אז למה בעצם דרמר פורש?

"כתבו עליו בעיתון הרבה דברים, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה", שר פעם אריק איינשטיין. בין הרבה אנשים בארץ שהמשפט האלמותי הזה קולע לתיאור שלהם - רון דרמר הוא דוגמה מובהקת במיוחד.

מסכי ערוץ 12, כתבות בעיתונים ובאתרים וציוצים ברשתות החברתיות מכפישים את האיש המיוחד הזה ולועגים לו. הם שם בלי מענה, פשוט משום שההוראה העיקרית שהוא נותן כבר שנים לדוברים שלו, אם לא היחידה, היא - "אל תגיבו". ההתעלמות שלו מהתקשורת, בתוספת קרבתו העצומה לנתניהו ועמדותיו הימניות, הפכו אותו למטרה קלה. מי שרוצים דוגמאות מוזמנים לבדוק מה אמר עליו, למשל, אמנון אברמוביץ' - אין סיבה לצטט פה את הרמה הנמוכה.

השבוע פרסמה עמיתתי שירית אביטן כהן ב"ישראל היום" כי דרמר החליט לפרוש בחודשים הקרובים מהחיים הציבוריים. אין תאריך עזיבה מדויק, וניתן להניח שנתניהו ילחץ עליו להמשיך. מה שברור הוא שכשדרמר יעזוב, מי שתפסיד - והרבה - היא מדינת ישראל. שכן בהיפוך מוחלט מהשקרים הגדולים והעצומים שנאמרו עליו, השר לעניינים אסטרטגיים, כתוארו הרשמי, הוא אחד מהמדינאים הגדולים שהסתובבו בינינו. לזכותו תרומה כבירה למהלכי החוץ והביטחון של ישראל בשלושת העשורים האחרונים.

רשימה זו קצרה מכדי לתאר את כל תחנות ההשפעה שלו. לכן, הנה רק כמה רגעים שיסברו את האוזן עד כמה הצעיר, שבגיל 25 עלה לארץ מפלורידה מטעמי ציונות, היה ועודנו נכס למדינת היהודים.

התחלה ברגל שמאל

בשנת 2005, פחות מעשור לאחר מכן ובצירוף אירועים די מדהים, דרמר כבר נקרא לבית הלבן עם שותפו נתן שרנסקי כדי להיפגש עם נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש. הוא לא נשא בשום תפקיד רשמי. בוש זימן אותם משום שהתרשם עמוקות מספרם "יתרון הדמוקרטיה", שגם השפיע עמוקות על המדיניות האמריקנית אז. כמה ישראלים אתם מכירים שהגיעו למעמד כזה?

שרנסקי הוא גם מי שחיבר בין דרמר לנתניהו, עוד ב־1999. המפגש הראשון בין השניים דווקא לא הסתיים באופן מוצלח, משום שדרמר, שכבר היה מנוסה בניתוח סקרים, צפה לנתניהו הפסד בבחירות המתקרבות. שבועות ספורים לאחר מכן התברר שצדק. למרות ההתחלה ברגל שמאל, הקשרים התהדקו. אגב, גם אהרן ברק, שפגש את דרמר בנסיבות חברתיות, התרשם ממנו מאוד והזמין אותו תכופות. בביתו של ברק, דרמר פגש את אשתו, רודה.

עשור מאוחר יותר, כשנתניהו שב ללשכה, הוא הפך את דרמר ליועצו הקרוב ולמי שבעיקר מחזיק עבורו את תיק ארה"ב. יחד הם התמודדו מירושלים עם הלחצים שהעמיד ממשל אובמה, עד שב־2013 החזיר אותו נתניהו לאמריקה - הפעם כשגריר ישראל בוושינגטון. אף שעבד שם, הוא היה עולה על מטוס לארץ אינספור פעמים לצורך התייעצויות פנים אל פנים עם נתניהו. רק המאמץ הזה של טיסות טרנס־אטלנטיות, לפעמים פעם בשבוע או שבועיים, תוך ניתוק מהמשפחה ועבודה אינטנסיבית כשגריר החשוב ביותר של ישראל, היה מתיש את רוב האנשים.

