ישראל מהמדינות המאושרות בעולם, אז למה שיעור הדיכאון רק עולה?

ענת שושני
פסיכולוגית קלינית
פרופסורית מן המניין בבי"ס ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באונ' רייכמן, והמנהלת האקדמית של מרכז מיטיב לחקר ויישום פסיכולוגיה חיובית. מחקריה מתמקדים בטיפוח רווחה נפשית בעידן הדיגיטלי

פרופ' ענת שושני, אנחנו מדברים בעיתוי מדאיג: במחקר חדש שערכת עם המרכז הישראלי להתמכרויות, מצאתם נתונים חריגים למדי - 25% מהילדים ובני הנוער בישראל מציגים תסמינים חמורים של חרדה, דיכאון, תסמינים גופניים ותסמיני פוסט־טראומה. החשיפה לאירועים טראומטיים הקשורים למלחמה העלתה ב־88% את שיעור ההפרעות הנפשיות, וזו רשימה חלקית בלבד.
"גם שעות המסך זינקו לרמות קיצוניות: ילדים צעירים מבלים בממוצע 6.5 שעות ביום מול מסך, מתבגרים 8.2 שעות, ושליש מהם - יותר מ־10 שעות ביום. רק 6% נמצאים בטווח הבריא, שעומד על עד 4 שעות.

"91% מהמתבגרים מפגינים שימוש רב ברשתות חברתיות - מהגבוהים בעולם, ו־32% פיתחו התמכרות חמורה. 87% מהמתבגרים ו־65% מהילדים נחשפים בקביעות לתוכן מלחמתי ברשת, מה שהופך אותם לעדי מלחמה דרך המסך ושם אותם בסיכון לפתח טראומה משנית, שמאופיינת בתסמיני פוסט־טראומה קלאסיים.

"16% מתלמידי התיכון מעשנים סיגריות, 29% צורכים אלכוהול בסופי שבוע, 8% צורכים קנאביס, 19% הימרו על כסף ו־20% צורכים פורנוגרפיה באופן קבוע. ככל שהחשיפה הטראומטית גוברת - כך גובר גם השימוש בחומרים ממכרים".

עד כמה הנתונים חמורים ברמה העולמית?
"מאז 2001, מדי שנה אני חוקרת כ־2,000 ילדים, בני נוער וסטודנטים, ובודקת את השפעות המציאות הביטחונית עליהם. כששלחתי מאמרי עבר עם נתונים חמורים פחות, חוקרים אחרים אמרו לנו - איך זה ייתכן? הממוצע של ילדי ישראל בתקופות הרגועות היה גבוה בהרבה, מעל שתי סטיות תקן, מהממוצע האמריקני. במילים אחרות, וזה נכון גם היום, ילדי ישראל נמצאים בטווח הגבוה ברמת התחלואה הנפשית בקנה מידה עולמי.

"אנחנו נמצאים ברמות הדיכאון והחרדה הגבוהות ביותר בישראל מאז תחילת האינתיפאדה, ולפי הנתונים - הדור הצעיר, הילדים ובני הנוער שלנו, נמצאים במצב הנפשי החמור ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל".

משהו לא מסתדר בנתונים: מצאתם גם שכ־80% מהילדים והמתבגרים עדיין מנהלים שיחות יומיומיות עם הוריהם ואוכלים ארוחות משפחתיות קבועות, ואלה שני מרכיבים שאמורים להוות גורם חוסן משמעותי.
"זו שאלה מעניינת. בתקופת הקורונה בדקנו אילו ילדים יצאו במצב יותר טוב מהמגפה, עם פחות תסמינים נפשיים, ומצאנו לכך שני מנבאים: הראשון היה תמיכה חברתית, ובעיקר תמיכה משפחתית. השני היה שמירה על שגרה משפחתית, כולל ארוחות משותפות. מצבם הנפשי של ילדים היה טוב יותר כשמשפחותיהם שמרו על שגרה משפחתית, וזה קשור גם לכך שישראלים מוצאים משמעות והנאה מיוחדת בבילוי עם ילדיהם. בדקנו מתי הורים הכי מאושרים לאורך היום, והתשובה היא כשהם מבלים זמן איכות עם ילדיהם. בארה"ב, אגב, בקרב נשים, התוצאות הן הפוכות.

