דני סעדון, לשעבר מנהל תחנת אל על בטהרן, שימש סמנכ"ל באל על ומנהל הפעילות בצפון אמריקה ובמרכזה, ובתפקידי ניהול בכירים. לאחר פרוץ המהפכה באיראן, בפברואר 1979, חולץ עם עוד כ־30 ישראלים שנותרו שם אחרונים
דני, התגוררת שלוש שנים בטהרן ושימשת מנהל תחנת אל על, ממש עד למהפכה של 1979. איך נראו חייך שם?
"עברתי לטהרן בגיל 28, לאחר שניהלתי את תחנת אל על בניירובי. למען האמת, העיר לא מצאה חן בעיניי: לכלוך ברחובות, בלי יותר מדי אירועי תרבות. עם זאת, בטהרן אני כן זוכר לטובה את המטבח הפרסי. גרתי באיטליה וגם בלונדון, אבל האוכל הפרסי היה טעים, מגוון, בריא. גם במקומות אחרים שבהם הסתובבתי בעולם המשכתי לחפש את המטבח הפרסי.
"בטהרן אף הוקם בית ספר ישראלי ע"ש דוד בן־גוריון. באמצע טהרן, בית ספר עם תוכנית לימודים של משרד החינוך בישראל ומנהלת בית ספר ישראלית. הזוי. את בית הספר אבטחו שומרים פרסים. הייתי מגיע לימי הורים, למסיבות פורים, למשל, וכולם היו ישראלים. בסך הכל גרו באיראן כ־5,000 משפחות ישראליות, רובן בטהרן".
"בטהרן הוקם בית ספר ישראלי ע"ש דוד בן־גוריון, עם תוכנית לימודים של משרד החינוך בישראל ומנהלת בית ספר ישראלית. הזוי. את בית הספר אבטחו שומרים פרסים. הייתי מגיע לימי הורים, למסיבות פורים"
אחת מבנותיך אפילו נולדה בטהרן.
"ועד היום היא מתלוננת על כך שבדרכון ובתעודת הזהות שלה כתוב שנולדה בטהרן. כשעבדתי בניו יורק, היו עושים לה בעיות כשהגיעה לבקר אותי, עד שקיבלה מכתב רשמי מאל על שלפיו היא נולדה שם בשל שליחות של אביה".
ספר על העבודה כמנהל תחנת אל על בטהרן.
"כשהגעתי לטהרן היו רק שלוש טיסות בשבוע. לאט־לאט המסחר בין ישראל לאיראן גדל, ובשיא אף הגענו לשני מטוסי ג'מבו מדי יום, אחד נוסעים ואחד מטען. כל יצרן בישראל מצא נישה ליצוא לאיראן, והיצוא מישראל היה אדיר. כשמספר הטיסות עלה, שכר העובדים ותנאיהם השתפרו".
צעקות שמחה בטהרן אחרי חיסולו של לאריג'אני
גם ברחובות אהבו אתכם, את הישראלים.
"בבזאר המקומי סוחרים רבים היו יהודים. התייחסו אלינו יפה מאוד, ובפרט בשדה התעופה. באופן אישי, הפרסים היו מאוד נחמדים אלי, והם כמובן ידעו שאני ישראלי ועובד באל על. ברחוב לא הסתרנו את היותנו יהודים. כשסיפרתי לנהגי מוניות שאני מישראל, הם התלהבו וסיפרו על רצונם לבקר אצלנו, ועל כך ששמעו שיש פה רופאים טובים ובתי חולים מקצועיים.
"כשסיפרתי לנהגי מוניות שאני מישראל, הם התלהבו וסיפרו על רצונם לבקר אצלנו. היחס היה חם. בניגוד למדינות אחרות בעולם, שכלל לא ידעו על קיומה של ישראל באותם ימים - באיראן היינו כוכבים. אפילו שמרנו על קשר טוב עם הממשל באותה תקופה"
"היחס היה חם. בניגוד למדינות רבות אחרות בעולם, שכלל לא ידעו על קיום מדינת ישראל באותם ימים, באיראן היינו כוכבים. שמרנו על קשר טוב עם הממשל, ומנהל שדה התעופה היה ידיד אישי שלי".
אפוקליפסה ברחובות
העלילה מתחילה להסתבך כשנתיים אחרי שהגעת לאיראן, ברבעון הראשון של 1978.
