מיוסף ועד החשמונאים - הבשורה מגיעה מהתהום

1

לא במקרה קוראים זה אלפי שנים את סיפור יוסף ואחיו דווקא בחנוכה. המאבק הארוך של החשמונאים לחירות העם, במשך 25 שנים, עד להקמת המדינה היהודית העצמאית, נגע בשורשי הזהות שלנו לא רק כעם אלא כמשפחה המורכבת מענפים שלעיתים התגוששו זה בזה. השבת נקרא כיצד יוצא יוסף מבור כִּלאו ונוסק למעמד הרם של משנה למלך האימפריה החזקה בעולם.

ידענו תקופות כאלה בתולדותינו, שעה שיהודים מרשימים תפסו עמדות השפעה מכריעות בקרב העמים. לא לעולם חוסן; לאחר הסתלקותם מהבמה עלו אחרים ש"לא ידעו את יוסף", ושוב היה עלינו לנדוד. כך עם המן ואסתר באימפריה הפרסית במאה ה־5 לפנה"ס, שמואל הנגיד בגרנדה המוסלמית של המאה ה־11, דון יצחק אברבנאל בספרד הנוצרית של המאה ה־15, ואפילו בנימין ד'יזראלי בבריטניה במאה ה־19 ולאון בלום בצרפת במאה ה־20, והרשימה ארוכה.

סיפור יוסף במצרים הוא סיפורו של העם היהודי בגלויות שאליהן התגלגל ומאמציו לשרוד, תוך שמירה על מורשתו העתיקה. בכל מקום תרמנו את חוכמתנו, עמלנו ונאמנותנו לשלטון, לכלכלת אותה ארץ, למסחר, למדע, לפילוסופיה, למערכת המשפט, לאמונה ועוד. ברגע האמת, זה לא עזר לנו. ראו כיצד הופקרו יהודי אוסטרליה לגורלם בידי ממשלה פרו־ערבית. יהודים נמלטו לאוקיאניה בצד השני של כדור הארץ, בתקווה שהאנטישמיות לא תגיע כה רחוק. הם טעו. צריך לפתוח את ספר היסוד של עמנו וללמוד לקרוא את ההיסטוריה.

2

הגלות והנדודים תופסים חלק ניכר מתולדותינו, עד שהיו תקופות שבהן יהודים חשבו שזה ייעודנו, להיות אור לגויים בארצותיהם, בעוד ארץ ישראל נדחקה לימות המשיח. בגרמניה במאה ה־19, למשל, תנועת הרפורמה החליפה את ירושלים בברלין ואף האורתודוקסיה הגרמנית ראתה בחיים שם אידיאל.

בעקבות האמנציפציה ומתן הזכויות ליהודים באימפריה האוסטרו־הונגרית, כתב הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לתורה: "תחת שמי העמים ההולכים ומאירים, עליהם [היהודים] לנצל את כוחותיהם שנתעשרו ונשתחררו, כדי לקיים את תפקידם המיוחד בגָלות ביתר שלמות... ולא ישיתו לבם לקנאת העמים... כאברהם יבנו מזבחות בין העמים לה' ולתורתו... לשם גאולת האנושות, ויגשימו את כל מלוא טובה ואמתה בקרב עמים רבים. לבסוף העמים יסבלו ויכבדו אותם". שומעים את הכמיהה מכמירת הלב של יהודי גרמניה להתקבל לחיק האומה הגרמנית. אך ככל שהעמיקו אחיזתם בתרבות ובחברה, גברה השנאה כלפיהם, עד לסוף המר. התהליך הזה חזר פעמים רבות בהיסטוריה; כנראה גם בעתיד.

3

החידוש הגדול של חנוכה הוא בהתעקשות על האפשרות האחרת: חיים מדיניים עצמאיים במולדתנו, המאפשרים לקיים את המסורת העתיקה ללא חשש. השלב הראשון של המרד שפרץ ב־167 לפנה"ס בהנהגת יהודה המקבי (מלשון מַקֶּבֶת, פטיש) היה בהתקוממות נגד הכפייה ההלניסטית והאיסור לקיים את מצוות התורה. ברגע שהדבר הושג והמקדש טוהר, יהודה שלח את רוב חייליו הביתה ונותר עם כ־800. הגנרל בקכידס ניצל זאת והפתיעם עם צבא בן 20 אלף חיילים. התבוסה היתה מוחלטת, הגדודים היהודיים הושמדו ויהודה נהרג. בשלב זה המרד נכשל, הגזירות חזרו, יהודים הוצאו להורג והמקדש חולל שוב.

