1
וכשאנו חוזרים הביתה אחרי גלות ארוכה - כפי שאירע לאבינו השלישי שגלה מפני אחיו האדום לבית לבן הארמי, וחזר הביתה אחרי עשרים שנה – הארץ מעוררת את רוחנו לתחייה. אם בגלות נרדפנו מפני קול עלה נידף, נתונים לגחמותיהם של שליטים ואספסוף, עכשיו איננו נסוגים מפני אויבינו, אלא משיבים מלחמה שערה. "כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת; אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו", כך אלתרמן ב"זמר הפלוגות".
2
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ", כפי שאירע לנו פעמים רבות. אויבינו ניצלו זאת והתנפלו עלינו: "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". זהו מאבק לחיים ולמוות, מלחמה על הארץ, ובעצם על ירושת בית אברהם. יעקב הישן – איש תם יושב אוהלים – היה נמלט על נפשו. אבל מי ששב הביתה הוא יעקב חדש, שסיגל לעצמו את גבורת עשיו. המאבק קשה ויעקב מתגבר ועומד להכניע את יריבו, שמבקש לעזוב. ויעקב: "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי". אני לא פתחתי במלחמה, ולכן לא אניח לך עד שתצהיר שאתה מוותר על המטרות שבגללן יצאת להורגני. במילים אחרות: תודה שהארץ שייכת לי ואני ממשיך את בית אברהם.
הנה דבר שלא עשינו מעולם במלחמות ישראל: לא גרמנו לאויבינו להצהיר בפומבי על כניעתם ועל הכרתם בזכות היהודים על מולדתם ההיסטורית. והרי על זה הם יצאו למלחמת השמדה נגדנו מתש"ח ועד השבעה באוקטובר. הם מעולם לא נלחמו על חלוקת הארץ אלא על השמדתנו.
3
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה שְּׁמֶךָ?" במילים אחרות, מי היית עד לרגע זה. "וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב". זה שעקב אחרי אחרים, שהתמודד עם המציאות בגלות מגובה העקב, שהשיג את קיומו לא פעם בעוקבה, כלומר ברמייה ובדרכים מסובכות. " וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל - כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל". שררה היא ההפך מעקב. מי שלא ברח משדה הקרב אלא נלחם עם אלוהים ועם אנשים, ויכול להם – ראוי לרשת את הארץ ולהמשיך את בית אברהם.
זו הפעם הראשונה במקרא שמופיע השם רב המשמעות "ישראל", ושם האל חקוק בו. הרמב"ן, איש המאה ה-13 מג'ירונה שבחבל קטלוניה בספרד כותב: "והעניין, כי המאורע כולו רמז לדורותיו, שיהיה דור בזרעו של יעקב, יתגבר עֵשָׂו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע בֵּיצָתָן (כלומר, לעקור אותם משורשם, להשמידם). והיה זה דור אחד בימי חכמי המשנה... ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה; והכול סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז 'וַיָּבֹא יעקב שָׁלֵם'".
דומה כאילו הרמב"ן מדבר עליו ועל דורו, על הכנסייה שרדפה אותו עד שנמלט לארץ ישראל ב-1267, לראותה בחורבנה. הוא הספיק לחדש את היישוב היהודי בירושלים. הרמב"ן, שקרא באופן שיטתי את התורה גם כצופן היסטורי, מדבר על דור שבו יגיע העם היהודי עד לסף כיליון, חלילה. בעינינו ראינו את ניצולי הדור ההוא.
ומפרספקטיבה של יותר מ-3,500 שנה, כך אירע לנו: שרינו עם אלוהים ועם אנשים, עם אומות, התמודדנו עם שמד ומיתות משונות, עמדנו מול גלי ההיסטוריה שכילו ציוויליזציות אדירות - ויכולנו להם. גם עם אויבינו הנוכחיים נִשְׂרה - ובעזרת האל נוכל להם. ישראל.