"התחילו מהומות נקודתיות בערים מחוץ לטהרן, ואנשי השאה השתלטו עליהן - יורים, הורגים, משתיקים. בשלב מסוים נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר ביקש מהשאה לשחרר אסירים פוליטיים, ולא להשתמש באלימות בהפגנות. אבל ברגע שהמשטר הפסיק להשתמש באלימות בהפגנות, הן התחילו לצבור תאוצה ביותר ויותר ערים, עד שהגיעו לטהרן, ואז כבר לא היה אפשר לעצור אותן.
"זה גם השלב שבו הבנו שמתחילה להיווצר בעיה, והתקבלה החלטה להחזיר את משפחות העובדים. בקיץ 1978 כל מי שלא היה חיוני - עזב. עם זאת, לטיסות שלנו עדיין היה ביקוש גדול משום שהמוני פרסים רצו לעזוב את המדינה בזמן המהומות. בהפוגות בין מהומה למהומה הם היו חוזרים, וכך חוזר חלילה. לקראת אוקטובר-נובמבר 78' כבר היו מעט מאוד ישראלים באיראן, ולקראת הסוף נשארנו כ־30 ישראלים".
איך נראו החיים בצל שלטון של משטר מתנדנד?
"היינו זהירים מאוד ותודרכנו על ניהול סדר יום ברור של בית־עבודה־בית. בהתחלה ההפגנות לא היו נגדנו, אלא נגד שלטון השאה. עם הזמן התחילו שביתות למיניהן. פתאום נתקלנו במקרים די מדהימים של היעדר דלק, ומדובר, כידוע, במדינה שמייצאת נפט ומוצריו. דיברתי עם אל על שישלחו דלק, והם סירבו בטענה שמסוכן לשלוח דלק במטוסים. ברגע שהם הבינו שאם לא יהיה דלק איש לא יגיע לטיסות השונות, הגיע מטוס עם חביות דלק. אפילו אנשי המכס והמשטרה הגיעו לקחת מאיתנו דלק".
אילו אמצעי בטיחות נקטתם באותה תקופה?
"לא הרגשנו מאוימים בכלל, לפחות עד ינואר. מינואר המהומות הפכו אלימות הרבה יותר, והתחילו אירועים ליד נציגות ישראל - הפגנות, יידויי אבנים, הצתות. כשהרגשנו שמשרדי אל על מתחילים להיות מאוימים, חצבנו חור באחד מקירות המשרד כדי שבמקרה חירום נוכל להימלט דרך בניין סמוך.
"בתחילת 79' אני עוד הגעתי לשדה, אבל רוב העובדים עבדו מרחוק ומכרו כרטיסים מהבית. נוסעים הגיעו לבתים של עובדי אל על, שילמו כסף ולקחו כרטיסים. היו לנו באותה תקופה שקים של ריאלים, כי כולם שילמו במזומן. את השקים שלחנו בטיסה לישראל".
איך עמדתם בביקוש הרב לטיסות מחוץ לאיראן?
"בסוף ינואר עדיין טסנו, אבל הפעלנו מטוסי ג'מבו גדולים יותר. בימים הקשים יותר, כשהיה ביקוש אדיר של פרסים לצאת מהמדינה ולהוציא רכוש מאיראן - על ג'מבו של 400 מושבים היינו מכניסים 460 ואפילו 480 איש. שני ילדים היו מסתפקים במושב אחד, ועוד כל מיני וריאציות.
"רק בסוף ינואר-תחילת פברואר, כשבועיים לאחר שהשאה ברח מהמדינה, הבנו שהעסק מתחיל להתמוטט. עם זאת, היו לנו קשרים כל כך טובים עם השלטון, שחשבנו, טוב - המשטר יתחלף, לא יהיה שאה, אבל נמשיך בזכות החברים שרכשנו שם".
הייתם תמימים.
"היינו מאוד תמימים. הטיסה האחרונה לישראל המריאה ב־10 בפברואר, אבל איש לא חשב שזו הטיסה האחרונה. הקברניט אברהם יפה אמר לי - בוא, לא יהיו יותר טיסות. אני חשבתי אחרת והחלטתי לא לעלות. מייד אחרי ההמראה התחילו יריות בשדה התעופה, והכריזו על עוצר".
מה עובר לך בראש כשאתה רואה את המטוס האחרון של אל על? הקברניט אמר לך – לא יהיו יותר טיסות.
