"העם היהודי אינו יודע לשמוח": המלחמה הנסתרת על יום העצמאות

ד"ר עדי שרצר, היסטוריון, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית. מחבר הספר "זמן מתן מדינתנו" (הוצאת מרכז זלמן שזר), העוסק בעיצובו של יום העצמאות

ד"ר שרצר, בספרך החדש "זמן מתן מדינתנו", אתה חוזר לרגע שבו המצאנו את החג הכי ישראלי בלוח השנה - יום העצמאות. אתה טוען שמאחורי המנגלים והדגלים הסתתר קרב יצרי על עצם הגדרת הזהות היהודית־ישראלית. קח אותנו לרגעים הקטנים, הפחות ידועים, של הקמת המדינה.

"במרכז האירוע הראשון שעולה בזיכרוני, יצחק רבין יושב בקריית ענבים, ביום הקמת המדינה, ה' באייר תש"ח, ועסוק בקרבות שלו במלחמה בדרך לירושלים. בספרו 'פנקס שירות', הוא כותב עד כמה רגע הקמת המדינה לא היה חגיגי: קולו של בן־גוריון נשמע ברדיו, והחיילים התחננו שיסגרו את המכשיר, כי הם פשוט רצו לישון ולהתכונן לקרב. הרגע הזה מציג את התפר בין האירוע הלאומי הגדול לבין הצורה הפרוזאית שבה הוא פוגש את האנשים שעושים את ההיסטוריה.

"אירוע אחר קשור בסימפוזיון שערך ב־1955 שר החינוך דאז, בן־ציון דינור. הוא מבקש לעצב מחדש את יום העצמאות, ומבטא כמיהה לייצר משהו הוליסטי, אותנטי, ישראלי־יהודי, חג שמקובל על כולם".

עם קידוש ויין בערב, ואפילו קריאת הגדה. אבל זה נתפס כמאוד מלאכותי.

"הוא ניסה לייצר משהו אותנטי שמזכיר את חגי ישראל. עניין המלאכותיות לא הפריע לו, משום שגם מנהגים שנראים לנו מובנים מאליהם, כמו עמידה בצפירה, התחילו בהחלטה מלאכותית. אבל הניסיון שלו לייצר טקסים ברורים ומותאמים לכל היה בלתי אפשרי ליישום. יש לנו נטייה לחשוב שהחברה הישראלית המוקדמת היתה אחידה בתפיסותיה ובדעותיה, אבל זה לא נכון. אמנם היה רצון לדגם יהודי ודמוקרטי, אבל לא היתה הסכמה על מה הדגם הזה אמור לכלול".

על מה כן היתה נטייה להסכים?

"על המקומות שבהם יש תנועה בתוך הטקס, על המקומות הפשוטים והנגישים לקהל. טקס המשואות, למשל, שורד כבר יותר מ־70 שנה משום שהוא מדבר ללב הישראלים. עד לאחרונה, כל אחד יכול היה לזהות את עצמו בטקס הזה. הזיהוי העצמי הזה חשוב, משום שביום העצמאות מספרים את הסיפור שלנו. ואם אדם או קבוצה לא מזהים את עצמם בסיפור הזה - זה מרתיח".

מעבר לחלקות ההסכמה הקטנות, הניסיונות של בן־ציון דינור לצקת תוכן רוחני־יהודי ליום העצמאות נתקלו בהתנגדות חריפה, דווקא של הממסד הדתי. מדוע?

"דינור שייך לקבוצה שכמעט נשכחה, אנשים מסורתיים מאוד וחילוניים מאוד. יש להם הרבה ביקורת על הממסד הדתי, אבל הם מדליקים נרות שבת, מבקרים בבית הכנסת או צמים. זו קבוצה גדולה גם היום, אבל בשנות ה־50 היא היוותה את רוב היישוב. אלא שהמסורתיות הזאת היא זו שפוצצה את הקשרים הטובים עם הממסד הדתי. הפוליטיקאים הדתיים היו יכולים להכיל אנשים חילונים ששברו את המסגרת, אך התקשו להכיל מישהו משלהם שעושה זאת".

ובמקביל, בן־גוריון ניסה להגן על היהדות המסורתית מפני השתלטות מגזרית.

