מרכיבי התמונה הגדולה
אם יש משהו מפתיע בדוח האלוף תורג'מן זה כמה ראשי הפרקים של המסקנות אינם מפתיעים. פער בין המציאות והאיום החמאסי לבין הבנת המציאות והאיום. פער מהותי ומתמשך בין איום הייחוס לבין המענה המבצעי. בזמנו דיברתי עם קצין בדרגה בינונית שעוסק בדברים האלה, ועימתי אותו עם הקביעות הקשות של יצחק בריק החל משנת 2017. התשובה החוזרת ונשנית כמו תוכי היתה: איום הייחוס. כלומר, למה צה"ל מתייחס כאיום, וכיצד הוא בונה את המענה.
למי שראה את יחידות צה"ל במצב גרוע, היה קשה לקבל את הטענה של גורמי הצבא שאי־שם קיימות יחידות מבצעיות שנותנות את המענה הדרוש. התברר שאין מענה כזה, ועל כך העיד תא"ל גיא חזות. הוא בא בבהילות למזכיר הצבאי של ראש הממשלה כדי להתריע על היעדר מערך סביר בהגנה על גבול הצפון. חזות בוודאי פירט בפני האלוף גיל את היחידות והיערכותן, כולל תוכנית ההגנה. תשובת האלוף המזכ"צ היתה - אז נקים ועדה שתעסוק בנושא. זאת לא תשובה. כי מתבקש שהרמטכ"ל יוציא באופן מיידי הנחיה להיערכות שתתאים לאיום הברור, שבגבול לבנון לא היו לגביו חילוקי דעות.
שום ועדת חקירה לא תוכל לרדת לשורשי הניתוק מהמציאות שהחוקרים המקצועיים מפרטים בדוחות הרבים. יש כאן היבטים פסיכולוגיים, אידיאולוגיים, מדיניים, תפיסתיים; לזרוק לכל עבר את המושג "קונספציה" לא יעזור לנוגעים בדבר להבין להפנים ולהסיק מסקנות מעשיות.
התפיסה העיקשת של האופוזיציה, שלפיה רק ועדת חקירה ממלכתית תוכל לתת מענה לציבור ולסגור את פרשת 7 באוקטובר, מלמדת שאנחנו תקועים בממד הציבורי באותו מקום כמו לפני המלחמה. צה"ל וקברניטי הביטחון בדרג המדיני כבר מזמן נמצאים מעבר ל־7 באוקטובר, אחרי מלחמה של שנתיים עם ההצלחות המבצעיות הגדולות בתולדות המדינה.
ממש עכשיו שוב מוצגת לציבור המלודרמה האכזרית של התנגשות פוליטית בין רשויות המשפט לממשלה הנבחרת על פרשת הפצ"רית. ההתעקשות של יאיר לפיד וחבריו לא לשבת עם נציגי הקואליציה כדי להקים ועדה מוסכמת מחבלת בניסיונות להתקדם בנושא מרכזי מבחינה ציבורית, אף שמעשית, צה"ל בהובלת הרמטכ"ל והאלוף תורג'מן, ובתוספת חקירות מבקר המדינה, כבר אסף את מרכיבי התמונה הגדולה. אלו החומרים שישמשו כל ועדת חקירה בעתיד.
שתי דוגמאות טובות לכשלים הידועים של ועדות חקירה קשורות למסקנות האישיות ולהדחות שיש להן ביקוש במצעד הפזמונים הפוליטי. במונחים של 7 באוקטובר, האלופים תומר בר ושלומי בינדר צריכים ללכת הביתה. אלא שבינתיים שני המפקדים המחוננים האלה הובילו מבצעים חסרי תקדים בלבנון, בסוריה, באיראן, בתימן וגם בעזה. אין סיבה והיגיון לאלץ אותם לנטוש. יש אולי מגבלה אחת על שניהם בעקבות כישלונם ב־7 באוקטובר, והיא שלמרות ההצלחות שלהם במלחמה, הם כנראה לא יכולים להיות מועמדים לתפקידים בכירים יותר, למשל הרמטכ"לות.