האחים החשמונאים שנותרו ברחו למערות מדבר יהודה עם נאמניהם. הם שלחו את יוחנן להוביל את משפחותיהם לנבטים בעבר הירדן, אבל אלה רצחו אותם. הייאוש התעצם. קודם לכן, בהנהגת יהודה, הצלחת המרד הפיחה תקווה, והנה עכשיו הכזיבה. חמור מזה, המשפחות שלמענן יצאו למרד, נרצחו. הייאוש גבר; כמו יוסף שהושלך לבור בפעם השנייה, הם מצאו עצמם בבור מדיני, צבאי ואישי עמוק ובמצב איום.

4

כאן קם יונתן, צעיר האחים, ותופס מנהיגות. אין לנו ברירה, הוא אומר למעטים שהסתופפו סביבו, אלא להילחם על חירותנו עד לניצחון. יש לנו אחריות להמשכיותו של עמנו ולמסורתו העתיקה. כלקח מהשלב הראשון, הם מבינים שלא די בחירות דתית ובטיהור המקדש בעוד כוחות האויב נמצאים מסביב; דרושה חירות מדינית.

הם נלחמים כשנתיים בפעולות גרילה נגד הגנרל בקכידס עד שהלה עוזב את הארץ ושב לאנטיוכיה. לאחר מכן, במשך כשבע שנים, יונתן מקים צבא סדיר בן כ־40 אלף לוחמים, ורק ב־152 לפנה"ס משחרר את ירושלים, מטהר את המקדש ומתמנה לכהן גדול. וכאן נעוץ חידושו: הוא יורד לשפלה ולמישור החוף ובמשך כעשר שנים מטהר את האזורים האלה מנוכחות זרה. דומה, שמאז דוד המלך לא היה כדבר הזה.

ברגע מכריע יונתן טועה ומאמין לאויבו הגנרל טריפון. הוא הולך אליו לעכו, נלכד ונהרג עם שני בניו ומאות מחייליו ב־143 לפנה"ס. מחמשת בני מתתיהו נותר שמעון. בעזרת 39 אלף החיילים הוא מסלק את טריפון, משלים את טיהור הארץ וב־142 לפנה"ס מקים את המדינה היהודית העצמאית ומוכתר לנשיא.

5

באמצע סיפור יוסף ואחיו, משובץ סיפור משנה על אחיו יהודה (שנתן את העצה למוכרו לישמעאלים). בזמן שיוסף מתחיל את המראתו המטאורית, יהודה יורד מאת אחיו, שני בניו מתים וכלתו תמר נותרת אלמנה. כשאשתו מתה, תמר מתחפשת לזונה ויהודה בא עליה מבלי לדעת שהיא כלתו. נולדים לה תאומים: כשהראשון מושיט ידו לצאת, פורץ אחיו לפניו, וכך מקבל את שמו: פרץ, אביו הקדמון של המשיח, המכונה בפיוט "לכה דודי": "בן פַּרְצִי". הבשורה לתיקון העולם מגיעה מתהומותיו ומשם גואלת אותו.

יוסף, בנה של רחל, ויהודה בן לאה, מייצגים כוחות רוחניים ומדיניים: משיח בן יוסף האחראי לבניין הגוף הלאומי, ומשיח בן דוד הבונה את הרוח והנשמה של העם. מדובר גם בשני מחנות, שלימים התפצלו לשתי ממלכות: יהודה וישראל. בימינו התגלגלו המושגים הללו לשאלת הזהות של העם היושב בציון: יהודי או ישראלי. והנה, כחלק מהשיעור ההיסטוריוסופי העמוק שספר בראשית מלמד, רואים שבזמן שיוסף ממריא, יהודה מידרדר, אבל בהידרדרותו הוא מוליד בבלי דעת את המשיח.

6

בזמן שהגוף הלאומי נבנה ומשיח בן יוסף עולה ומתעצם, החלק הרוחני נמצא בהסתר זמני והחיבור למסורת הדתית נראה רופף. אבל זו ראייה שטחית המשועבדת לחדשות היומיות ואינה ערה לתהליכי העומק המטא־היסטוריים, המתחוללים בתוכנו עם חזרתנו הביתה לציון והתעוררות הרוח הלאומית שהיתה רדומה.

יוסף נפל לבור ונמכר לעבדות. יהודה ירד ונפל למצב שבו כלתו הרה לו. שניהם לא ידעו בשלב הראשון שזה לא סוף פסוק, אלא תחילתה של סאגה היסטורית אדירה שעתידה לשנות את האנושות. החשמונאים נטלו בה חלק וגם דור הפלאות שלנו כותב בה פרק בספר התנ"ך שמעולם לא נחתם. גאולתנו מגיעה במצבים הכי קשים בהיסח הדעת, מכיוונים בלתי צפויים. סבלנות דרושה לנו. ואמונה.