"היה לו הרבה מה להגיד על הדתיים, אבל כראש ממשלה יש לו תפיסה הסדרית־הסכמית: שמירה על שלמות המסגרת והתמקדות במוסכם. עבורו, יש דברים חשובים מהתרבות היהודית. הוא לא רצה חוקה כדי לא להצית ויכוחים עקרוניים על אופי המדינה. בן־גוריון היה אדם מורכב, אבל כמנהיג הוא היה איש של פשרות, ששאף לייצר קואליציות רחבות, מבלי שלמדינה יהיה תפקיד בעיצוב התרבות. בנוגע ליום העצמאות, הוא סבר שאין להנדסו חברתית כי הוא הבין שיכולת המדינה לכך מוגבלת".

"בן־גוריון היה אדם מורכב, אבל כמנהיג הוא היה איש של פשרות, שלא חתר לכך שלמדינה יהיה תפקיד בעיצוב התרבות. בנוגע ליום העצמאות, הוא סבר שאין להנדסו חברתית כי הוא הבין שיכולת המדינה לכך מוגבלת"

כהמשך לפשרות בן־גוריון, אולי הפשרה הגדולה מכולן היא בחירת התאריך: ה' באייר, על בסיס הלוח היהודי, ולא הלועזי.

"ה' באייר, כפי שהאנקדוטה של רבין מלמדת, לא היה בהכרח יום חגיגי, אלא יום מתוח, כי למחרת הפציצו את תל אביב. מנגד, בכ"ט בנובמבר קיבלנו אישור להקים מדינה. כשבוחרים ביום כזה, המסר הוא שאתה חלק ממשפחת העמים, החוק הבינלאומי והאו"ם. זו גם היתה הסיבה להתנגדות לציון יום זה, בשל יחסינו המורכבים עם האו"ם ועם מדינות נוספות. בסופו של דבר התקבע ה' באייר, בעיקר כדי לשמר לאומיות ועבריות בתקופה שבה היתה דחייה מוחלטת של הלעז".

בין ציונות לדלות

אתה מציין בספר שכוחו של יום העצמאות טמון בכך שלא כפו עליו תרכובת זהותית אחת. יש תחושה שזה יום דינמי יותר, תערובת. ערב החג, למשל, נעדר תוכן ביתי חגיגי שמאפיין חגים אחרים. האם באלמנטים האלה נעוץ סוד ההישרדות של יום העצמאות כקונצנזוס?

"הגיוון שלו מאפשר את הישרדותו, אבל בחלוף השנים הוא כן חג שמחפש משמעות. בשנים האחרונות אנחנו רואים תופעות מעניינות של מנהגים מתפתחים: למשל, קריאת מגילת העצמאות, ממש כמו קריאה בתורה. זה טקס שמבטא חיפוש שאופייני למצבנו, שבו הרצון בסיפור משותף עמוק יותר מאשר היכולת להגיע אליו קונקרטית. ובלי סיפור משותף יש מדינות שמתפרקות לגורמים - שתי שכנותינו מצפון, למשל. מישהו צריך לנהל את הסיפור הישראלי, גם כשהוא נקלע לוויכוחים עמוקים".

חלק מהסיפור המשותף שלנו כאן נסב סביב הנושא הביטחוני וצה"ל. ועם זאת, על אף הפופולריות שלו, המצעד הצבאי נעלם ממסורת יום העצמאות.

"זה היה האירוע הכי פופולרי בשנות ה־50, שהוציא לרחוב אלפי אנשים. אבל מהרגע הראשון נרשמה סביבו ביקורת בלתי פוסקת: עד כמה אנחנו רוצים שהצבא יתפוס מקום מרכזי בסיפור הלאומי שלנו?

"הביקורת התייחסה לצבא כנשק שמשתמשים בו בלית ברירה, ולא משהו שחוגגים אותו. משהו בהתפארות הזאת נתפס כלא מתאים לתרבות שלנו. למשל, הגנרל הממוצע בארה"ב או ברוסיה עטור מדליות, ואילו בישראל יש אות מערכה או סיכה קטנה. גם המדים שלנו לא בהכרח נראים מוצלחים. המצעד לא ממש התאים למידותינו, ובסוף, עם השנים נשארנו עם מטס וטקס צבאי להעברת הדגלים".