לא את דרמר, שניחן לא רק בשכל חריף, בידע עצום ובכושר הבעה מצוין, אלא גם בכוח פיזי רב, ברצון מברזל ובאישיות רצינית, שנבנתה בנסיבות לא קלות. אביו נפטר שבועיים לפני בר־המצווה שלו. את אשתו הראשונה הוא איבד זמן לא ארוך לאחר ראשית נישואיהם. את דרמר זה לא שבר, אלא חישל.

אולי זה קשור, ואולי לא. אמנם דרמר יודע להיות קשוב, אבל קשה עד בלתי אפשרי להזיז אותו מעמדתו. ובפגישה הוא לרוב יותר מרצה מאשר מנהל דו־שיח. זה האיש.

האב שהזכרנו, ג'יי דרמר, כיהן כראש עיריית מיאמי ביץ' מטעם המפלגה הדמוקרטית. הוא, אגב, ניצח בבחירות את אליוט רוזוולט, גיבור מלחמה ובנו של הנשיא האגדי. גם אחיו של דרמר, דיוויד, נבחר לימים לאותו התפקיד. כל זה מלמד שהתפוחים לא נפלו רחוק מהעץ - אבל גם על כך שרון יכול היה להגיע לתפקידים הבכירים ביותר בפוליטיקה או בעסקים באמריקה, אלא שהוא בחר בארץ ישראל ולא בארץ הזהב.

יתרה מכך, בניגוד לעלילה שהופצה נגדו שלפיה בתפקידיו הבכירים דרמר פעל למען המפלגה הרפובליקנית בארה"ב, ואף הוחרם על ידי הדמוקרטים - המציאות היתה שוב הפוכה. דרמר, כאמור, בא ממשפחה דמוקרטית וכל השנים הקדיש מאמצים רבים דווקא לצד זה של המפה.

למשל, בעיצומו של המאבק הישראלי נגד הסכם הגרעין בין אובמה לאיראן, פגשתי אותו יום אחד בקומת המרתף של הסנאט. הוא עמד שם רצוץ־משהו ליד מכונת החטיפים עם אחד מעוזריו, מחפש משהו כשר לאכול. היתה זו שעת צהריים, ועד אותו הרגע הוא לא הכניס דבר לפה. שאלתי אותו למעשיו, והוא סיפר על שרשרת פגישות עם סנאטורים דמוקרטים, במאמץ לשכנע אותם להתנגד להסכם שסיכן את ישראל. הרפובליקנים ממילא היו קרובים לעמדותיו.

כמה חודשים מאוחר יותר, בתום פגישת עבודה בבית הלבן, ראש הסגל של אובמה, דניס מקדונה, נתן לדרמר טרמפ לנאום השנתי של הנשיא בקונגרס. זה לא שלא היו ויכוחים איתם, אך הקשרים עצמם היו הדוקים. דרמר, ולא שום שגריר אחר, אירח בשגרירות ישראל בוושינגטון בשתי הזדמנויות את הנשיא אובמה ואת סגנו דאז, ג'ו ביידן. זה לא קרה לפניו או אחריו.

אותו ממשל חתם מולו כשגריר על הסכם הסיוע הביטחוני בסך 3.5 מיליארד דולר לשנה. אז לזה קוראים "שגריר שמוחרם על ידי הדמוקרטים"? לא. אלה היו פייק ניוז.

הפגישה ששינתה הכל

באותם ימים של שלהי 2016, דרמר היה אמור לסיים את תפקיד השגריר ולשוב לארץ עם משפחתו, אך משפט אחד שזרק לאיש עסקים אחד שנתיים קודם לכן חרץ את גורלם להישאר בבירה האמריקנית עד סוף שנת 2020. אי־אז ב־2014, במפגש בוגרים של אוניברסיטת פנסילבניה, דרמר סיפר לבוגר אחר כי בגללו הוא בא ללמוד במקום. קראו לאיש די.ג'יי טראמפ.

מייד אחרי שניצח את הילארי קלינטון ב־2016, טראמפ צלצל לנתניהו וביקש שישאיר בוושינגטון את "הבחור שלו". נתניהו התקשר לדרמר ועדכן אותו: "אתה לא הולך לשום מקום". כל השאר כבר נכנס להיסטוריה.

