יש ספרים - מלחמה. ויש ספרים - שלום. ויש ספרים מלחמה ושלום, ומלחמה ואולי גם השלמה. וכל זה רק ההתחלה, מבוא להפתעת אמת הידוע, ונחמת הגילוי שמה שחשת וראית מסביבך כל חייך - היה אכן אמת לאמיתה, ולא תחושה לשעתה. אם כל זה נשמע לכם מסקרן או מסוכן, סביר להניח שתמצאו את מבוקשכם, והרבה מעבר לכך, בספרו של ד"ר איתן בלום "שורשי הגזענות הישראלית" (הוצאת אדרא).
גם מי שאינם מורגלים במחקרים אקדמיים יצלחו אותו בקלות. עמוד אחרי עמוד הספר מביא עובדות ועוד עובדות שומטות לסת. לכאורה הכל ידוע. הכל עבר, הכל נגמר, ומה כבר אפשר לחדש אחרי שהכל נאמר ונחפר עד זרא. אבל "שורשי הגזענות הישראלית" הולך מעבר לתיאור העוולות - הוא מראה את השיטה. הוא צולל למקורותיה של הגזענות המושרשת בחברה הישראלית, הרבה לפני "אפליה" ו"שד עדתי", ומגיע עד הקרקעית, עד לתורת הגזע. קשה לחשוב על עוד ספר שדודי אמסלם, איתמר בן גביר, וגם איימן עודה ואחמד טיבי, יוכלו למצוא בו עוד ועוד אוצרות, ולקרוא בהבעת פנים מוכיחה: "הנה, אתם רואים?"
כדי להבין את המבט הזה אל התהום - ולא פחות חשוב ממנו, את השיבה ממנה - פגשתי את בלום לשיחה ארוכה וחשופה, שבה פתח הכל: מהעלבון האישי, תגובת ההוקעה באקדמיה למסמכים המרשיעים שאסף בארכיונים, ולבסוף גם התקווה שהכרה וצדק יובילו לריפוי.
אינטלקטואל או מזרחי
בכובע ברט, משקפי שמש, צעיף וחליפת טוויד, בלום, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת תל אביב, בולט בבית הקפה ונראה יותר כמו נגן ג'אז בהלם שמש או מרגל מוחצן בחורף. בטח לא כמו מי שירד ממגדל השן הפילוסופי. די מהר מתברר שהוא מסוג החוקרים שמחזיקים זכוכית מגדלת וחוקרים את חייהם לאחור. אלא שתחת השמש זכוכית מגדלת עלולה גם לשרוף. בלום הגיע אל מצולות ההיסטוריה הלאומית מכאבי הבטן האישיים. מחפש תשובות לביוגרפיה מורכבת וכפולה דרך הפצעים הפתוחים בזהותו. "בפעם האחרונה שפרסמתי טקסט על גזענות ומזרחים", הוא כותב בהקדמה לספר, "היו חוקרים וחוקרות מזרחים ואשכנזים שהגיבו בהרמת גבה, ואפילו בזעם: איך זה שבלום כותב על מזרחים. לפיכך הרגשתי שעלי לספר מעט על עצמי כדי שתובן נקודת המבט שלי כחוקר, שאני מניח שיש לה השפעה על מחקרי, אם כי אני משתדל להיות אובייקטיבי ככל האפשר".
בלום מחייך כשאני מקריא לו את זה בקול רם. "המחקר שלי לא נולד בארכיון", הוא פותח, "הוא נולד בבית. גדלתי ברמת השרון, בבית שהוא מין יצור כלאיים: אבא, ממשפחת בלום, שהגיע מאוסטרליה, ואמא שהגיעה ממשפחה מרוקאית־טנג'יראית, משפחת מלכה ומשפחת בן הרוש. כל החיים הסתובבתי עם התחושה הזו של 'חצי־חצי'. הזהויות האלו לא חיו בשלום בתוכי; הן התקוטטו. צד אחד משך למערב, צד אחד למזרח, ואני הייתי באמצע, מנסה להבין מי לעזאזל אני".