מגעים מסוכנים
אפשר אולי להשוות את פעולת המערכת בתחום הביטחון לפעולת המערכת העוסקת בכלכלה. לכאורה הכלכלה היא תחום הרבה יותר מורכב, בלתי צפוי במידה רבה, והחוקים השולטים במשק הכלכלי נראים אפילו למומחים כעקרונות הרחוקים מחוקי הטבע והפיזיקה; משהו לא מוכח, שרבים בו היסודות האידיאולוגיים. אבל מה שאנחנו רואים זה שדווקא בכלכלה התגבשה יכולת שליטה והכוונה, שיוצרת יציבות בסיסית בישראל כבר עשרות שנים. בסוגריים צריך לציין שההבדל הגדול הוא שנגיד בנק ישראל וקברניטי הכלכלה בממשלה ומחוצה לה נמצאים בחרדה מתמדת, ותורת ניהול הסיכונים מיושמת גם כשקיים סיכון של אחוזים בודדים.
משום מה, לא כך בתחום הביטחון. גם בדיונים העכשוויים, על רקע דוחות תורג'מן ומבקר המדינה, הדגש הבלעדי הוא על כוחותינו. ההנחה המובלעת היא שמלחמות פורצות כשמאזן ההרתעה מופר בצורה כלשהי לרעת ישראל, ואז גובר הסיכון שהאויב - איזה אויב? - ייקח סיכון והימור גבוה בצידו וייזום התקפה על ישראל.
כאן המקום להזכיר את דבריו של יצחק רבין אחרי מלחמת יום כיפור. רבין שלל את ההנחה שמול האויבים הערבים יש תוקף למושג ההרתעה. כרגיל, המסקנות תמיד כפופות למלחמה שזה עתה הסתיימה, והמלחמה הרלוונטית לרבין בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה (1977-1974) היתה יום כיפור. להזכיר: המלחמה, שכמעט הביאה לכניעתה של ישראל, פרצה כשהחברה הישראלית נמצאה בלכידות קרובה לאופטימלית. תחושת המעריכים במודיעין ובהנהגת המדינה היתה שעוצמת ההרתעה של ישראל בשיאה. מעולם לא היינו טובים וחזקים יותר, לפי תחושתם אז. ומעל לכל זה פרוסה טלית שכולה תכלת, המבשרת כי 1973 תהיה שנת שלום, או תקרב את ישראל לשלום. זה עולה בבירור מהפרוטוקולים של ועדת החוץ והביטחון באותה שנה. ועובדה שבתוך התחושה הזאת, שישראל נמצאת בתקופת שיא של הציונות, מונחתת מתקפה עוצמתית בשתי חזיתות.
בשנות טרום־1973, דימוי ההרתעה היה המרכיב החשוב ביותר במעמדה של ישראל כנכס אסטרטגי בעיני ארה"ב. לכן, אם באים ומציגים על פי סימנים מעידים הידרדרות למלחמה, כאילו מודים שההרתעה לא עובדת. הקרקע נשמטת מתחת לנכס האסטרטגי הזה. התוצאה היא שיפוצים בתמונת המודיעין.
בשנת 2023 נרשמת השתנות קיצונית באקלים המדיני, והוא אחד הגורמים העיקריים, לפחות לדעתי, להחלטת חמאס לתקוף: דה־לגיטימציה של ממשלת ישראל ובמובלע של מדינת ישראל מצד הממשל האמריקני, על סף קרע בין שתי המדינות בעלות הברית. מעין חרם על הממשלה והעומד בראשה, שלא מוזמן לבית הלבן. ההיבט השני שמעלה בדמיון את 73' הוא "מגעי שלום" עם האויב. ב־73' אלו מפגשים של קיסינג'ר עם היועץ המצרי לביטחון לאומי חאפז איסמעיל על תנאי השלום בין ישראל למצרים.