"אבל גורמי החוסן שתיארתי לא מספיקים כיום, ונדרשים לילדים גורמים נוספים שמסייעים למתן תסמינים פסיכיאטריים: תקווה; מיקוד שליטה פנימי, כלומר האמונה שאדם אחראי באופן אישי להצלחותיו ולכישלונותיו; תמיכה חברתית גבוהה גם במערכת החינוך, ועוד. אנחנו במצב קצה, ונדרשים לפתרונות קצה.

"החביתה והסלט הספיקו לקורונה, אבל לבדם הם כבר לא מספיקים. הורים צריכים להתעניין, להיות נוכחים. הראינו כיצד כמה דקות קשב ביום לילדים, ביחד עם חום הורי ומגע חם, מגינים מפני תסמינים נפשיים. מובן שחשוב לבצע פעילויות שמדגישות את חוזקות הילדים ותחומי העניין שלהם".

ברמה היומיומית, כיצד הורים יכולים לזהות שהילדים נמצאים במצב נפשי לא טוב?
"אם הורים מזהים נסיגה חברתית פתאומית, הידרדרות לא מוסברת, חוסר עניין בפעילויות שהיו חשובות קודם, רגשות קיצוניים או בלתי נשלטים, צניחה בציונים, קושי להתרכז, זמן מסך קיצוני או שימוש בחומרים - אלה, ואחרים, הם כמובן סימנים מעוררי דאגה".

משרד לבריאות הנפש

מצאתם שבנות נמצאות במשבר נפשי עמוק יותר ביחס לבנים. זה תקף גם לדיכאון, לחרדה ולפוסט־טראומה. מה ההסבר לכך?
"בנות מבלות יותר זמן ברשתות החברתיות ביחס לבנים, ומושפעות מהן יותר. הבנים צורכים יותר גיימינג ופורנו. ההשערה שלי היא שברשתות, בנות נחשפו ליותר תכנים לא מתאימים ומעוררי חרדה".

כשמפלחים את נתוני אזור המרכז לעומת הדרום, מגלים שבדרום ההתנהגויות הנפוצות בתקופה הנוכחית הן שימוש בקנאביס ובנרגילה, ואילו במרכז אלכוהול ותכנים פורנוגרפיים נפוצים יותר. מדוע אלה פני הדברים?
"אני מניחה שזה קשור להבדלים חברתיים ותרבותיים. מה שכן אפשר לומר בוודאות זה שככל שהחשיפה לאירועי המלחמה עלתה - כך עלו בהתאמה רמות השימוש בחומרים ובמסכים, שמהווים דרך להקהות את המצוקה".

יש פה עוד נקודה שלא מדברים עליה מספיק: מחד, מבחינה עולמית אנחנו ניצבים במקומות גבוהים ברמות החרדה והדיכאון, ומאידך - אנחנו נחשבים אחת המדינות המאושרות בעולם. איך מסבירים את הפער הזה?
"זה נכון. אנחנו גבוהים בחרדה ובדיכאון, אבל מהמאושרים בעולם. הדברים הם פועל יוצא של היבטים פסיכולוגיים שונים. אושר מושפע מהיבטים של תמיכה חברתית, נדיבות, בריאות פיזית, משמעות ותחושת שייכות. החברה הישראלית חמה ותומכת, והערבות ההדדית פה היא מהגבוהות בעולם. לכן במלחמה עלינו ברמות האושר, משום שרמות המשמעות, ההשתייכות והנתינה עלו דרסטית.

"לעומת זאת, במדידה של מצוקה נפשית, לנוכח המציאות הביטחונית, אנחנו גם גבוהים מאוד. לכן, נמצא פה אנשים שמחוברים לארץ ולקהילה ולמשפחה, אך שגם כואבים את החלקים הפחות טובים. אנשים חושבים על בריאות נפשית ורווחה נפשית כציר אחד, אבל בפועל - מחקרים מראים שמדובר בשני צירים. יש אנשים שסובלים מהמון סימפטומים, והם עדיין מאושרים".