מדהים שגם ב־2025, ועוד בספר על גזענות, חוקר צריך להצדיק את שם משפחתו. מצד שני, לפעמים נראה שהגענו לזמן שבו "מי אומר" חשוב לא פחות מ"מה אומר".
"הסיפור הזה מורכב והוא מתחיל עוד לפני שנולדתי, גם בתוך ההיררכיה הפנימית של העולם המזרחי. אמא שלי, למשל, תמיד היתה אומרת 'אני לא מרוקאית'. היא באה ממשפחה 'טאנג'רית' (מטנג'יר), והם ראו עצמם כ'ספרדים' - אליטה מיוחסת שגורשה מספרד ומביטה מלמעלה על המרוקאים ה'רגילים'. זה היה שיעור ראשון בגזענות פנימית: גם בתוך הקבוצה המודרת יש מי שמנסה לברוח מהסטיגמה על ידי אימוץ זהות 'אירופית' יותר. היא צחקה על המרוקאים, היא רצתה להיות חלק מהמערב. ואני, כילד, ספגתי את הבלבול הזה".
ומה עשית איתו?
"יש חוקרים שבורחים אל המחקר כדי לברוח מעצמם. אצלי זה היה הפוך - המחקר היה סוג של ריפוי עצמי, אלמנט תרפויטי. פסיכולוג אמר לי פעם שאם הייתי עובר טיפול מסודר באותן שנים, כנראה הייתי פותר את הקונפליקט בין הזהויות הקרועות שלי על הספה, ולא כותב את הדוקטורט. לא בטוח שזה היה משתלם כל כך", בלום צוחק. "אבל לא הלכתי לטיפול, אז כתבתי. רציתי 'לרפא' את הקרע הזה בתוכי על ידי הבנה עמוקה של ההיסטוריה שיצרה אותו".
הייתי מניח שעם שם כמו שלך, ובית גידול מעורב ברמת השרון, לא נתקלת ביותר מדי גזענות בחייך.
"לפני שהייתי חוקר הייתי שחקן. שולי רנד ואני למדנו יחד בניסן נתיב, ואני משחק בסרט החדש שלו ושל גידי דר, 'הבדחן', שייצא בקרוב. אחר כך תרגמתי מחזות, הרגשתי שהעולם כולו פתוח בפניי. אבל המציאות הישראלית הטיחה לי את האמת בפרצוף שוב ושוב. היתה לי בעיה קשה בליהוק: הייתי 'אינטלקטואל מדי' מכדי לשחק את המזרחי הסטריאוטיפי, ו'מזרחי מדי' - לפחות בייצוג החיצוני שלי - מכדי לשחק את האינטלקטואל האירופאי. אני זוכר שבאתי להיבחן לתפקיד באיזה סרט. המלהקת אמרה לי ללמוד את תפקיד הרופא. איך שהגעתי, הבמאי הסתכל עלי ואמר: 'אתה כאן כדי להיבחן לתפקיד הירקן'. אמרתי לעצמי 'אין סיכוי. הירקן, זה מה שהם רואים כשהם מסתכלים עלי?'"
המעבדה של רופין
יאללה, בוא ניכנס אל שדה המוקשים. איך עברת ממשחק ומחזות לחקר גזענות ישראלית?
"כדי לפענח את הזהות שלי התחלתי לחקור את המקום שעליו מדברים כל הזמן: שנות ה־50, העליות, המעברות, ההסללה. אבל מהר מאוד הבנתי שאני מסתכל על הסימפטום, ולא על המחלה. מי שרוצה לפענח את הגזענות של ראשית המדינה צריך ללכת עוד אחורה, אל ההתחלה. ושם, בראשית הדברים, עומד ארתור רופין, 'אבי ההתיישבות היהודית'. אמרתי לעצמי: אם הוא האבא, בוא נראה מה היה לאבא הזה בראש".