לא רק המצעד הצבאי נגנז, אלא גם ההגדה הצבאית. זה היה רגע שבו המדינה ויתרה על היומרה לעצב יהדות חדשה?

"כשצה"ל מפרסם הגדה ליום העצמאות, והיא מעבירה מסר ביחס למקום של אלוהים בתוך ההיסטוריה, ויש מי שלא מוצא את עצמו בהגדה כזו - זה נתפס כבעייתי. הגניזה היתה החלטה פנימית של צה"ל, ובמקביל התקבלה הכרעה עקרונית שמוסדות המדינה לא ייצרו נרטיב אחד ברוח טוטליטרית. זה מייצר נרטיב רזה וממוקד יותר, אבל כזה שכולל יותר אנשים".

לא את כולם, כמובן.

"זה תמיד נכון, אבל בשנים האחרונות זה הופך לבעיה. הטקסים האחרונים נבנים ברוח ערכי הקואליציה ומציבים במרכז אנשים שמזדהים איתה, עם סיפור לכיד, ללא ניואנסים. אז יש טענה שמביאים יותר מזרחים ופריפריה - אבל בהשוואה לשנות ה־50 יש פחות פריפריה. ולדעתי משתמשים בהם כגימיק, לפעמים בגלל המבטא, מבלי להביא לידי ביטוי את העומק הגדול של תרבותם. אני אומר את זה כבן לאמא שגדלה בבית מזרחי גאה. הקסם של ימי העצמאות בראשית המדינה היה ביכולת לייצר סיפור משותף, עם גוונים. שזו לא תרכובת - אלא תערובת, שבה יש יותר מקום לתנועה.

"אמנם יש לנו שאיפה לא ריאלית כחברה, לייצר דברים ברורים בצבע מובהק, אבל אנחנו מגוונים: יש לנו את ההומו הדתי, ואת המתנחל השמאלני. השאיפה לתרבות מונוליטית, לטקסי עצמאות לאומיים וחד־ממדיים - לא ריאלית. הדברים באים לידי ביטוי, לדוגמה, במשך הטקס בשנות ה־50, אז היו טקסים קצרים, ללא קטעים אמנותיים. ההבנה היתה שהיכולת להפיק טקס לאומי לא עובדת. להכריח את כולם לרקוד את אותו ריקוד עם - זה פשוט לא מתכתב עם המציאות. אנחנו יותר מורכבים מזה".

בספר אתה מביא ציטוט נהדר של מומחית ריקודי העם גורית קדמן, שאומרת: "לארגן שמחת עם ספונטנית" זה משימה "קשה מאוד, ובעיקר אצל העם היהודי, שאינו יודע לשמוח". מדוע הניסיון לשלב את ריקודי העם נכשל?

"הרעיון בריקודי העם הוא לייצר תרבות עממית הנשענת על הריקוד החסידי וריקודי העדות, תוך יצירת תרכובת חדשה. ובאופן לא מפתיע, זה התאים לקבוצה חברתית מסוימת - תנועות נוער מסוימות, למשל - אבל לא התאים לאחרים. ריקודי עם הם פופולריים גם היום, אבל הם לא יכולים להיות גורם לאומי מאחד".

לאילו גורמים אתה משייך את הדכדוך האימננטי באותה תקופה, והאם לדעתך אפשר ונכון להנדס שמחה?

"שורש העצב הישראלי נטוע במושג 'ימי קטנות': המתח בין נשגבות המעשה הציוני לבין דלות החומר ושגרת המצוקה של ראשית המדינה - הפסקות חשמל, היעדר מים, מגפות. באשר להנדסה חברתית, שניסתה לחנך את העם לשמחה, היא עדיין מסרסת את חיוניות התרבות שלנו בגלל גישת הממסד, שלא בהכרח מאפשר לתרבות הלאומית לצמוח באופן טבעי מהמרחב המשותף".

"האופי הלאומי הישראלי מתקשה באימוץ השמחה כערך. אנחנו מוצאים את זהותנו בימי האבל. כעדות לכך, אפשר לבחון את הסיקור לקראת ימי השואה והזיכרון, ביחס לסיקור הדליל יותר של יום העצמאות"

איזו דרך עשינו מאז בכל הקשור ליכולת לשמוח ולחגוג ביום העצמאות?