"מבחינתי, המטוס המריא, והייתי משוכנע שמחר תהיה עוד טיסה. הייתי בקשר עם השגריר ועם אנשים נוספים, ואף אחד לא חשב שזו הטיסה האחרונה. לימים דיברתי עם הקברניט יפה, שאמר לי שמבחינתו זה היה ברור. אבל זה לא היה ברור, כי כמעט כל טיסה היתה 'הטיסה האחרונה'.
"הייתי חבר של מנהלי חברת התעופה 'איראן אייר', שהרגיעו אותי ואמרו לי שחומייני יבוא ויהיה בסדר. אבל כשחומייני הגיע, כל הגנרלים שהכרנו הוצאו להורג, וב־10 בפברואר התחיל הלחץ האמיתי. אחרי העוצר והיריות בשדה, התחילו דיבורים על כך שבכלל לא בטוח שנצא מאיראן.
"בסיום העוצר עודכנתי שהנציגות הישראלית פונתה, ושההנחיה היא להסתתר: חלק מהעובדים ישהו בדירת מסתור אחת, והחלק הנוסף בביתי. נסענו הביתה, ובדרך ראיתי כאוס, אפוקליפסה - מכוניות עולות באש, תחנות דלק בוערות, מהומה טוטאלית. הגעתי הביתה עם עוד כעשרה חבר'ה, סגרנו את הדלת וחיכינו".
התחלתם לחשוב על רעיונות לחילוץ?
"כן, עלו כל מיני רעיונות. למשל, להנחית מטוס פרטי באמצע הכביש בטהרן, כדי לחלץ אותנו. עבדתי על תוכנית להנחתת המטוס, חשבנו על רחוב מסוים, והתקשרתי לאחד העובדים היהודים שלי כדי שייסע לשם ויבדוק היתכנות. גילינו שלאורך כל הכביש הפוטנציאלי יש שדרה, מה שלא יאפשר נחיתה. בפעם אחרת בחור יהודי־פרסי, יוסף ג'אדה, שהיה כל יכול בטהרן, דפק בדלת ביתי עם דרכונים מזויפים של כל השוהים בדירה. זה הדהים אותי - איך באמצע המהפכה, יריות ובלגן בכל מקום, הוא מגיע עם דרכונים זרים, שמות בדויים ותמונות מדויקות.
"עלו כל מיני רעיונות לחלץ אותנו. למשל, להנחית מטוס פרטי באמצע הכביש בטהרן. עבדתי על תוכנית להנחתת המטוס, חשבנו על רחוב מסוים, אבל גילינו שלאורך כל הכביש הפוטנציאלי יש שדרה, מה שלא יאפשר נחיתה"
"קיבלנו דף עם קורות חיים וסיפור כיסוי למקרה הצורך, אבל אחרי יומיים הוא לקח את הדרכונים בחזרה. הוסבר לנו שאם בכלל נצא מאיראן, עדיף שזה לא יהיה בדרכונים מזויפים, כי אם יעלו עלינו - נהיה בצרות. החליטו שאם נצא, זה יהיה בדרכונים ישראליים.
"היינו בקשר עם ישראל, והתחושה היתה שדאגו לנו נורא. באיזשהו מקום גם אנחנו התחלנו להבין שזה הסוף שלנו. היו מיליונים ברחובות, יריות וצעקות מסביב לשעון, והיה ברור שאם באחת המהומות יגלו שאנחנו ישראלים - אנחנו גמורים".
"תתפלל שהרכב שם"
ואז הגיעו רגעי ההכרעה. יאסר ערפאת הגיע לטהרן ב־17 בפברואר כדי לקבל את בניין הנציגות הישראלית בטהרן.
"הגיעו אלינו לדירת המסתור כדי לקחת את הנשק, כי התחילה לרוץ שמועה שיש בעיר חיילים ישראלים שהגיעו לעזור לשאה. ההנחה היתה שאם יזהו אותנו כישראלים עם נשק, יהיו בטוחים שמדובר בצה"ל ותתחיל מהומה. הסיפור עם ערפאת הכניס את כולם ללחץ אטומי.
"לא עבר זמן רב וקיבלנו שיחת טלפון להגיע למלון הילטון בטהרן. חלקנו גידלנו זקנים כדי להיטמע באוכלוסייה המקומית, והגיעו אלינו שני חבר'ה עם מכוניות, והודיעו לנו לא לקחת כלום - מקסימום תיק ג'יימס בונד.