עבודת הדוקטורט של בלום חשפה לא מעט צדדים אפלים בדמותו של אבי ההתיישבות היהודית. רופין נולד ב־1876 ליד פוזנן, כיום פולין אבל אז חלק מפרוסיה. בגיל 10 המשפחה עברה למגדבורג בגרמניה, ורופין נטמע כליל בתרבות הגרמנית. בגיל 12 כבר קרא את כל כתבי גתה, ולבר־המצווה למד הצגה של שילר בעל פה. למרות קשיים כלכליים, השקיע ולמד כדי לקבל את התואר "גרמני ראוי".
במהלך לימודיו האקדמיים רופין פרסם מאמר בשם "הדרוויניזם ומדעי החברה" וזכה במקום השני בתחרות בנושא "אאוגניקה", השבחת גזע. כאן זה מתחיל להיות מעניין מאוד, שכן אנשי האאוגניקה התיימרו להיות מדע חברתי, שקטלג את הגזעים על פני כדור הארץ על פי תכונות אופייניות כמו גודל הגולגולת ודמיון הפנים לחיות. השאיפה היתה להשביח את המין האנושי באמצעות חלוקת העולם לגזעים, כל גזע ותכונותיו. יתר על כן, אנשי האאוגניקה קטלגו את החברה האנושית דרך אזרחים בעלי תורשה "טובה" ו"נורמטיבית" למול בעלי תורשה "פגומה". רעיונות האסכולה היו חלק מהתשתית ה"מדעית" שעליה התבססה התנועה הנאצית. לאחר מלחמת העולם השנייה נשכחה התנועה והפכה להערת שוליים. גם הפרק הזה בביוגרפיה של רופין נשכח כמעט כליל.
"ולכן מה שמצאתי שם היה מטלטל", ממשיך בלום. "רופין, שעמד בראש המשרד הארץ־ישראלי להתיישבות, ומאוחר יותר בראש הסוכנות היהודית, לא היה סתם ביורוקרט או מתכנן ערים - הוא עיצב את הציונות בצלמו ובדמותו של המדע הגזעי של סוף המאה ה־19. רופין הגיע מעולם שבו 'אלוהים מת', ומה שנשאר זה החומר, הביולוגיה. הוא הסתכל על העם היהודי ולא ראה עם נבחר, אלא חומר אנושי פגום, חולה. הוא דיבר על היהודים במונחים פתולוגיים: אנחנו חמדנים, אנחנו נשיים מדי, אנחנו לא היגייניים, אנחנו לא יודעים להיות חיילים".
אבל לפני שכל המטורללים יקפצו כמוצאי שלל רב, צריך להבהיר שרופין לא חשב להשמיד את בני עמו.
"ממש לא, המטרה שלו היתה 'לרפא' את היהודי. אבל איך מרפאים? באמצעות הנדסה גנטית וחברתית, משביחים את הגזע. הקיבוץ, המוסד הכי מקודש בציונות, לא הוקם סתם כצורת התיישבות שיתופית. בעיני רופין הקיבוץ היה כלי לסלקציה, הוא היה מסננת. בעלייה השנייה הגיעו 30 אלף איש, אבל רק מעטים, פחות מ־2,000, נשארו בארץ, ורובם בקיבוצים. למה? כי הם עברו מיון. רופין רצה ליצור 'יהדות שרירים' חדשה, והוא האמין שאפשר לעשות את זה רק עם חומר אנושי מסוים".
מה הכוונה? איך זה עבד בפועל?