אני נזכר בכל מה שקשור לחוסר אונים נרכש, וחושב על סוגיה אחרת: איך מפתחים תחושת ביטחון וחוסן כשהמציאות מוכיחה שוב ושוב כי היא בלתי צפויה?
"במקרה הזה, הסברה שלפיה 'מה שלא הורג מחשל' אינה נכונה. ככל שנחשפת וראית יותר - אתה פגיע יותר, סימפטומטי יותר. מנגד, אנשים כן מוצאים כוחות התמודדות, וחלקם גם חווים צמיחה פוסט־טראומטית שמחדדת את הכוחות ואת המטרות שלהם בחיים. היום, אחרי שנתיים של מלחמה, הגיע הזמן שנחליט איך אנחנו רוצים לכתוב את פרק הסיום של המלחמה ולהגדיר איך אנחנו רוצים לחיות פה".

נדרש כאן משרד לבריאות הנפש?
"בהחלט. כשבודקים את שיעור האנשים הסובלים מתסמינים קליניים, המספרים יכולים להגיע לכמעט רבע ממדינת ישראל. זה המון, וצריך לדאוג לשיתוף פעולה בין משרדי ממשלה, הרשויות, מערכת החינוך ובתי הספר, וזאת לצד פילנתרופיה. חשוב לטפל במצוקות בהקדם, כי בעיות פסיכולוגיות לא מסתדרות מעצמן, הן מחמירות כמו כדור שלג".

על הפתרון להיות אינטגרטיבי ועמוק, כזה שייצר אורח חיים לבריאות הנפש.
"אני מסכימה, בעיקר כי אנחנו לא מדינה רגילה. חלק מהתכנים שפיתחנו במרכז מיטיב ישולבו בתוכנית 'הכ"חות שבדרך' של אגף שפ"י במשרד החינוך, כמו תוכני פסיכולוגיה חיובית, חוסן, התמודדות עם לחץ. זו התחלה טובה".

אם יתבצע יישום של פתרונות פסיכולוגיים מעמיקים, לאיזו כיתה צפויים להיכנס ילדי ישראל בעוד כעשור?
"בריאות הנפש תהיה חלק אינטגרלי מכיתת העתיד. אני מאחלת לילדינו שייכנסו לכיתה שבה ייחשפו לתכנים הממוקדים באהבת העצמי והזולת. זה הבסיס לכל ילד ומבוגר חזק, כי על הבסיס הזה מגיעים הדימוי העצמי, היחסים החברתיים. כחזית ראשונה, הייתי עובדת על תמיכה חברתית, שהיא גורם העמידות מספר אחת לכל אירוע מלחמה. התחושה שילדים יודעים שיש מי שהם יכולים להישען עליו שיושיט להם יד בעת הצורך.

"בכיתת העתיד חשוב להתמקד במשמעות החיים אצל ילדים. מתמקדים בזה בעיקר אצל מבוגרים, ולא מספיק אצל ילדים. אבל כששואלים ילדים מה משמעותי עבורם, מה חשוב להם בחיים, מהן מטרותיהם, מה הם הכי אוהבים לעשות, במה הם טובים - הם נפתחים ומספרים. התשובות מפתיעות. במחקרים שערכנו גילינו שגם לילדים בגן יש מקורות משמעות בחיים - למשל אהבה, טוב לב, נתינה, משחקיות, הומור ומערכות יחסים. וזה נושא שכמעט לא נחקר בעולם".

תמצאי מורים עם כוחות להשקיע בזה?
"במפגשינו עם מורים, מצאנו שמי שנשארים במערכת החינוך הם לרוב מורים עם תחושת שליחות, שאוהבים ילדים. ברגע שהתוכן יהיה רלוונטי, זה יכול לעבוד. צריך לפתח שיחה מעניינת שילדים רוצים לקחת בה חלק. לדוגמה: אתה לא שואל ילדים 'איך אתם מרגישים היום', כי הם יגידו לך 'בסדר'. אתה שואל, למשל, 'עם איזו דמות מעוררת השראה הייתם רוצים להיפגש בחו"ל?', 'מה אתם אוהבים בפורטנייט ובקלאש רויאל?' - ופתאום כל הכיתה מצביעה".