ב־23', לפי החשיפה של עמרי מניב מחדשות 12, משורטטת תוכנית ל"הודנה ארוכת טווח" עם חמאס. היא קודמה בחודשים שלפני אוקטובר 23' על ידי שותפיה הרמטכ"ל הלוי, ראש שב"כ רונן בר ומתאם הפעולות בשטחים רסאן עליאן. בראיון עם קלמן ליבסקינד ב"מקור ראשון" אמר על כך שלום בן חנן: "באיזו מציאות יושבים ראשי המערכת, כותבים תוכנית מדינית שמבוססת על מגעים שהם מנהלים עם יחיא סינוואר, ומחליטים שפני חמאס להסדרה ארוכת טווח?"
ברור שוועדת חקירה "מערכתית" תהיה מחויבת לבדוק אם מדובר ביוזמה של ראשי הדרג המקצועי בלבד, או שרה"מ נתניהו ידע על כך. סביר מאוד שהמגעים האלה שיבשו את ההערכות בצה"ל ובשב"כ לגבי האפשרות שתפרוץ מלחמה. אפשר להוסיף להרעת תנאי מזג האוויר המדיני גם את הסכם הגז והוויתורים הטריטוריאליים בגבול הימי מול חיזבאללה, עמנואל מקרון ועמוס הוכשטיין כשנה לפני פרוץ המלחמה. זה היה איתות חולשה דומה לנסיגה הפראית מרצועת הביטחון בסוף מאי 2000, שבישרה את פרוץ האינתיפאדה ארבעה חודשים אחר כך.
איפה ישנם עוד
היו מעט מאוד שרים בתולדות המדינה שהשפיעו באופן חריג על המדינה לטובה. בדרך כלל, רק ראש הממשלה עושה את ההבדל. אבל השר הפורש רון דרמר שייך לאותם מעטים. מעמדת שר שאפילו אינו חבר כנסת, הוא תרם כמכפיל כוח בשלוש שנות שירותו והביא לשינוי מציאות. רה"מ נתניהו, שדרמר נפרד ממנו במילים מחמיאות כל כך, היה דוגמה לשר כזה בתפקיד שר האוצר. כך גם אמנון רובינשטיין כשר החינוך וכשר התקשורת.
מכתב ההתפטרות של דרמר חריג ביותר. לא זכור שר מתפטר שמונה את שבחי ראש הממשלה במקום המסר של "אינני יכול עוד, אינני רוצה להיות שותף באחריות" וכו'. דרמר לא היה כותב "כאשר האמת תיחשף והעובדות יתבררו, אני סמוך ובטוח שההערכה למנהיגותך תגדל אף יותר", אם הוא לא היה מאמין בכך. אולי גם זה חריג. דרמר הוא איש ישר. היה כואב לראות את המפגינים המשובשים מטילים מצור על ביתו ועליו, אבל אולי זאת ההוכחה לכמה דרמר עשה לטובת המדינה והצליח.
"זהו הסיפור של ישראל מאז 7 באוקטובר", כתב במכתב ההתפטרות, "דחינו בלבול מוסרי ופחד לעמוד מול אויבינו בבהירות ובאומץ. היום, שנתיים אחרי, הנחתנו מכת מחץ על ציר הטרור של איראן, וכעת אנו ניצבים בעמדה מנצחת שיכולה להביא עידן חדש של ביטחון, שגשוג ושלום. כל זאת הודות לאומץ ליבם של חיילינו, לנחישות של עמנו ולמנהיגותך הייחודית".