"זה הביא אותי לשאלה שאיש לא שאל כשלימדו אותנו היסטוריה: למה לא הוקמו קיבוצים לתימנים? התימנים הגיעו לכנרת ב־1912, ורק ב־1913 הוקם שם קיבוץ, אבל לא להם. למה לא הקימו קיבוץ לעיראקים? למה לא למרוקאים? הרי חלקם היו אזרחים עות'מאנים באותה העת, כך שלא היתה שום מניעה חוקית. התשובה אכזרית בפשטותה: כי הם לא התאימו למודל הגזעי. בתיאוריה של רופין, ושל התקופה ההיא בכלל, ה'שחור' הוא המנוון. דם שחור הוא דם מקולקל. רופין האמין שערבוב גזעים הוא אסון. הוא כתב במפורש שילדים בני תערובת הם ילדים 'בינוניים'. לכן המזרחים פשוט לא נכללו בתוכנית ההבראה של העם היהודי. היה לו גרף סטטיסטי לחיזוי העתיד הדמוגרפי, ובגרף הזה הוא הראה שבמהלך ההיסטורי הרצוי האשכנזים יהיו בעלייה והמזרחים ייעלמו. לא השמדה פיזית, חלילה, אלא היעלמות תרבותית וביולוגית לתוך האתוס החדש. זו לא היתה תקלה, זו היתה התוכנית".
הדיפ־סטייט באקדמיה
אתה מבין כמה אנחנו הולכים להסתבך עם השיחה הזו? אני מהרהר בקול. בלום מביט לעברי במבט נוגה ומהנהן קלות בראשו, הוא כבר מורגל לשדה המוקשים שבו הוא מסתובב.
"כשאתה מנסה לגעת בעצבים החשופים האלה באקדמיה הישראלית, אתה נתקל בחומה. אני קורא לזה ה'דיפ־סטייט' של ההיסטוריוגרפיה. זה לא מנגנון רשמי, אלא מנגנון הדחקה קולקטיבי של האליטה, ששומר על האבות המייסדים מכל משמר. כשהתחלתי לכתוב על רופין כגזען, המנחה שלי היה מזועזע. הוא אמר לי: 'רופין היה הציוני הטוב בעינינו. לא ישנתי כמה לילות אחרי שקראתי את העבודה שלך'. זה לא נגמר שם. פרופ' יהודה ניני ז"ל רצה לקדם אותי למסלול ישיר לדוקטורט בזכות ההצטיינות שלי, אבל פרופסור אחר חסם את זה. למה? כי התזה שלי לא התיישרה עם הנרטיב המקובל. אבל היה מקרה אחד ששבר אותי: במסגרת לימודיי כתבתי עבודה על תימני עליית יבנאלי. פרופסורית אחת החזירה לי אותה עם הציון נכשל ואמרה 'זה לא מחזיק מים'. הבנתי את המסר. הלכתי הביתה, כתבתי מחדש את העבודה, אבל הפעם ברוח שהאשימה את התימנים בכנרת בכישלון של עצמם. הגשתי לה את הגרסה הזו - וקיבלתי 95. הבנת? אם אתה מאשים את הקורבן, אתה מצטיין. אם אתה מצביע על השיטה, אתה בבעיה".
זה מדהים, שכן רק לאחרונה התפרסם המחקר של דן כאהן מאוניברסיטת ייל, שמראה שאינטלקטואלים נוטים להתבצר בעמדותיהם השבטיות, כי הכישורים הקוגניטיביים שלהם מאפשרים להם לבצע "חשיבה מונעת" ולגונן על זהותם הקבוצתית.
"בשיא האבסורד, פרופסור בגרמניה שקרא את העבודה שלי על רופין קרא לו 'נאצי קטן'. ואז הוא ביקש ממני שאערפל את הזיקות התפיסתיות בינו לבין תורת הגזע. לא הייתי מסוגל לעשות זאת. האמת ריתקה אותי יותר. בארץ הדוקטורט שלי עוכב מהצטיינות בגלל 'סעיפים טכניים' מטופשים, למרות העובדה שארבעה שופטים נתנו לו ציון מעולה. המערכת פשוט לא מסוגלת להתמודד עם רצח האב. רופין, בן־גוריון - הם האבות המייסדים. להודות שהם פעלו מתוך גזענות מדעית זה לערער את היסודות שעליהם יושב הבית. זו הסיבה שהאליטה הליברלית־דמוקרטית בישראל נמצאת במשבר כל כך עמוק כיום. היא לא מסוגלת להסתכל במראה ולהודות: האבא שלנו לא היה מושלם".