"נדמה כי האופי הלאומי הישראלי מתקשה באימוץ השמחה כערך. אנחנו חברה שמוצאת את זהותה המזוקקת בימי האבל הרבה יותר מאשר ברגעי החג. כעדות לכך, אפשר לבחון את הסיקור התקשורתי הנרחב לקראת ימי השואה והזיכרון, ביחס לסיקור הדליל יותר של יום העצמאות".

שתיקה לצד חשיבה

איך בעצם הגענו למנגל ביום העצמאות? בתחילת הדרך הוצעו הצעות מקוריות למדי: "עוגת עצמאות", קרי פשטידה מלוחה בצורת עיגול או מגן, "ממולאת בירקות העונתיים, בגבינה ובביצה קשה", שתסמל את האביב המלבלב והחיים, ולצידה אמורים היו להיות מוגשים "משקה מיץ תפוזים וחלב" - לא פחות.

"זה הפער שבין התרבות העממית - מנגל - לבין התרבות הרשמית עם המאכלים שציינת, שלא צמחו מלמטה. לעומת זאת, תליית דגל במרפסת, הוראת חוק משנות ה־50, דווקא תפסה בציבור, וגם כיום נחשבת דבר מקובל. גם קריאת מגילת העצמאות או הכנסת טקסטים מכוננים לתוך יום העצמאות הן נפוצות יותר משנהוג לחשוב".

יש קשר בין התהוות טקסי העצמאות בשנות המדינה הראשונות לאתגרים שבפניהם אנו ניצבים כיום? אנחנו עדיין בדילמה שבין תרכובת לתערובת בלא מעט נושאים.

"הקשר כמעט ישיר, כי אנחנו עדיין שבויים בדילמה של שנות ה־50: האם ישראל היא 'תערובת' או 'תרכובת'? מצד אחד, ניסיון להתיך דת ולאומיות לזהות אחת, קשיחה ואחידה. אנחנו רואים את זה היום במאבקים על הדתה או על חוק הלאום. זהו ניסיון להכריע בוויכוח, וזה בדיוק מה שמחולל את מלחמות התרבות שלנו. מהצד השני, בן־גוריון הוריש לנו את ה'תערובת' - מודל של 'חיה ותן לחיות', שבו טקסים דתיים ואזרחיים מתקיימים במקביל, מבלי להתמזג. זו ממלכתיות רזה, שנועדה למנוע פיצוץ.

"האתגר שלנו כיום הוא למנוע את שחיקת דגם התערובת. החברה הישראלית איבדה את האמון בסטטוס־קוו הטקסי, וכל קבוצה מנסה לכפות את ה'תרכובת' שלה על המרחב הציבורי. אם לא נשכיל להבין שיום העצמאות, והמדינה בכלל, חייבים להישאר מרחב מגוון וגמיש של 'תערובת' גמישה, בדיוק כמו בשנות ה־50 - אנחנו מסתכנים בפירוק המכנה המשותף שעוד נותר לנו".

שימשת בעבר יועץ למרכז ההסברה בנושא "תוכן יום העצמאות". לו היית בתפקיד זה היום, מה היו המלצותיך?

"פחות זה יותר. מוטב למדינה להשאיר את העיצוב התרבותי לידי החברה האזרחית. הייתי מייצר טקסים רזים יותר, עם יותר שתיקות, ניואנסים ומרחבי חשיבה. כך, כל אחד יכול להביא את עצמו לתוכם. זה נשמע כביכול מאוד לא טקסי, אבל טקס טוב הוא כזה שגורם לך להרהר ולחשוב.

"שנית, לא משחקים במבנה של טקס. חשוב לשמור על 12 משואות, ולא להביא מנהיגים מחו"ל - גם אם זה נורא חשוב. הטקס הוא קדוש, כי ברגע שמתחילים לשחק עם המבנה הוא מאבד מהרציפות שלו. זה פוגע בנרטיב הלאומי, ויותר מכך - בתחושת האותנטיות. טקסי יום העצמאות הם בגדר בסיסים שנותנים לאזרחים ודאות, וצריך לשמור עליהם. הטקסים האלה בונים את מי שאנחנו".