רשימת ההישגים שדרמר דחף וסייע להם היא כבירה: ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעלאת השגרירות האמריקנית לבירה, ההכרה ברמת הגולן כשטח ישראלי, שחרורו של יהונתן פולארד, "תוכנית המאה" על מהלך הריבונות הכלול בה שלבסוף לא יצא לפועל, הסכמי אברהם ששינו את ההיסטוריה, ועוד.

אלא שמעל ומעבר לכל אלה, משימת חיים אחת הובילה את דרמר כל השנים האלה - סילוק האיום הקיומי האיראני. ב־2015, כשנתניהו התלבט אם לשאת את הנאום המפורסם בקונגרס, דרמר שאל אותו: "מה הטעם לשבת על הכיסא אם אינו נענה להזמנה לנאום?". כך שכמו הבוס, הוא קם בבוקר עם איראן ואיתה הלך לישון. כעת, מבחינתו, המשימה הושגה.

בשבועות האחרונים, אחרי מבצע "עם כלביא", דרמר השאיר אצל אנשים ששוחחו עימו את הרושם שהוא את שלו עשה. כבר עשור וחצי - למעט שנה וחצי של ממשלת השינוי - הוא במאמץ כמעט על־אנושי לעשות את כל מה שהוא יכול למען ביטחון ישראל. כעת המסע הושלם. כמעט.

בתקופה שנותרה לו, דרמר בוודאי ינסה לקדם את השלום עם סעודיה. עכשיו אפשר לגלות שהוא פגש יותר מפעם אחת את רימא בינת בנדר אל־סעוד, השגרירה הסעודית בוושינגטון. עוד לפני כן, הוא חותר לסיום מהיר של המלחמה, מה שהביא אותו באופן מפתיע וחריג למחלוקת פומבית עם נתניהו בישיבת הקבינט האחרונה.

כמו סמוטריץ', דרמר חשב שנתניהו צריך להודיע שעסקה חלקית עם חמאס ירדה מהשולחן. כמי שמחזיק את תיק טראמפ עבור נתניהו מאז ומתמיד, דרמר הזהיר בפעם הראשונה שהנשיא לא יסכים עוד להתארכות המלחמה. "אין לנו זמן", אמר לקבינט. נתניהו - וגם זה נדיר - לא קיבל את עמדתו.

האם הפער הזה קידם את החלטתו לעזוב? כל הסימנים מלמדים שלא. הרי הוא מעולם לא חיפש תפקיד, כוח, כסף או כבוד. מבחינתו, דרמר עשה את שלו, דרמר יכול ללכת.

עובדת בשבילנו

38 שנים שירתה עליזה בן נון את מדינת ישראל במשרד החוץ, אבל הקריירה הדיפלומטית שלה, אם אפשר לכנות זאת כך, החלה עוד בתיכון. אז, בסוף שנות ה־70, היא נבחרה להיות חלק ממשלחת צעירים שהסבירה את ישראל בעומק ארה"ב. "שאלו אותי כמה רגליים יש לכלבים בארץ", היא משחזרת בשיחת סיכום בביתה שבמבשרת ציון. במסע הנעורים הזה היא הבינה שייצוג המדינה היהודית בעולם יהיה שאיפת חייה. ב־1986 הצטרפה לקורס הצוערים. "רון פרושאור הוא בן מחזור שלי. כבר אז הוא היה כוכב".

בן נון אולי פחות מוכרת, אבל כבר מהרגע הראשון היא שובצה בליבת העשייה. בין היתר, לאורך השנים היא היתה שגרירת ישראל בצרפת ובהונגריה, סמנכ"לית אגפי אירופה ואפריקה במשרד החוץ, ראשת המטה המדיני וראשת מטה שר החוץ. בפועל, זה אומר שהיא עבדה בצמידות עם שרי החוץ אביגדור ליברמן, אלי כהן, ישראל כ"ץ וגדעון סער.

"כן, יש דבר כזה סיביל סרוונט", היא פוסקת. בעידן שבו הכל פוליטי לכאורה, בן נון משוכנעת שאפשר להיות פקיד בכיר שהוא משרת ציבור, נמצא ליד הפוליטיקה אך לא נכנס אליה. בפוזיציה הזו, קרה לה שייצגה עמדות וגם הגנה על העמדות שבאופן אישי התנגדה להן. "אפשר לעשות את זה", היא משיבה בנחרצות לספקנות שלי.