דרמר נמנה עם אלו שהאמינו ביכולת של ישראל להנחית את המהלומה הדרושה על איראן. האם האמין גם בשותפות שבסוף הושגה עם ארה"ב בעניין איראן? עד שזה קרה, הכל נראה דמיוני. הוא לא היה קרוב לנתניהו ביחסיו האישיים, אבל ברמת העשייה המדינית־הביטחונית היתה ביניהם הבנה עמוקה אולי מוחלטת. יש ביניהם שפה משותפת, וברמת השטח חברי הליכוד למדו להעריך את מי שנראה לפעמים כדמות אריסטוקרטית עם רקע אמריקני. האם דמות כמו רון דרמר יכולה להיות ראש ממשלה בישראל? קשה לראות תרחיש כזה. אבל גם כשר החוץ או כשר האוצר קשה לראות מועמדים טובים ברמה שלו. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
הטיהורים הגדולים
אומרים שהמגמה בתעשיית הקולנוע האמריקנית היא לגלות הבנה או לפחות התחשבות במפלצות. פעם המפלצת בקולנוע סימלה סטייה פריקית חולנית, והמפלצת הסוטה ייצגה רוע. בימינו המפלצות דורשות להציג את עמדתן, שיבינו אותן ושמפלצתיותן תוכר כעניין יחסי. שנבין שעצם השימוש בתואר "מפלצת" רצוי שייצא מהלקסיקון, כי אולי הן מפלצות רק בעיניך. הרי סארטר כבר קבע שהגיהינום הוא הזולת, ולך תדע איך אתה נראה בעיני המפלצת.
אז אלו בערך האדים האינטלקטואליים העולים מהסרט החדש "נירנברג" (במאי: ג'יימס ונדרבילט). המפלצת שבדיון היא הרמן גרינג, הרייכסמרשל, שהיה מספר 2 של אדולף היטלר. הסרט מעניין לצפייה רק בהיבט הזה של כיצד האינטליגנציה האמנותית רואה היום את תופעת הנאציזם ואת מערכת המשפט, כשהיא צריכה להתמודד מול פשעים שלא יתוארו.
יוצרי הסרט רוצים שנאמין שהאתגר המשפטי של התובע האמריקני עם העוזר הבריטי שלו היה סבוך וקשה מול נאשם מתוחכם, שהפיל ברשת הקסם האישי שלו - גרינג עם קסם אישי! - את הפסיכיאטר של הכלא. כאילו היתה אפשרות שהשופטים יירתעו מהרשעה גורפת של מי שבעליל שותף באחריות לרצח 6 מיליון יהודים, ועוד יותר מ־60 מיליון אחרים, במלחמת העולם השנייה.
מה שהעולם האינטלקטואלי מנסה להתחמק ממנו כבר שנים זה המרכזיות של האנטישמיות והמלחמה נגד היהודים ביקום הנאצי. אפשר להסיק מסקנות כאלה ממשפטי נירנברג. ואולי מה שהרגיז את חנה ארנדט במשפט אייכמן זה שאי אפשר לברוח מהנושא של רצח היהודים כשמדברים על השואה. זה קודם כל זה. כל השאר - כאילו הנאציזם יכול להתרחש בכל רקע מדיני וחברתי, וסוגיות המשפט והפשיזם גוברות על החשש לרצח המוני של יהודים - זה פחות חשוב.
בסרט "נירנברג", הסיומת המנצחת כביכול היא שמוקד הבעיה של המפלצת המקסימה גרינג הוא האמונה והדבקות העיוורת בפיהרר שלו, אדולף היטלר. כל השאר יכול היה להעניק לו מעמד כמו של רודולף הס, שבילה את שארית חייו בתא מבודד בכלא. במקרה של אלברט שפר, הוא כבר יכול היה לככב על שערי מגזינים בסוף שנות ה־60 ולהתעשר ממכירת ספרי זיכרונות.
הפסיכיאטר, שמוצג כאופורטוניסט, ניסה לעשות מכה מהמידע שצבר במסגרת יחסי הקרבה שיצר עם הרייכסמרשל. במכירת ספרים הוא נכשל. אבל בדומה לדמויות בקולנוע האמריקני הקלאסי, כמו ריק ב"קזבלנקה", הוא יורד בסוף מהגדר ותורם את שלו למאמץ המשפטי. אם הוליווד מספקת עכשיו חומרי הלבנה - מוטב להיצמד לקולנוע התיעודי.
