אנחנו רגילים לחשוב על אוסטרליה בהקשר של קנגורו, גולשים, שמש נצחית ופחית קולה קרה עם ג'ק. לא קישינב. אבל השבוע היא הזכירה לנו דבר פשוט: המרחק מבארי עד סידני הוא רק על המפה. היהודי אותו יהודי. והשנאה אותה שנאה. אין בזה "משמעות" מיוחדת. רצח יהודים לא צריך אקלים נכון. הוא יודע להסתדר בכל מקום. בכל זמן. כמו עובש רעיל שמחכה ללחות.
ואם מגרדים את השכבה הזו של הכיף והטים־טם בקפה, נזכרים שאוסטרליה לא נולדה כגן עדן. היא נולדה כפח הזבל של האימפריה. המקום שאליו זורקים את מי שהשיטה הקיאה מתוכה.
כי אוסטרליה היתה פעם קצה העולם של המערב. מחנה העונשין שלו. המקום שאליו שולחים מה שלא רוצים לראות. ומי נשלח לשם? פושעים ומורדים. מה זאת אומרת מורדים? שוברי המכונות. הלודיטים.
נהוג לחשוב על הלודיטים כעל קריקטורה מצחיקה של התנגדות לקדמה. המון פרימיטיבי שפחד ממכונות. בורים כפריים שניסו לעצור את העתיד בפטישים. אבל הלודיטים המקוריים, שפעלו בין 1811 ל־1813 באנגליה, לא היו בכלל כאלה. הם היו בעלי מקצוע. אומנים. אנשים עם שנים של ניסיון בידיים. שנים של כאב בגב, בידיים, בעיניים. הם ידעו מה שווה עבודה כשאתה עושה אותה היטב.
והם לא שנאו את המכונה. הם שנאו את היד שהחזיקה את הידית. מכונות לא קמות לבד בבוקר. הן לא מחליטות למי לשלם. הן לא חותכות שכר. הן לא מעסיקות ילדים בשכר נמוך במקום פועלים מיומנים.
זה התחיל במארס 1811, בנוטינגהאם. בלילה של 11 במארס, אחרי שחיילים פיזרו הפגנה שקטה של אורגים שביקשו שכר, נכנסו פועלים לבית מלאכה בארנולד ושברו את נולי הסריגה. שום רומנטיקה. רק רעב וכעס. תחילת המאה ה־19 באנגליה. שיא המהפכה התעשייתית. הטקסטיל נהיה מהיר יותר. זול יותר. אפשר להריץ מסגרות ונולים, כך שלא צריך את המיומנות הישנה. וברקע, מלחמות נפוליאון. סחר מקרטע. לחם שמתייקר.
ואז הם גילו, האורגים. בני אדם כמונו, שהדבר שהם יודעים לעשות, הדבר שמאכיל אותם, הדבר שהוא הם, פתאום שווה פחות. פתאום לא שווה כלום. איש לא שעה להם. הממשלה הבריטית לא ראתה אותם. אז הם עבדו בקבוצות קטנות בלילה. פנים מושחרות בפחם. לפעמים הם לבשו בגדי נשים כדי לבלבל. הם נכנסו למפעלים עם פטישים, גרזנים ומוטות ברזל והרסו את המכונות.
המכתבים הגיעו לבעלי המפעלים חתומים: "הגנרל נד לוד", מ"צבא המנפצים". נד לוד ככל הנראה היה מיתוס, לא אדם אמיתי. שוליה שבשנת 1779 שבר שני נולים בזעם. אבל מיתוס טוב עושה מה שאדם חי לפעמים לא מצליח. לחבר.
על המעטפות הם כתבו "יער שרווד", כמו רובין הוד. הממשלה הבריטית לא ראתה רעב. היא ראתה איום על סדר. היא שלפה את החבל.
בתחילת 1812 נשלחו לאזורי ההתקוממות קרוב ל־14 אלף חיילים. יותר ממה שנשלחו אז להילחם בנפוליאון באירופה. מחסומים. מיליציות. סוכנים. מלשינים. הכתר הבטיח 50 ליש״ט למי שיסגיר שוברי מכונות. כסף גדול. אבל הנאמנות בתוך הקהילות היתה חזקה. מעטים דיברו.
בהמשך עבר "חוק שבירת הנולים". שבירת מכונה נעשתה עבירה שעונשה מוות. תלייה פומבית. ב־1813, ביורק, נשפטו יותר מ־60 איש. 17 נתלו בפומבי. השאר הוגלו לאוסטרליה. כרוז ממשלתי התפאר אז ש"נתלו די אנשים כדי להבטיח שקט לשנים".
וזה היה נכון, בדרך שבה שקט של בית קברות הוא נכון.
אחד הקולות היחידים שהתנגדו לעונש המוות בקול היה לורד ביירון, צעיר, משורר, בן המעמד הנכון. זה מהסערה לפני שבוע. בנאומו הראשון בפרלמנט, שאל ביירון את האצילים אם באמת יעמידו גרדום בכל שדה ויתלו אנשים "כמו דחלילים" כדי להגן על נולים. זו לא היתה שאלה ספרותית.
המשורר ביירון הגן על האורג. והיום המשורר הוא האורג. כי עכשיו יש מכונות אחרות. הן לא עשויות ברזל וקיטור. הן עשויות מטרנספורמרים ואלגוריתמים. מודלי שפה. בינה מלאכותית גנרטיבית.
יש מצב שבלי לדעת, אנחנו חיים את מה שהלודיטים חוו לפני מאתיים שנה. מעצב גרפי מוחלף במודל שעולה 0.02 דולר לתמונה. חברות פרסום מיותרות מול פרומפט יעיל. מתכנת זוטר, ובקרוב לא כל כך זוטר, מוחלף בכלי שכותב קוד מהר יותר, זול יותר, וללא דרישות מעצבנות לשכר הוגן או לחופשות. אין כאן זדון. זו שורת הרווח וההפסד. אותה גברת בשינוי אדרת. אבל אז היה מה לשבור. הנול עמד שם, גדול וכבד, והיה פטיש.
היום המכונה יושבת בענן. ענן זה לא דבר שאפשר להרביץ לו.
ועדיין, יש פרט אחד שמסרב לתת לנו לסיים בייאוש נקי. יש משהו, ואולי זה המשהו היחיד שכדאי לזכור, על אותם מגורשים לאוסטרליה. הם לא נשארו אורגים. המקצוע מת. הזהות נמחקה. הידע שלהם הפך לחסר ערך. אבל הם לא מתו איתו. הם לא ישבו בנהר באוסטרליה ובכו על הנולים שנשארו באנגליה. הם בנו חיים שהיו טובים יותר מאשר למות בעוני בנוטינגהאם. הם בנו מעצמה. היום צאצאיהם חיים באוסטרליה. אנשים ממציאים לעצמם סבא רבא לודיט מגורש.
המכונה לומדת מהר. היא יודעת לעשות "כמו". אבל היא לא יודעת להיות. מכונה לא כותבת שיר כי הלב שלה נשבר, ומכונה לא ממציאה בדיחה כי היא צריכה להתמודד עם האבסורד של הקיום. היא לא מציירת בלילה, כי אחרת היא תתפרק. אין לה בושה, אין לה תסביכים, אין לה אהבה ואין לה את הדחף הלא הגיוני לשרוד ולבנות מעצמה על אי של פושעים. את זה שום אלגוריתם לא יכול להעתיק.