שלא כמו אחרים במשרד החוץ, שצוברים את מלוא זכויות הפנסיה שלהם ואז "פורשים במחאה" על מדיניות הממשלה, בן נון פשוט חשה שזה הזמן הנכון לסיים. את הגישה הלעומתית היא דוחה. "אתה אמור לייצג ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי. אם אינך מסוגל - שים את המפתחות ולך הביתה".

בן נון דוחה את הגישה הלעומתית לעיתים של פורשי השירות הציבורי. "אתה אמור לייצג ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי. אם אינך מסוגל - שים את המפתחות ולך הביתה"

בתפקידיה הבכירים היא ראתה החלטות שנגועות בפוליטיקה, אך לא זכור לה צעד מדיני שננקט מסיבות פוליטיות והיה בלתי לגיטימי מבחינה מקצועית. זו, אם כך, מחמאה למקבלי ההחלטות. ומה לגבי הדימוי של משרד החוץ כ"שמאלני"? מי שאומר זאת "חוטא לאמת. מעולם לא עשיתי סטטיסטיקה, וזה לא עניין אותי".

הדברים של בן נון אולי נשמעים נאיביים, אך הצדק איתה - ולמעשה, מדינת ישראל צריכה אנשים כמוה, שבלי קשר לפוליטיקה ישימו את נפשם בכפם וייצאו להגן עליה גם בשדה המדיני. וזו לא מטאפורה.

כשגרירה בהונגריה היא קיבלה מכתבי איומים, ואפילו התמודדה עם מקרה שבו תימהונית חמושה הגיעה לפתח השגרירות. בצרפת בן נון רבה עם המאבטחים שלה, וירדה עטוית שכפ"ץ לדבר עם התקשורת העולמית ולהציג את הזווית הישראלית, אחרי הפיגועים הגדולים שם ב־2015.

בהזדמנות אחרת, במשך 20 דקות היא סירבה לרדת מדוכן הנואמים בהרצאה בקמפוס עוין בצפון המדינה. המאבטחים התחננו, אך השגרירה בשלה - יודעת שאם היא תיבהל מהפרובוקציות, הדבר יתפרש שמדינת ישראל נבהלה. בעצבי ברזל היא נשארה, עד שאחרון המפריעים עזב, ואז נשאה את דבריה.

בהזדמנות אחרת, גם בצרפת, היא דאגה לתעד מפעל תת־קרקעי לייצור תחמושת ששימש את הנאצים במלחמת העולם השנייה. המקומיים לא טרחו להפוך אותו לאתר הנצחה. אך בן נון, שאביה היה בין פועלי הכפייה במקום, לחצה - וכך תרמה עוד תרומה קטנה לזיכרון השואה.

"הנציגויות הן המוצבים הקדמיים של ישראל בעולם", היא חוזרת בצדק על אחת מהמנטרות החזקות של משרד החוץ. הפעלת המוצבים נדרשה גם ב־7 באוקטובר. כבר ב־8:00 בבוקר נערך חיתוך מצב ראשון בשיחת ועידה של בכירי המשרד עם שר החוץ דאז, אלי כהן. באותה שעה מוקדמת היא ועמיתיה כבר יצאו לחדר המצב במטה בירושלים, ולא עזבו אותו במשך שבועות ארוכים.

"כן, חדר שבו ישנים במשמרות על מזרן - לא ידעת?" מספרת כבדרך אגב מי שהיתה ראשת המערך המדיני באותם ימים נוראים. כמה מנוגד המאמץ הזה, שלה ושל עמיתיה, לתדמית הקוקטיילים והחיים הטובים שיש כביכול לנציגי ישראל בעולם.

וזו בדיוק הנקודה: בלי לגיטימציה מדינית - כזו שתושג באמצעות מינוי פוליטי רב־עוצמה כמו של רון דרמר, או בעבודה מקצועית של דיפלומטית כמו זו של בן נון - ישראל תיקלע למצוקה בינלאומית. האם יש קשר בין ה"הרעבה" של משרד החוץ ומערך ההסברה לבין התדמית השלילית של ישראל בעולם? "העובדות מדברות בעד עצמן".