגניו, המציין 30 שנה למהפכת המכללות האקדמיות בישראל, שיתקיים במכללה האקדמית אשקלון. בחלוף השנים, האם המכללות הצליחו לצמצם פערים או שהן רק יצרו מסלול נפרד, מעין סוג ב' לפריפריה? ויותר מכך - אולי המכללות רק מקבעות את הפערים האתניים ומנציחות את השד העדתי?
"ב־1997 הזהירו החוקרים ברברה ושלמה סבירסקי ממערכת 'דו־דרגתית'. כלומר, מי שיגיעו למכללות הם אנשים מהפריפריה החברתית־תרבותית־כלכלית, בשעה שלאוניברסיטאות יגיעו מהמרכז החברתי־תרבותי־כלכלי. אז מצד אחד המכללות כן סיפקו אלטרנטיבה, הגדילו וגיוונו את היקף הסטודנטים בעלי תואר ראשון מהפריפריות, ולדעתי יצרו הצלחה פנומנלית. מספר הסטודנטים במערכת ההשכלה הגבוהה עלה מכ־60 אלף סטודנטים בתחילת שנות ה־90 לכ־350 אלף סטודנטים השנה. זו מהפכה.
"מנגד, המצב לא מושלם והמכללות עדיין במצב לא פשוט, ואף בנחיתות ביחס לאוניברסיטאות. למשל: סגל אקדמי במכללות הציבוריות מלמד 30% שעות יותר, אין להם שבתונים כזכות מוקנית, אין הקדשת זמן למקום, ועוד. אני סבור שכעת ניצבות המכללות בצומת קריטי".
כלומר?
"המכללות נלחמות בשיניים על סטודנטים, כי התקציב שלהן מתבסס על מספר הסטודנטים, ולכן הן עלולות להוריד את הרמה בחלק מהמקרים. באוניברסיטאות המצב שונה - כי עיקר התקציב מגיע ממחקר, ולא רק מסטודנטים, שמהווים נתח קטן יותר. לכן חייבים לשנות את אופן התקצוב של המכללות ולעבוד בתנאים של אוניברסיטאות לכל דבר ועניין. חשוב לצייד אותן בתקציב מדע יישומי, כדי שלא יהיו תלויות רק בתקציב המתבסס על מספר הסטודנטים".
אז אולי הקמת המכללות היתה טעות, והמעשה הנכון היה להקים עוד אוניברסיטאות בפריפריה.
"זה מורכב, וזו בדיוק הדילמה שעמדה בפני אמנון רובינשטיין ז"ל - הרחבת האוניברסיטאות הקיימות או הקמת המכללות. הוא בחר במכללות כי הקמתן היתה זולה יותר, וייזקף לזכותו שהוא גרם למהפכה חברתית. לשאלתך, אם ייעשה שינוי תקציבי שיסייע למכללות להתבסס גם על תקציבי מחקר יישומי, אזי המכללות יוכלו לפרוח אף יותר והקמתן לא תהיה בגדר טעות. אבל אם השינוי לא ייעשה - המכללות יגיעו למבוי סתום, וזה עלול לסכן את קיומן ולהוריד את רמתן".
מבוי סתום?
"נכון להיום, כפי שציינתי, יש כ־360 אלף סטודנטים. מספרם כבר לא יגדל דרמטית. הגענו למיצוי מספר הסטודנטים שייקלטו במכללות, ואנחנו נחשבים לאחת המדינות הכי משכילות בעולם. לכן הצעד הבא של המכללות הוא לייצר תשתית, אקדמית והוראתית, שעל בסיסה הן יוכלו להתפתח. אם זה לא יקרה, באמת תיווצר כאן מערכת דו־דרגתית, שבה סעיף המגורים בתעודת הזהות, והמיקום הגיאוגרפי שבו סיימת את התואר, עדיין יקבעו את תקרת הזכוכית".