בשלב הזה סביר שגם הקוראים נחלקים לשני מחנות: אלה שאומרים "הנה, נמצאה ההוכחה", ואלה שאומרים "די כבר עם אכלו לי, שתו לי". עבור הקבוצה השנייה אין גזענות בישראל, אלא דינמיקה שמזכירה את המערכון ההוא ב"לול" - בסוף כל עולה חדש נדפק בידי הקודמים, ודופק בתורו את הבאים אחרים.
"אנחנו מוכרחים להפסיק עם המיתולוגיה של 'לול'. זה נכס צאן ברזל שמוכר לנו אשליה ש'כולם אכלו חרא', שזו היתה היררכיה טבעית שבה כל אחד בתורו סבל עד שהתאקלם. בפועל זה פשוט לא נכון. ההיררכיה היתה מתוכננת וממומנת. קח לדוגמה את העלייה החמישית, ה'יקים', שהגיעו בשנות ה־30 מגרמניה. כשהם הגיעו, המערכת לא נתנה להם לאכול חרא. להפך, בנו להם שכונות מותאמות בחיפה, על הכרמל, עם תכנון שמזכיר את גרמניה.
"ריכרד קאופמן, המתכנן הראשי של היישוב היהודי (שכבר תכנן את נהלל ב־1920, ד"פ), ישב איתם. הוא תכנן 130 יישובים. הוא שאל אותם מה הם צריכים, מה נכון להם, והתאים את הסביבה לצרכים התרבותיים והכלכליים שלהם. באותו זמן בדיוק מה קורה עם התימנים? זרקו אותם לרפתות. ולא סתם זרקו - המוסדות הציוניים גייסו כספים ברחבי העולם 'בשביל התימנים המסכנים', הראו תמונות שלהם כדי לפתוח את הלבבות והכיסים, אבל את הכסף הזה לקחו והשקיעו בקיבוצים האשכנזיים. לתימנים אמרו: 'אתם רגילים לחיות במועט, תסתדרו'. בכנרת, ערש התנועה הקיבוצית, התימנים גורשו. הם לא נחשבו ראויים להיות חלק מהחזון של רופין. אז שלא יספרו לי את הסיפורים של 'לול'. לא היתה פה שותפות גורל - היתה פה היררכיה מעמדית וגזעית ברורה מהרגע הראשון".
איך בכל זאת הגזענות הזו, כפי שאתה מתאר, ממשיכה מרופין למנהיגי המדינה שבדרך ולשנים הראשונות של המדינה?
"קודם כל, בן־גוריון העריץ את רופין, והתפיסות שלו בנוגע לעולים המזרחים הושפעו ממנו. זו לא רק 'רוח התקופה'. הייתי אומר שה'הביטוס' של בן־גוריון ודור ההנהגה של שנות ה־50 היה ספוג כולו בחשיבה אאוגנית".
איך זה התבטא?
"קח לדוגמה את ד"ר יוסף מאיר ופרופ' חיים שיבא. שניהם מופיעים במחקרים על שנות ה־50 כדמויות מפתח בעיצוב מדיניות הבריאות, ואצל שניהם יש רעיונות של דימוי 'בריאות האומה' עם שרידים של חשיבה אאוגנית אירופית. מאיר, שבא מרקע של רפואה ציבורית וסלקציה רפואית עוד מתקופת המנדט, ראה את עצמו כשומר סף של 'איכות' האוכלוסייה. במסגרת הוויכוח על העלייה ההמונית הוא תמך בבקרת בריאות נוקשה על המהגרים, תוך שימוש בשפה של 'עומס', 'כושר עבודה' ו'כושר הסתגלות', שהצביעה על פחד מפני כניסת חולים, מוגבלים ו'נחותים' שיכבידו על הגוף הלאומי. בעצם קושרים בין בריאות גופנית־נפשית לבין כשירות אזרחית ולאומית, גם אם המונח 'אאוגניקה' עצמו נעלם מהלקסיקון".