"הסיעו אותנו להילטון, בחוץ כאוס, ולתומי עוד חשבתי שנעשה צ'ק־אין, אקבל חדר ואמתין לטיסה. התקרבנו להילטון, ומרחוק ראיתי אלפי אנשים צובאים על המדשאות, על הלובי – צרפתים, גרמנים, אמריקנים - כולם רוצים לברוח מאיראן. אחרי שוויתרתי על חלום הצ'ק־אין, איתרתי בפינת הלובי את השגריר יוסף הרמלין ואת הנספח הצבאי איציק שגב. המתנו בלובי, ולמחרת בבוקר הודיעו לנו שאנחנו רשאים לצאת לשדה".
אלא שאותך עיכבו.
"עברנו חיפוש גופני, ואצלי איתרו מפתחות של רכב. השומר המקומי התחיל לצעוק בפרסית 'מה זה?', ובמקביל הביאו מתורגמן והסברתי שאלה מפתחות המכונית שלי. הם היו מאוד אלימים, לא הפסיקו לצעוק ושאלו איפה חונה האוטו. עניתי שליד הבית שלי, והם החליטו לבדוק שאכן כך.
"בינתיים, אני רואה את הישראלים עוזבים את הילטון, בזמן שאותי הכניסו לחדר צדדי וצעקו עלי בפרסית. נלחצתי. הם חשבו שתרמתי את האוטו למתנגדי המהפכה, ואמרו לי - תתפלל שהרכב שלך שם. אחרי כשעה מצאו את האוטו, וביקשו ממני לכתוב שאני תורם אותו למהפכה. רק אז הוציאו אותי לשדה.
"ברגע שנכנסתי לשדה - קפצו עלי שוטר ואיש מכס - הפתיעו אותי ואמרו לי: 'מר סעדון, אנחנו מצטערים שאתה עוזב בצורה כזאת, אבל יום אחד עוד תחזור'. היו שם תורים של אלפים, ונתנו לי לעקוף את כולם. בתוך דקות הייתי בשער, ואפילו הקדמתי את כל הישראלים שיצאו מהילטון הרבה לפניי".
עם העלייה למטוס נרגעת?
"חזרנו בטיסת 'פאן אמריקן' ב־18 בפברואר. עלינו למטוס, וזו היתה הרגשה מדהימה, אבל עדיין לא הקלה מוחלטת, כי פתאום התחילו לעלות למטוס אותם חמושים וחיפשו אנשים שמנסים לברוח מהמדינה ללא אישור. לאט־לאט הם ירדו, סגרו את הדלת, ורק אז הבנו שאנחנו בדרך הנכונה. במטוס היתה דממת אלחוט, תחושה של מדבר באמצע הלילה. הוא המריא, וברגע שהקפטן הודיע שאנחנו מחוץ לטריטוריה האיראנית, החלו במטוס שאגות שמחה. כל מי שהיה במטוס, ולא רק ישראלים, הרגיש שזה פרק מאוד מסוכן בחיים שלו. כולם רצו לברוח משם. זו היתה הקלה מדהימה".
מהן המחשבות שלך לנוכח המתרחש כיום באיראן?
"קודם כל, שאין לי עניין לחזור לשם. אם יפתחו בעתיד קו ישראלי לטהרן אשמח לסייע להם מקצועית, אבל לא מעבר לכך. לא נשארתי עם רשמים מדהימים משם. בפרספקטיבה רחבה יותר, אני מאמין שהשלטון שם ייפול, זה עניין של זמן. אני רואה תרחיש שבו הצבא יצטרף לשורות המפגינים, לא משמרות המהפכה כמובן, וזה עשוי לשנות את פני הדברים".
אתה בקשר עם גולים איראנים?
"אחיו של שר הכלכלה מימי השאה נמצא איתי בקשר. הוא מתגורר באירופה וסבור שהשלטון ייפול בקרוב. הוא וסביבתו רוצים לחזור ולבנות את המדינה מחדש, אבל חשוב שהם יבנו משהו נקי, ולא יחזרו לדפוסים הישנים שבגללם נפל המשטר בשנות ה־70. יש המון אנשים טובים שרוצים להקים מחדש הכל בצורה טובה יותר. הבעיה היא מי ינהיג אותם, כי בן השאה, יורש העצר רזא פהלווי, לא מספיק עוצמתי לדעתי. חומייני היה דמות שכולם נהו אחריה. כך או כך, אני מקווה שהמשטר שם ייפול במהרה, לטובתם ולטובתנו".