4
'שרית עם אלוהים ועם אנשים' אינו רק מאבק, אלא התמודדות עם קטבים, מאמץ מתמיד לחבר שמים וארץ. עם ישראל הוא הסולם המחבר שמים וארץ, רוח וחומר, נבואה ומלכות. זאת בשורתנו לעולם ועלינו לספר אותה גם כיום, אם ברצוננו לנצח בקרב על התודעה העולמית מול התעמולה האנטישמית של אויבינו. רוח יש באדם ובעם המתנשאת מעל לחשבונות ולחישובים ולאירועים המסובבים אירועים - נצח המתגלה לא ביחידים חולפים, אלא בעם שאליו הם משתייכים. ישראל.
ועוד ממד נוסף בַּשֵׁם 'ישראל', האוצֵר בתוכו את מסתורין הקיום שלנו. ישראל הוא העם השֹורה עם אלוהיו. איננו נחים בחיקו, אלא נאבקים בו, שורטים ומתריסים, ואז משלימים, ושוב חוזרים להיאבק בו. 'אלוהים' לא רק במובנו הידוע, אלא כמסמן רחב של זהותנו. המאבק עמו הוא ההתמודדות על זהותנו שאפיינה תקופות רבות בתולדותינו: מאבק על מקומה של המסורת הדתית ומקומו של אלוהים בחיינו הציבוריים.
לִשְׂרות עם אלוהים (ואנשים) הוא עניין מהותי לנו. הסימביוזה בין העם לאלוהיו מלווה אותנו משחר לידתנו. זה עומק הוויכוח בחברה הישראלית ביחס לזהותנו. משום כך, חבל להתרגש מהשיח הסוער בתוכנו; הוויכוח טבעי לנו, גם אם לעתים קשה ונוקב. ישראל.
5
הדברים משלימים נקודת מבט נוספת בסוד הישרדותנו. משחר קיומנו אנו נתונים לוויכוח בלתי פוסק בשאלת זהותנו: מי אנחנו? הדיון הנצחי יצר בתוכנו זהות גמישה, נזילה (פלואידית), שהתאימה עצמה לתנאים המשתנים. הגרעין העמוק היה אמנם קבוע, אבל המעטפת השתנתה מתקופה לתקופה. כל דור ענה אחרת על שאלת הזהות, בהתאם לצורכי הקיום הרוחני והלאומי בתקופתו.
לא הרי התשובה שנתנו יהודי תור הזהב בספרד כזו של מגורשי ספרד; לא הרי התשובה בבית השני כזו של יהודי בבל באמצע האלף הראשון לספירה; גולי בבל במאה השישית לפנה"ס פתרו זאת אחרת משבי ציון שאחריהם; יהודי תקופת ההשכלה הגיבו שונה על השאלה מיהודי ערב.
מכוחן של התשובות השונות הקמנו גורד שחקים טקסטואלי ואינטלקטואלי אדיר, ששום אומה לא העמידה לצאצאיה כמותו. עריכת המשנה היתה תשובה כזאת וכך התלמוד הבבלי והארצישראלי. הפילוסופיה היהודית בימי הביניים נוצרה ממנה, כשם ששירת ספרד צמחה מִפֶּרֶץ של תהייה על זהותנו. וכך תורת הסוד, החסידות, ההגות והספרות העברית עד לימינו, כולן תשובות לשאלת הזהות.
6
הדיון המתמיד אינו מקור חולשתנו אלא סוד קיומנו; באמצעותו התמודדנו עם כוחות היסטוריים עצומים, שהיו מכלים כל עַם אחר, ויכולנו להם. כמו מֵי השילוח הזורמים לאיטם - מים חיים המוצאים דרכים חלופיות במקום אלו שנחסמו - הצלחנו לזרום הלאה ולהשקות נפשות עייפות במסע היסטורי ארוך במדבר העמים. ההתנהלות האיטית רמוזה בתשובתו העמומה של יעקב לעשיו שהציע ללכת איתו ביחד. יעקב דוחה את ההצעה, כי הילדים רכים והצאן זקוק לטיפול וחבל לעכב את אחיו: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ, וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי" בדרכי ההיסטוריה, עד שניפגש ביום מן הימים.
הנה עומק הברכה שנִתנה ליעקב בשמו החדש, וממנו אלינו, צאצאיו: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים", התמודדת עם האתגרים שאיימו על קיומך ונאבקת לשמור על זהותך, ומכוחו של המאבק המתמיד יכולת לשרוד ואף לשגשג בתנאים ששום אומה אחרת לא היתה עומדת בהם – "וַתּוּכָל!" בהחלט.