וזה נמשך אחריו.
"פרופ' חיים שיבא, שירש את מאיר כמנכ"ל משרד הבריאות ולאחר מכן ביסס את מעמדו כמנהל ביה"ח תל השומר, הרחיב את הפרספקטיבה הזו דרך פרויקט רחב היקף של מחקר אוכלוסייה, סלקציה רפואית וניהול רפואי של גלי העלייה. בהנהגתו התעצמו פרקטיקות של בידוד, הסגר, בדיקות פולשניות ונתיחות רבות לאחר המוות, שנומקו בצורך להבין 'מחלות של האוכלוסייה החדשה' ולהגן על בריאותה של החברה הוותיקה. יש חוקרים עכשוויים שטוענים כי הסתכלות כזו על עולים - ובמיוחד על יהודים ממדינות ערב והמזרח - כעל 'איום בריאותי' ו'סיכון דמוגרפי' מקבילה לעקרונות אאוגניים של 'שיפור האוכלוסייה'".
ההחמצה והתיקון
מפתיע לגלות שאחרי שאתה גומר לטפל בגזענות הממסדית כלפי מזרחים אתה מקדיש פרק שלם לגזענות של עולים מארצות האסלאם, בינם לבין עצמם, ולגזענות כלפי הערבים. יש מישהו שאתה לא רוצה לעצבן בספר הזה?
"יש עדויות רבות לגזענות של מזרחים כלפי אתיופים, למשל, ויש אינספור גילויי איבה של מזרחים כלפי אשכנזים. עם זאת, חשוב להבחין בין הגילויים האלה של פרטים עצמאיים לבין הגזענות הממוסדת שהיתה ועודנה גזענות של המדינה".
ואיך אתה מסביר את הגזענות של המזרחים כלפי ערבים?
"אחד הפספוסים הכי טרגיים של הציונות היה הניתוק המוחלט מהמרחב התרבותי שבו אנחנו חיים, והרצון לנתק את העולים מארצות האסלאם מהערביות שלהם. הציונות התעקשה להיות וילה בג'ונגל, וזה עולה לנו ביוקר. בישראל מחקנו את האופציה של החיבור למרחב ובחרנו בשנאה. לשנוא ערבים זה הפתרון הכי קל, זה כמו לראות את הרוע בעולם, למקד אותו בדמות ולהגיד 'זה לא אני'. אפילו רופין עצמו, בהבנה העמוקה שהיתה לו למצב, אמר: 'בלי הסכם עם הערבים כל מה שבנינו כאן בנוי על חול'. והוא ידע מה זה חול, הוא בנה את תל אביב. אגב, כחלק מהחיפוש שלי אני קורא כיום על הזרמים הסופיים באסלאם - זרמים מיסטיים שמאמינים באהבה, בחיבור בלתי אמצעי לאל. זו דת מופלאה ומרתקת".
אגב, אתה מגדיר את עצמך כ"יהודי־ערבי"?
"פעם חשבתי כך, אבל כיום גם המושג 'יהודי־ערבי', שהאקדמיה אוהבת כל כך, הוא בעייתי בעיניי. היהודים במרוקו או בעיראק לא הגדירו את עצמם לאומית כערבים, אלא דתית כיהודים בעלי אזרחות המדינה. הם שאפו למערב עוד לפני הציונות - דרך בתי הספר של 'אליאנס' ובאמצעות הקשר עם המעצמות הקולוניאליות ששלטו במדינות - הצרפתים, הבריטים, האיטלקים. הניסיון להלביש עליהם זהות 'ערבית' בדיעבד הוא עוד סוג של הנדסה תרבותית. האמת היא שהמזרחים היו תמיד משהו אחר - היברידי, משתלב, גמיש, בתנועה. את הגמישות הזו איבדנו לטובת הנוקשות הלאומית הישראלית".