ההצלחה האיסלנדית

מה קורה בעולם מבחינת פתרונות לשימוש בחומרים ותחלואה נפשית?
"השתתפתי בכנס לבריאות הנפש באיסלנד, שנודעת כמי שפיתחה את אחת מתוכניות מניעת ההתמכרויות הטובות בעולם. בעברה, בני נוער שיכורים הציפו את הרחובות. החוקרים שעומדים מאחורי התוכנית גילו שהנוער האיסלנדי פשוט משועמם, ולכן שותה ומעשן.

"מה שעמד במרכז התוכנית שלהם היה עידוד הורים לבלות זמן איכות עם ילדיהם; לדעת היכן נמצאים הילדים תוך הצבת גבולות באשר לשימוש בחומרים ממכרים; ובאופן מיוחד - תמיכה כספית של הרשויות המקומיות בבני נוער, שישתתפו בחוגי העשרה ובפעילויות ספורט ואמנות כחלופה לשימוש בחומרים ממכרים. בעקבות התוכנית, שיעורי השימוש באלכוהול, בטבק ובקנאביס ירדו שם משמעותית, והפכו את איסלנד למדינה עם שיעורי השימוש הנמוכים ביותר בחומרים ממכרים בקרב בני נוער באירופה.

"בעקיפין, זה קצת מזכיר את מה שקרה בישראל סביב המלחמה. אמרו שדור ה־Z לא תפקודי, אבל בזמן אמת, כשנתנו להם מסגרת ואחריות, הם התגייסו והם חזרו מכל מקום בעולם כדי לשמור עלינו. זה אומר משהו על מהותם של אנשים. כשמאמינים באנשים ונותנים להם אחריות וכבוד, וכשהם מרגישים שייכות - הם במיטבם, והחוזקות שלהם ניכרות".

אם נמשיך להתמקד באיסלנד, הרי לא הכל מושלם שם. שיעור האובדנות בקרב ילדים ובני נוער עדיין נותר גבוה.
"בסוף הכנס נשארתי כדי לשמוע את דובר הנוער האיסלנדי, שאמר למבוגרים שני דברים: תפסיקו לדבר לנו מעל הראש, אין לכם מושג מה אנחנו מרגישים, אז פשוט תשאלו אותנו. ודבר שני - אתם לא מלמדים אותנו איך להתמודד עם המצוקות שלנו, אין לכם תוכניות בבית הספר כדי להסביר לנו איך להתמודד עם הכאב שלנו, עם הבלבול. זה באמת משהו שהתוכנית האיסלנדית לוקה בו בחסר, וזהו תפקידם של הורים ושל מחנכים - לאפשר לילדים לדבר על רגשותיהם, לתת להם כלים להתמודד עם הפחד, האימה, הבושה, הבלבול".

לסיום, אני רוצה לחזור לאיש שממנו הכל התחיל - פרויד, שאמר פעם שהכוונה שאדם יהיה מאושר לא כלולה בתוכנית הבריאה. אולי הנתונים השונים הם חלק ממגמה הולכת וגוברת, שקשה יהיה לשנותה? אולי בסופו של דבר אושר אינו ממש אפשרי?
"פרויד האמין בהפחתת סבל, לא בהגברת אושר. אני לא מאמינה בזה. מטרת החיים עבורי היא לא לסבול פחות, וגם לא בהכרח להיות מאושרת יותר, המטרה היא להתפתח ולהרגיש גדילה חיובית ומימוש עצמי. כשאדם משיג דברים משמעותיים, הוא מרגיש התפתחות. ואולי התפתחות היא מטרה - לפתח את התכונות שייטיבו עם עצמנו ועם הסביבה, להגביר את החמלה, לחוות חוויות ולממש את הפוטנציאל מבלי לשכוח ליהנות מהדרך. לדעתי בדברים האלה טמון האושר האמיתי. אני לא חושבת שהגענו לעולם כדי לסבול, אלא כדי להתפתח. אז לפחות בעניין הזה - ייתכן שפרויד טעה".