בית הקפה מתמלא אט־אט. משפחות בחופשת חנוכה אוכלות ארוחת בוקר ביחד. בשולחן ליד ילדות זהובות שיער ושחומות עור רוצות ארוחת בוקר עם "בלינצ'ס, שוקו וסלט ערבי". האב מבקש "אמריקנו" במבטא יוצאי ארה"ב. האם, שחורת שיער, רוצה "שקשוקה בלי טחינה". לרגע המילים ממשיכות לצלצל באוזניי, בהבנה ש"שקשוקה בלי טחינה" זה גם תוואי דרך מבטיח אל העתיד הישראלי.
גם בסוף הספר אתה חורג מהפורמט האקדמי ומציע דרך ליציאה מהמצב הנוכחי. מה הפתרון שלך ללופ הבין־דורי הזה של שנאה, קיפוח וגזענות, שמתחפשת לסכסוך ישראל הראשונה והשנייה והשלישית?
"התשובה היא דיאלוג והכרה. תראה מה קרה באוסטרליה - המדינה קיבלה אחריות על מה שנעשה לאבוריג'ינים. הם הכירו ב'דור הגנוב', בילדים שנלקחו, בתרבות שנרמסה. ההכרה הזו היא לא סתם מילים יפות - היא ונטיל שמשחרר את הלחץ. כל עוד מדינת ישראל לא תקום ותגיד: 'כן, היתה כאן גזענות ממסדית, היתה כאן הסללה מכוונת, היתה כאן היררכיה גזעית', הפצע הזה ימשיך לדמם.
"המזרחים בישראל עברו 'רצח אב' כפול: פעם אחת המדינה השפילה את האבות הביולוגיים שלהם, הפכה אותם ללא רלוונטיים, ל'עולים חדשים' שצריכים חינוך מחדש; ופעם שנייה המדינה, שהבטיחה להיות להם 'אבא' חדש - האבא הציוני, הממלכתי - בגדה בהם וזרקה אותם לשוליים. מחקרים מראים שילד שגדל ללא דמות אב נוטה יותר לפשיעה, לזעם. זה מה שקרה לחברה הישראלית. החזרה בתשובה, ש"ס, הביביזם - כל אלו הם ניסיונות למצוא דמות אב חלופית, סמכות שתחזיר את הכבוד האבוד.
"בגין נתפס בעיני רבים מהמזרחים כדמות אב מיטיבה, כמעט כ'סולטן' בעל קשר רגשי וגורלי למזרחים, וכמי שמעניק להם כבוד ובמה בתוך הפוליטיקה הישראלית, אחרי שנים של הדרה והשפלה מצד האליטה האשכנזית־חילונית. אבל היחסים האלה, גם בהמשך, נשענו פחות על שינוי ממשי של יחסי כוח ואי־שוויון, ויותר על הפעלה וליבוי של רגש הטינה כלפי 'האשכנזים' ו'אליטות השמאל'".
מה אתה מציע, אם לא טינה?
"הספר הזה לא נועד לפרק את המדינה, להפך. אני חי פה, אבל אי אפשר לבנות עתיד על בסיס שקרים והדחקות. אנחנו צריכים ועדות אמת ופיוס, אנחנו צריכים תוכניות כלכליות לתיקון העוול, כמו שמפצים נפגעי גזזת. אנחנו צריכים לשנות את הנרטיב. להפסיק עם ה'אכלו לי, שתו לי' מצד אחד, ועם ההתנשאות של 'אנחנו בנינו את המדינה, ותגידו תודה שהבאנו אתכם' מצד שני. רק כשנסתכל לאמת המכוערת בעיניים נוכל אולי להתחיל להחלים. זה הטיפול הפסיכולוגי הקולקטיבי שאנחנו כל כך צריכים".
